קצת מהכל- פרק 2

" מצוין! אוי את מקסימה " אמר הצלם. אני פשוט דיגמנתי, כמו שאני יודעת בלי יותר מידי עניינים.
" יש לנו את זה, לפחות ברקע הזה, נחליף רקע ואת גם בגדים. לבנתיים את יכולה ללכת לראיון ".
" ראיון? " שאלתי לא מבינה, " מראיינים אותי? ".
" מותק בחרו בך לפילוט לעיתון חדש וזה כתבת שער קטנה של עמוד קטן של שאלות, משהו לנוער אז לא ישאלו שאלות קשות, זה בקטנה ".
" בסדר " אמרתי והמאפרת הגישה לי כוס קפה חם. התיישבתי באחת הספות בזמן שהם מחליפים רקעים וחיכיתי. הדלת נפתחה. הנער התקדם אליי.
" אתה " אמרתי בחיוך קטן.
" היי " הוא אמר מבויש.
" עוד מובך מהתקרית של הצהריים? אני מצטערת על ההתנהגות של מעיין ".
" יותר בכיוון הבוקר " הוא נאנח, ואפילו לא התייחס להתנצלות שלי.
" איבדתי תחושת זמן " אמרתי, " נתחיל? ".
" בטח " הוא אמר והסתכל סביב. " בוא שב פה " אמרתי והצבעתי על מקום לידי בספה הגדולה. הוא הינהן ואני הסתובבתי אליו וישבתי בישיבה מזרחית.
" לפני הכל אני עידו " הוא אמר והעביר את ידו קדימה ללחיצת יד.
" ליה " אמרתי ולחצתי את ידו, " איך הגעת לזה? " שאלתי.
" אני מאז ומתמיד כותב ורוצה לראיין ולחקור.. חשבתי שזו הזדמנות מצוינת לעשות משהו מיוחד בי"ב ".
" אתה שמיניסט? מעולם לא ראיתי אותך ".
" יש עוד כמה אנשים בשכבה חוץ מהפריקים והקבוצה שלכם " הוא אמר והוציא מתיקו רשמקול. לי קצת כאבו המילים שהוא אמר אבל ניסיתי שלא להתייחס, ממתי מילים של חנון אמורות לעניין אותי? אבל בעצם הוא היה נראה בסדר. הוא היה נראה תמים, אמיתי, החיוך שלו כשעזרתי לו להרים את גזירי העיתון של מעיין היו אמיתיים.
" אז ממתי את מדגמנת? " הוא שאל אחרי שהוא הדליק את הרשמקול.
" שנה ומשהו, כסף טוב יותר מבייביסיטר ".
" את אוהבת את זה? " הוא שאל מתעניין.
" יש ויש " אמרתי, " תלוי מתי, תלוי במצב רוח ".
" במידה ואין לך מצב רוח, מה עוזר לו? ".
" המוסיקה שאני אוהבת לשמוע " אמרתי נחושה, " היא עוזרת בכל דבר ".
" מה לעולם לא תעשי בדוגמנות? ".
" צילום בעירום " אמרתי, “ ואני גם לא אתנשק עם מישהו לתמונה ".
" אלה הקווים האדומים שלך? ".
" יש עוד אבל הם לא קשורים לדוגמנות ".
" איך משלבים בין זה לבין לימודים? ".
" לא מסובך. אני בי"ב. בי"ב זה בעיקר עניין של בגרויות ככה שהרבה שיעורים עוסקים בזה, ואין הרבה שיעורי בית או מטלות לאחרי הלימודים, קליל בי"ב ככה שמסתדרים ".
" מעסיקה אותך השאלה שאולי בנות אחרות יקנאו במה שיש לך? שתצטרכי להתמודד עם שנאה מצד השאר? ".
" שנאה?… אני לא חושבת שזה ככה. אני לא כל כך אוהבת לדגמן אם לומר את האמת, וזה לא קל כמו שזה נשמע אבל זו הכנסה וזה עבודה, וזה כמו לעבוד במקום אחר. הקנאה היחידה יכולה להיות על זה שתמונות שלי מתפרסמות, אבל בימינו כל אחת מצלמת את עצמה ומעלה למקור כזה או אחר, כך שאני לא חושבת שיש איזו קנאה רצינית ".
" אם היית יכולה לבחור חיים של בנאדם אחר, יש אחד שהיית רוצה להתחלף איתו? ".
" אחת מהחברות הכי טובות שלי " אמרתי, " אני מרגישה שיש להן חיים יותר מעניינים משלי ".
" יש דבר שהיית רוצה לשנות בעולם ושהיית שמחה אם היה לך יכולת השפעה עליו? ".
" זה אתה חשבת על השאלות האלה? " שאלתי.
" כמובן " הוא אמר, " למה אתה שואלת? ".
" בלי סיבה מיוחדת " אמרתי וחזרתי לחשוב על השאלה שהוא שאל אותי. הוא לחץ על הפסקת ההקלטה.
" יש סיבה מיוחדת " הוא אמר נחוש, " יש בזה משהו לא טוב? ".
" הן פשוט לא.. לא מעניינות, חלק מהן לפחות. נגיד אם אני הייתי זו שצריכה לקרוא אותם לא הייתה מעניינת אותי הכתבה. זה עיתון לנוער לא? או אמור להיות.. הכתבות אמורות לפנות אליהם. תנסה לשלב בין העבודה שלי לראיון, כמו להכניס איזה תמונה שלי ולהגיד ' מה גרם לך לחייך פה או האם היית לובשת את זה במציאות ', משהו שיעביר לקוראים דבר יותר אמיתי עליי ולא רק שאלות בנאליות שאני יכולה לענות לכל אחד ".
" חשבת פעם להיות מראיינת? " הוא שאל בחיוך קטן.
" לא למה? ".
" כי יש היגיון בדברים שאמרת.. " הוא אמר מובך.
" למה אתה מובך? ".
" לא רגיל לסיטואציה של לדבר עם מישהי ככה, זה הכל ".
" אל תחשוב על זה יותר מידי.." ניסיתי להרגיע אותו, " פשוט תמשיך עם הראיון ומה שיהיה יהיה. תחשוב על עצמך בתור קורא של העיתון, מה אותך היה מעניין לדעת על דוגמנית בת שבע עשרה וקצת? ".
" המון דברים.. " הוא נאנח, " אבל מה שאותי מעניין לווא דווקא מעניין אחרים ".
" לכל אחד יש נקודת מבט שונה על העולם " אמרתי נחושה, " יש סדר עדיפויות שונה ". עידו המשיך את ההקלטה.
" ומהו סדר העדיפויות שלך? " הוא שאל.
" חברים במקום הראשון, לימודים ואז עבודה.. ".
" אצלי זה הפוך, טוב בערך הפוך. לימודים מעל הכל, העבודה ואז החברים ".
" בעסק כמו שאני נמצאת בו אין הרבה חברים, ככה שטוב לי שיש את החברים מהצד, שתומכים בי. בין הדוגמניות יש עסק גדול של קנאה ותחרותיות, אם יש דבר שאני שונאת במקצוע הזה, זה הקנאות. אבל אני רואה אותה בעיקר בין הבנות שבעסק, כשזה נוגע לבנות אחרות אני לא, ככה שאני מקשרת לשאלה ששאלת קודם ". הראיון נמשך עוד בערך עשרים דקות, אני חושבת שיש לו מספיק חומר לראיון. חזרתי לצילומים ושידרתי עסקים כרגיל. כשזה באמת הסתיים ראיתי שהוא כבר לא שם. הדלקתי את הטלפון וראיתי שאמא כתבה לי שהיא עייפה ושהיא סומכת עליי שאני אסתדר בחזרה הביתה. גם אבא כתב הודעה שהוא מחוץ לעיר ושהוא בטוח שהנסיכה שלו שיחקה אותה. עוד כמה מחמאות ועליתי על הבגדים שאיתם באתי ויצאתי מהבניין של יחזקאל 18.
" לקח לך הרבה זמן " שמעתי קול מאחוריי. היה קצת חשוך, בדיוק התחיל להחשיך.
" אז את המספר " הילד אמר בחיוך כובש והתקרב אליי.
" חיכית לי? " שאלתי מופתעת.
" קשה לא לחכות לילדה יפה כדי לקבל את המספר שלה ".
" אתה מדבר כמו ערס.. " נאנחתי, " אני שונאת אותם ". הוא צחק. " אני באמת לא ערס, פשוט עניינת אותי ".
" עניינתי אותך? " שאלתי מופתעת.
" נמשיך את זה בקפה? " הוא שאל בחיוך. ראיתי שהאופניים שלו עדיין לידו. " ומה? תיסחב עם האופנים עד הקפה? ".
" לא לא " הוא צחק, " אני אקשור אותם לפה. הקפה הוא שני רחובות מכאן. את סחוטה מעייפות? ".
" למה אתה חושב שיש לך מושג מה עשיתי? ".
" דיגמנת " הוא אמר נחוש, " ובטח גם לא רע. פשוט תמשיכי איתי את הערב ואני מבטיח ללוות אותך הביתה בבטחה ".
" אני לא יוצאת עם כל אחד " אמרתי.
" מי אמר שזה לצאת? זה פגישת ידידים ".
" ידידים? אפילו את השם שלך אני לא יודעת " צחקתי.
" יואב " הוא אמר לי וחייך.
" ליה.. ליה אמסלם " אמרתי לו.
" רשמית " הוא צחק.
" טוב קדימה נו.. " אמרתי בצחוק, " אם השתדלת כל כך אני לא אברח " נאנחתי.
" ככה חשבתי " הוא החזיר בחיוך, קשר את האופניים שלו והתחלנו לצעוד לעבר הקפה.