קור מחמם/ פרקים 1-2

פרולוג:

*לפני 9 שנים*
איאן:
אני מסתכל עליה ולא יכול להוריד את עיניי ממנה. הדרך שבה היא לובשת את השמלה הקיצית, מושחת אודם ורוד על שפתיים ומסדרת את שיערה.
״אולי תשארי איתי ותארחי לי חברה? אני לא רוצה שתלכי״
דיאנה מסתובבת אליי ומסתכלת עליי עם עיני השוקולד הגדולות שלה ומעמידה פני כועסת ״איאן מספיק, אני צריכה להפגש עם ג׳ינה , היא עוד תחשוב ששכחתי אותה.״
אני מושך אותה אליי ומושיב אותה על ברכיי, נובר בצאוורה ומעביר נשיקות לאורכו..״ הריח הזה, לא אוכל לחיות בלעדיו״ אני עולה לשפתיה ונותן להן נשיקה קלילה.
״אני לוקחת את הרכב ותפסיק לגרום לי לרצות להבריז לה, גם ככה כריסטיאן מחכה לך״ היא מסתכלת עליי ואני שולח לעברה חיוך ממזרי, מבין שאם אמשיך היא לא תלך.
״קדימה בוא נלך, אקפיץ אןתך לכריסטיאן ומשם אמשיך״, אני נאנח עמוקות וקם.
במהלך הנסיעה אני שובר את השקט ״בקרוב אצטרך להתחיל ללמוד את העבודה של אבא.. אני יודע שאת לא מרוצה אבל זאת חובתי בתור בן יחיד שאמשיך את החברה שלו ואתפוס את מקומו.״
דיאנה מתמקדת בכביש ולא עונה. אנחנו מגיעים לבית הוריי ולפני שאני יוצא מהאוטו היא נותנת לי נשיקה שאומרת הכל. ״אני אוהב אותך, תהני ואל תשכחי שאני מחכה לך.״ לפני שאני סוגר את דלת הרכב אני שומע קול מתובל בכעס ״ואני אותך.״
כריסטיאן ואני מבלים בבית ילדותי במשך שעות והדאגה שדיאנה לא התקשר חונקת אותי. ״תפסיק לדאוג, הכל בסדר״ כריסטיאן קורא את שפת גופי ומנסה להרגיע. לאחר דקות אחדות, הגיע הצלצול ששינה את חיי וריסק את ליבי ״דיאנה מתה בתאונת דרכים.״

פרק 1:

*לפני יומיים*
איאן:
״אני רוצה את כל בית החולים על הרגליים, את המומחים הכי גדולים, הצוות הכי מיומן ולא מעניין אותי כלום!״ צעקתי לפלאפון מרעידה את החדר ואני חובט בשולחן, מאיים לשבור אותו. כריסטיאן ממהר אליי ומבקש ממני להרגע, רואה את האש בעיניים שלי. הוא מושיב אותי על הכיסא ומנסה לדבר אליי בהגיון אך אני לא שומע כלום למעט פעימות ליבי.
אני קם בתנופה ומחליט ללכת לבית החולים. בדרך אני חושב מה יקרה אם גם אאבד את אמא שלי?
אני מגיע בית החולים הטוב ביותר במדינה. אני נכנס ושם לב איך כל הצוות עומד דום ומפחד להתקרב אליי. אני ניגש לפקידה המפוחדת ודורש לראות את אמא שלי.
אמי בת 71, הביאה אותי בגיל מאוחר. לפני שנתיים אבי נפטר ומצב החל להדרדר. היא נכנסה לדיכאונות, מצבה הגופני ירד ומערכת החיסונית שלה על גבול הפגומה. ניסיתי לתת הכל.. מהרופאים הכי טובים עד המטפלות הטובות ביותר. ניסיתי להיות חזק, שלא תראה אותי נשבר.
הרופא ניגש אליי ומסביר לי במושגים שאני לא מבין דבר. אני מסתכל עליו בחוסר סבלנות ושואל בתוקפנות ״היא בסדר או לא?״, הכעס נשקף מעיניי.
״כרגע כן. אנחנו נשאיר את אמך להשגחה בשבוע הקרוב ולאחר מכן נסביר את דרכי הטיפול״ הרופא עונה בפחד . ״אני רוצה הכל כתוב במפורט. איפה היא?״
הרופא מביט בחשש ומסביר שאיני יכול לראות אותה כרגע. אני קרוב לרצוח אותו. כריסטיאן נכנס וממהר לעברי, מרחיק אותי ומסביר לרופא את הסיכון. לאחר שניות ספורות אחות מלווה אותי לחדר של אמי.
אני נכנס ומסתכל עליה, דמי מבעבע. אני מלטף את ראשה ונושק ארוכות למצחה.
אני יוצא מהחדר ופוקד על כריסטיאן ״אבטחה 24/7 ואני רוצה מצלמה בכל פינה מזורגגת!״ כריסטיאן מהנהן ואני יוצא כרוח סערה.

*כעבור יומיים*
סול:
״קדימה סול, כמה אצטרך לחכות לך?״ אני שומעת את איב צועקת ופותחת את דלת דירתי.
״הנה אני מוכנה״ אני יוצאת מחדר הארונות בשמלה אדומה צמודה שיושבת על גופי בצורה מושלמת. ״וואו״ איב אומרת ובוחנת אותי, אני מחייכת ״ גם לך לא חסר, בואי נצא.״
אנחנו יורדות לכיוון הרכב שלי ומתחילות בנסיעה. האוטו מלא בצלילי המוזיקה של אוזונה, הזמר המועדף עלינו. אנחנו מגיעות למועדון, מוכנות ללילה מדהים.
אני לעומת איב לא מכירה כלום בבוורלי הילס והסביבה. איב ואני גדלנו ביחד בדטרויט, פתחנו עסק אינטרנטי מצליח ולאחר מספר שנים איב עברה לקליפורניה. לפני שנה איב הצליחה לשכנע אותי לעבור ללוס אנג׳לס והתאהבתי מיד. אנחנו גרות בית ליד בית בגלל שאני קנאית לפרטיות שלי אך אנחנו קרובות מתמיד.
איב מתקרבת אליי בזמן שאני יושבת על הבר וצועקת באוזני ״את יודעת, אם לא הייתי מכירה אותך, הייתי חושבת שאת ממש סנובית.״ אני צוחקת ושמה לב לסימני השכרות. איב לוקחת את ידי וגוררת אותי לרקוד, רק היא יודעת לעשות זאת.
לאחר מספר שעות אנחנו יוצאות מהמועדון לכיוון רכבי ואני תומכת באיב שמסתבכת עם הליכתה. אני מושיבה אותה בתא הנוסע, משקה אותה במים ומתחילה בנסיעה.
כעבור 20 דקות, אני שמה לב שאיב רדומה ואני מנסה להאט על מנת לעצור ברמזור. אני מנסה ללחוץ על הבלם, אך האוטו לא מאט ואני מבינה שמשהו לא בסדר..

פרק 2:

סול:
״פאק, פאק״ אני אומרת בקול מפוחד ולא יודעת מה לעשות. איב שקועה עמוקות בשינה ואני יודעת שאצטרך לקבל החלטה מהירה. אני מרימה את בלם היד אך זה לא עוזר לעצור את הרכב הנוסע בירידה מתונה. אני מחליטה לסטות מהנתיב לשוליים ומתנגשת בקיר בטון החוצץ בין שני הכבישים.
הודות לכך שאני נסעתי על מהירות נמוכה יחסית, עוצמת המכה לא חזקה מדי אך חזקה מספיק להעיף אותי קדימה בעוד החגורה חותכת את צאוורי.
איב מתעוררת רועדת ולאחר שתי דקות בהן אנו יושבות בהלם, האמבולנס מגיע. אנחנו מחליטות להתפנות לבית חולים פרטי למרות העלות הגבוה. בזמן שהאמבולנס מסיע אותנו, כאב ראשי גובר עליי ועיניי לא מצליחות להשאר פקוחות. אני שומעת את קולה של איב אך לא מצליחה להגיב.
תחושת הזמן נעלמה ועיניי נפקחות. איב קמה מהספה בחדר וממהרת אליי. ״כמה זמן אנחנו פה?״ אני שואלת בקול צרוד וכאב חד מפלח את עורפי. איב מלטפת את ראשי ואומרת בקול דואג ״בערך שעתיים. ערכו לנו בדיקות וחיכו שתתעררי כדי להסביר לך את התוצאות.״
״ ומה איתך? את בסדר?״ אני שואלת בדאגה. היא מסתכלת עליי ומחייכת ״ כן אני בסדר חוץ ממכה שטחית. ביקשו שאשאר הלילה בגלל שאני בשכרות קלה״ היא מחייכת במבוכה.
כעבור רגע הרופא נכנס ומסביר שישאירו אותי בשלושה הימים הקרובים כיוון שבדמי היה סימנים לדלקת ואינם רוצים לקחת סיכון. אני נאנחת, מבקשת משכחי כדורים וחוזרת לנוח.

״סול, תתעוררי יפה״ איב קוראת לי ומעירה אותי בעדינות. אני פוקחת את עיניי ורואה את חיוכה.. ״לילה קשה אה?״ אני מחזירה לה חיוך ״ביותר, את הולכת?״
״את שוכחת שיש לנו עסק לנהל? אני אהיה אחראית לאתר ולחנות, את תנוחי.״ אני שומעת את ההחלטיות בקולה ומבינה שאין צורך להתווכח. היא נושקת לראשי ועוזבת.

איאן:
״ תקשיב לי טוב, המשלוח הזה חשוב ביותר. כל אנשיי עומדים לשירותך וכדאי לדאוג לו כמו לחיים שלך! אתה לא רוצה לשאת בהשלכות במידה ויקרה משהו!״ אני מנתק את הפלאפון וזורק אותו על הספה בחדר המגורים. כריסטיאן נכנס ואני אומר בתיאטרליות ״בוקר טוב ליפיפייה הנרדמת, איך ישנת?״
כריסטיאן צוחק ויושב מולי ״ אני ישנתי מעולה, רק נראה לי שמישהו פה לא פרק מתחים זמן רב.״
״שמעת את השיחה? אתה יודע שזה רק להפחיד אותו אני סומך עליך״ אני מסתכל עליו במבט רציני. אני עולה במעלה המדרגות ושומע אותו נאנח ״ מי אם לא אני.״
אני יורד לכיוון הג׳יפ ונוסע לכיוון בית החולים. כבר שלושה ימים שאני מנהל משם את החברה.. מי היה מאמין שאפשר לנהל כך את חברת הספנות הכי גדולה בקליפורניה ובין המובילות בעולם? אני מחייך לעצמי ומודה על כך שכריסטיאן מוריד מכתפיי עול גדול.
אני מגיע לבית החולים ורואה את אמא במיטתה.
״איאן אתה יודע שאני לא אוהבת להטריח אותך, אין צורך שתבוא כל יום״ אמא מבקשת.
״בוקר טוב ואין וויכוח על כך״ אני נושק לראשה ופוקד על אחות שתעזור לה להתארגן ולהביא לה ארוחת בוקר.
בית החולים שייך ברובו לי. לפני שרכשתי את החלק שלי, בית החולים היה ממוצע. לאחר שאבי נפטר החלטתי שצריך להיות מקום ראוי לאמי להיות בו במידה ויקרה לה משהו. כל המכשור הכי חדיש שיש, המומחים הכי גדולים והצוות הטוב ביותר מועסק כאן. בית החולים דומה לבית מלון ואני לא הייתי מתפשר על פחות. החדרים מרווחים עם מקומות ישיבה, מקלחות מפנקות, שירות חדרים ואוכל מהשפים המובחרים ביותר. המקום פתוח לציבור, כמובן למי שמוכן להרשות לעצמו.
אולי הלב שלי הפך לקרח ביום שדיאנה הלכה, אך אמא ואבא תמיד ידעו להמיס חלק קטן ממנו.

השמש כבר שוקעת והספינה עם המשלוח עומדת לעגון. אני עבדתי במהלך כל היום, קיבלתי עדכונים כל חצי שעה ובדקתי הכל לכדי שלמות. אני מתקשר לכריסטיאן והוא עונה לאחר שני צלצולים, ״ בפעם הבאה אתה תענה בצלצול הראשון!״ אני צועק עליו.
״אחי, התגעגעת אליי כל כך? לא עברו 10 דקות״ כריסטיאן אומר בהומור. ״אל תתעסק איתי, אני הבוס שלך לפני שאני אח שלך. תעדכן אותי!״ אני מנתק.
אני שם לב שאני יוצא מכלל שליטה והולך לעשן סיגריה. אני שואף עמוק ממנה ומשחרר באיטיות. לאחר מספר רגעים אני שומע רעש חזק ואישה מקללת. אני מסתכל מהצד ורואה בחורה נותנת בעיטות למכונה. אני מסיים את הסיגריה, נכנס פנימה ונותן מכה חזקה עם כף ידי וממשיך למעליות, מרוצה כאשר אני שומע את המוצר נופל.