קריאה | 4(אורינוש)

"אל תבדוק אותי" אני עונה. שפתיי מתעקלות לחיוך קטן. יותר ערמומי מקטן.
הוא נאנח בעצבנות.
היום עובר, טס במהירות שלא חשבתי שהזמן מסוגל לחלוף בה. הירח עולה. מאותת לי לתפוס מחסה, או לצאת החוצה.
אני מחליטה לחשוף את עצמי ברגע המתאים.
ירחים מלאים זו אחת המכות החזקות ביותר שצורת חיים כמוני יכולה לחטוף.
אני מסתכלת עליו. מצד לצד… הוא זז.
הוא מודאג. אני מסתתרת בצללים,, חושבת על השעה והדרך לחשוף את עצמי.
"את לא מתכננת לצאת?!" הוא כמעט וצועק. הוא משתגע, רואים את זה עליו. אני לוקחת צעד אחד קדימה אבל החשש מונע ממני להמשיך.
הוא מתיישב על הכורסא שכבר מזמן מאובקת וממקד את המבט בנקודה בקיר המתקלף. אני מחייכת. אני מתקדמת, במהירות ההיא שניתנה לי.
אני עוצרת מאחורי גב הכורסא.
אני מלטפת את פניו. הוא נבהל ובמהירות מזנק ממקומו.
הוא מסתכל עליי ועיניו נפערות. אני מחייכת ומנפנפת לו בתור שלום עם ידי הימנית.
הוא מתנשף ובסוף אוסף את עצמו.
"עכשיו, תאמרי לי מי את?" הוא שואל. אני מחייכת ומכחכחת בגרון.
אני,
מחליטה לספר לו. סוף סוף.