קצת שונה פרק ראשון
פאק. פאק. פאק. פאק!
השעה כבר פאקינג שבע אני צריכה לצאת עוד עשר דקות!
איך ההורים שלי לא העירו אותי שיט!
אני מתגלגלת מהמיטה וחוטפת חולצה ומכנסיים מהריצפה. יש טעם להיסתכל במראה ?
לא,למי יש כוח.
אני רצה למטה ומכינה לעצמי את הקפה הדרוש.
אין לי כוח ליום הזה,יום הראשון בגיהנום.
קוראי לבית ספר פאקינג ארנון? כבר מסביר משהו?
מי זה ארנון בכלל?
אני מספיקה להכין את הקפה בדקה ושומעת את הטלפון שלי מזמזם.
״הלו למה נראלך שאני במצב תקין לדבר בשעה הזאת בבוקר רינת?״
״אוי סתמי רציתי לראות אם את בכלל מחוץ למיטה.״ קולה המוכר של חברתי הטובה אומר לי.
״ברור שאני מחוץ למיטה אפילו עוד ישלי שמונה דקות להתארגן!״ אני צוחקת
זה ידוע בין חברי שאני הילדה שהכי אוהבת את השינה שלה ושלא אכפת לי בשיט מאיל שאני נראת. אני לא מצליחה להבין עד היום איך בנות מסוגלות לקום כל כך מוקדם ולהתארגן שעות,את מי הן מנסות להרשים הבתולים שלא מסתכלים עליהם?
״גאה בך שלא קמת דקה לפני זה כבר הישג יער.״ רינת אומרת
אני עדיין שונאת את הכינוי שלה אלי,היא סתם נתנה לי אותו כי הוא קיצור לשם שלי. חכם רינת.
״את יודעת שאני צריכה להספיק לצחצח נשמה,את טיפה מעקבת אותי.״ אני תופסת תפוח ונוגסת בו. ״הוא שאל עלייך.״
״מי?״ אני משחקת אותה מטומטמת.אבל אני יודעת מי. נתן. אנחנו כבר בסטוץ בערך שנה והילד לא מבין שזה כל מה שאני רוצה,הוא פיתח רגשות אלי.
״די יער,תתקשרי אליו. ממש קשה לו שאת עוברת בית ספר.״
לו קשה שאני עוברת בית ספר ? פפפ
ההורים המתוקים שלי החליטו בסוף של שנה שעברה שאני עוברת לארנון. ״את יותר מדי מתעסקת בבנים וסמים מאשר בית ספר את צריכה לשנות את הסביבה שלך!״
לא היה לי מספיק כוחות כדי לרעב איתן אז פשוט הרמתי ידיים ואנה אני פה.
״רינת,הוא סתם רוצה מציצה ללא דאגה אני בטוחה שהוא ישיג אחת.״ אני זורקת את התפוח החצי אכול לפח.
״יער,הוא מאוהב בך.״
״הוא מאוהב ברעיון שלי רינת. טוב עכשיו אני צריכה לעוף יאללה בי!״ אני מהר מנתקת לפני שאני אספיק לשמוע את החפירות שלה על כמה שאני כל כך מקסימה.
אחרי כעשר דקות אני יוצאת מהבית כ״נראת סביר ורצה לאוטובוס בכדי להספיק.
אם כל זה שזה נראה שאני לא שנה זין,אני הכי משקיע בלימודים. כן אולי אין לי ממוצע של מעל 70 אבל אני יכולה להגיד שאני נותנת את כל כולי.
אני מספיקה לאוטובוס,תודה לאל ועולה.
אני ישר מכניסה אוזניות ועוברת לעולם אחר.
אחרי ככמה תחנות אני שמה לב למישהו שעולה.
ישלו עור שחום ועיניים שחורות,והשיער הארך שלו אסוף בגולגול גברי. וואו,אני חושבת שזה הילד הכי יפה שראיתי כל חיי.
עיניו תופסות את מבטי וסורקות את גופי. אני כבר רואה עליו שהוא משאר מי אני. ילדה חסרת השכלה,חסרת כסף וחסרת עתיד. אני מכירה את המבטים האלה. הוא חושב ככה בגלל הבגדים שלי ,רחבים וקרועים. תמיד חשבו שאני ידלה מבית עני,אבל האמת שפשוט זה איך שני אוהבת להתלבש. הוא לבוש בחולצה שחורה שנראת יקרה וגינס עדוק. אני לא מורידה את מבטי ממנו,איך אפשר? אפילו לא אכפת לי שהוא מבין שאני פשוט בוהה בו בלי בושה,רוב הסיכויים שאני בכלל לא יראה אותו יותר.
הוא עובר אותי לאט לאט,מה שנראה שהוא עשה בכוונה ומתיישב הרבה מאוחרי באחרונות של האוטובוס. אוף חבל,אולי הייתי מתחילה איתו.
אחרי כחצי שעה אני מגיעה לתחנה של הבית ספר ויורדת . לא הסתכלתי אחורה כל הנסיעה כי הייתי ברורה מדי,ושיערתי שהיחד היפה כבר ירד.
טעות.
הוא ירד איתי והלך לצידי לעבר הבית ספר הגדול והמפואר.
פאק,אין סיכוי שהוא איתי בבית ספר.
טוב לא נורא,זה לא סוף העולם.
אני עוקבת אחריו לתוך שערי בית הספר,איפה שאני רואה שהוא מוכר.
״הי רועי!״ קבוצה גדלה של בנים ובנות שעמידים בכניסה צועקים.
הוא מיד הולך אליהם ואני ממשיכה ללכת הלאה.
כבר הבנתי שזה יהיה מעגל חבריו.
כל הבנות נראות שם באותה רמה כמונו,מושלמות כאילו. לא נורא ידעתי שהוא לא שווה את זה.
תגובות (1)
תמשיכי