קצת מהכל- פרק 18
מנק' המבט של עידו:
לא חזרתי הביתה באותו הערב. למזלי החדר של ליה היה מספיק גדול ככה שיכולנו לפרוש שמיכה על הרצפה כדי שאני אוכל לישון עליה. למרות שהיא ניסתה לגרום לי לישון איתת ביחד במיטה אני פשוט לא רציתי. הרגשתי שאסור לי, ואני לא עושה דברים נגד ההרגשה, לפחות לא במקרים האלו. ישבתי איתה עד שעה שתיים ודיברנו, על סבתה, על מה שהיא הייתה בשבילה. כן, זו הייתה שיחה קשה, אבל ליה הייתה צריכה בנאדם לדבר איתו. עניין אותי אם היא בכלל דיברה עם אמא שלה על כל מה שהיא הרגישה, כי בשבילי זה הרגיש שהיא חושפת את כל הדברים האלה אליי בפעם הראשונה בלי שאף אחד אחר ידע. כשראיתי שכבר מאוחר ומשום שידעתי שלמחרת בבוקר ההלוויה, אמרתי לליה שהיא חייבת לישון. היא ביקשה ממני שאני לא אעזוב, שאני לא אלך. עשיתי כמבוקשה. פרשתי שמיכה למטה וצפיתי בה לאט לאט נרדמת. רק אחרי זה הנחתי גם אני את ראשי על הכרית המעולטרת ושכבתי לישון.
התעוררתי מרעש של הזזת כיסאות בבית של ליה, כנראה מישהו קם והתיישב עם הקפה של הבוקר. הכל היה שקט. הרדיו שבדרך כלל אצלי בבית אני רגיל לשמוע בבוקר לא פעל, הכל הרגיש אחר לגמרי בבית שלה. יצאתי בשקט מהחדר ושטפתי פנים וצחצחתי שיניים עם משחה על האצבע שלי, לא ממש הייתה לי דרך אחרת להתארגן. חשבתי על ליה, על העצב שלה, על ההתפרקות שלה אתמול. הרגשתי מיוחד שדווקא איתי היא בחרה לחלוק את הכל. מי אני בכלל? אני עידו צור, ילד רגיל, ילד שבחיים שלו לא עבר יותר מידי תחנות. אני לא רגיל לאנשים שסומכים עליי ומדברים איתי ככה, אני לא רגיל שמישהי כמו ליה מדברת איתי ככה. בחיים שלי לא הייתי קרוב כל כך ככה לבחורה, ועוד כל כך יפה וכל כך מעניינת כמו ליה. המראה שלה רק מוסיף לאופי המדהים שכבר יש לה. יש משהו בצניעות שלה ובכאב האמיתי שלה שרואים שהדברים שם לא מזויפים. לא כמו החברים המעצבנים שלה שאפילו לא היה להם אכפת.
"בוקר טוב" שמעתי קול מאחוריי. הסתובבתי וראיתי את אמא של ליה, רוז.
"בוקר טוב" החזרתי לה בחיוך.
"לא ידעתי שישנת פה".
"האמת שגם אני לא ידעתי שזה יקרה, פשוט ליה ואני דיברנו והשעות התארכו. אני מקווה שזה לא מפריע לך".
"להיפך" היא אמרה לי בחיוך, "אני חושבת שליה הייתה צריכה את זה. היא לא ממש הסכימה לדבר עם מישהו מאיתנו. לפני שבאת אני חושבת שהיא שקעה בכתיבה".
"ממתי ליה כותבת?" שאלתי מופתע.
"מלפני הרבה זמן.. כשדברים קשים או כואבים קורים תמיד היא מצאה מקום מפלט בכתיבה".
"לא ידעתי את זה עליה.." אמרתי לה בחיוך קטן.
"אתם מכירים כבר הרבה זמן?" היא שאלה אותי.
"האמת שתקופה די קצרה. אני הייתי המראיין שלה, אני ראיינתי אותה בסט הדוגמנות לעיתון לנוער".
"בגלל זה השם שלך מוכר לי!" היא אמרה בחיוך, "האחראי שדיברתי איתו אמר את השם שלך. איך יצאה באמת הכתבה?".
"אמורה להתפרסם בימים הקרובים. מועד קצת לא משהו אבל..".
"כן.." היא נאנחה.
"את בסדר?" שאלתי ישר, כי מחישוב מהיר הבנתי שהסבתא שנפטרה הייתה אמא של רוז.
"אני מתמודדת, תודה על הדאגה חמוד" היא חייכה אליי ואמרה, "אני חושבת שבעיקר לליה זה קשה כי בפעם האחרונה שזה קרה היא הייתה הרבה יותר צעירה ולא ממש הבינה מה הולך שם. עכשיו היא כבר בוגרת ולחיות ולהבין מהו מוות זה לא דבר קל".
"היא מאוד חכמה ליה.." נאנחתי, "הדברים שהיא אמרה לי אתמול, איך שהיא תיארה את סבתה, אני הודהמתי אם להגיד את האמת".
"אני שמחה לשמוע שזו הבת שלי" היא חייכה אליי. הרגשתי טוב לדבר עם רוז. בדרך כלל תמצאו אותי מתבייש מהורים של אנשים אחרים. למה עם המשפחה של ליה הכל מרגיש כל כך טוב וטבעי?!
פיניתי אחרי השיחה המקסימה הזו את השירותים כדי שהיא תתארגן ופניתי חזרה לחדר של ליה. נכנסתי בשקט והיא עוד ישנה. הסתכלתי עליה, על היופי שלה, על השינה הנינוחה שהיא הייתה בה. כל כך לא בא לי להפריע לה בשינה הזו. כל מה שעשיתי היה רק להתיישב לידה ולבהות בנקודה מסוימת על הקיר. מידי פעם נקודת המבט זזה, אבל המחשבות לא ממש השתנו.
בשלב מסוים היא הסתובבה מתוך שינה כך שהפנים שלה היו מופנות אליי. הסתכלתי עליה וחייכתי חיוך קטן וליטפתי את לחיה. הרגשתי לחי כל כך רכה ביד. ליטפתי אותה כדי להרגיע אותה וכדי להרגיש קרוב אליה יותר משאי פעם אני אהיה. אף פעם לא הרגשתי כל כך מחובר ככה למישהי. ראיתי שעולה לה חיוך קטן בזווית הפה. חייכתי חיוך חזרה.
"אני חייבת לקום?" היא שאלה אותי בחיוך עם עיניים עצומות.
"ממש לא" אמרתי לה, "את פשוט נורא מתוקה כשאת ישנה ככה".
"מתי קמת?" היא שאלה כשעיניה עדיין סגורות.
"לא מזמן, את יכולה להמשיך לישון אני ממש בסדר" אמרתי וליטפתי את ראשה ושיערה. גם כשהיא רק מתעוררת היא עדין היצור הכי יפה בעולם עם הפנים והשיער הכי נעימים שיש. היא פקחה לאיטה את עיניה והעבירה מיד את מבטה אל העיניים שלי.
"תודה שנשארת פה" היא אמרה לי בחיוך. אם רק הייתי יכול לעשות משהו כבר מזמן הייתי עושה אותו.
"זה באמת שטויות בשבילי, את יותר חשובה לי כרגע מלימודים".
"הופה.. לשמוע את זה מעידו צור זה משהו" היא ציחקקה.
"כן זה לא יקרה הרבה" אמרתי לה בחיוך והיא צחקה ואז התיישבה על המיטה. היא הפילה את ראשה על כתפי וכך ישבנו, כמה דקות, שותקים, נושמים נשימות של בוקר, מסתגלים לבוקר חדש של יום חדש, יום שאני יודע שהוא לא יהיה קל עבורה.
"אני אוכל לעבור בבית לפני שנלך לבית הקברות?" שאלתי.
"אני אתן לך לשתות משהו לארוחת בוקר ולאכול, אחר כך אתה יכול ללכת הביתה ותפגוש אותי כבר שם?" היא שאלה. זה היה נשמע כמו דייט, 'תפגוש אותי כבר שם'. כל כך חבל שזו פשוט לא המציאות.
"בסדר גמור. קחי את הזמן, תתלבשי ותתארגני, לי לא דחוף ללכת לשום מקום".
"אני מרגישה שהבית הזה אוהב אותך" היא אמרה לי לפתע. חייכתי חיוך קטן.
"גם אני מרגיש את זה" אמרתי לה, "וטוב לי ככה".
תגובות (4)
~♥~
אני מתה עלייך, זה מהמם :*
תמשיכיי בבקשה ;)
תמשיכיייייייי
אהבתי מאוד ! !
עידו חמודייי
תמשיכיייי מהרררר <3
אז אני מבינה שלא יהיה פרק 19?