קריאה | 1(אורינוש)

אני רץ.
אני נושם.
אני חי, בקושי.
אני יכול לשמוע את התפיפות של הריצה קל האבירים עוטיי השיריון. את צליל הפרסות מתנגשות באדמת הבוץ הדי יבשה.
אני עוצר.אני נושם עמוק ומנסה לבנות במוחי תוכנית, אבל לחץ זה גורם…. וואו. משפיע.
אני מרגיש את הכבדות נחה עליי ויודע שלרוץ- אני לא יכול. לא עוד.
אני יודע שסביר להניח שאיתפס, אבל אני מוכן לקחת את הסיכון. אני מטפס על עץ. השבבים שנתקעים לי בכף הרגל והייאוש שבא אחריי נפילה או שתיים…. לא מבין מענייני.
אני יושב על ענף רעוע.
אני שומע את הפרסות והצעדים רק באים ומתקרבים יותר ויותר. נשימתי נעתקת בעוד הם חולפים על פני העץ בלי להניד עפעף.
אני נושם לרווחה.
אני מזנק לקרקע שנעשית לחה יותר ויותר ככל שמתקרבים לקרחת היער. הזעזוע שהולם בי בעת פגישה עם הקרקע בלתי נמנע. אבל באותה מידה תחושת הניצחון, המבעבעת בעורקיי.
אני מתחיל לרוץ. אני רץ את חיי, ובסוף ריצתי אני נתקל בה.
טירה גדולה ומוצללת. עטופה בצמחים מטפסים.
אני עובר על פניי הגשר בחשש.
"דימור… דימור" אני שומע קול נשי ורך.
אני מנסה להתעלם וממשיך בצעדים מהירים.
אני מסתכל לצדדים, שנייה לפניי שדלת הטירה נפתחת.
דימור.דימור.
אני לא מפסיק לשמוע…. את קולה מהדהד בראשי.