קצת מהכל- פרק 17

מנקודת המבט של עידו:
אני לא זוכר הרבה פעמים בחיים שהרגשתי כל כך מבויש, איך הם יכולים לדבר ככה לבנאדם, לחבר שלהם לשכבה, להתנשא בצורה כל כך גועלית?! איך הפרח הקטן הזה יכולה להיות אחת מהחברות הכי טובות של הילדים האלה?! ואיפה היא?! אני חושב שאני משתגע..
לשאר הלימודים כמעט ולא הקשבתי. עשיתי מה שביקשו ממני אבל לא דיברתי, לא הייתי מרוכז. העתקתי מה שהיה צריך אבל עשיתי את זה כמו רובוט, לא באמת מצאתי טעם לשבת בשיעור ולהקשיב. אני ידעתי שקרה משהו לליה, משהו חמור הרבה יותר מסתם רופא שיניים, ולחברות שלה זה נראה שבכלל לא מזיז מזה! מטומטמות..
אחרי בית הספר חזרתי הבית וכל מה שהיה יכול להרגיע אותי היה לראות טלוויזיה. לא היה לי כוח לעשות שום דבר חכם אחר. המחשבות על ליה חירפנו אותי, הציקו לי ברמה אחרת ממה שאני רגיל שמשהו מציק לי. חשבתי להתקשר אליה אבל פחדתי מזה שהיא לא תענה ואז אני ארגיש ממש רע, פחדתי מהסינון ומהדחייה, כבר קיבלתי כאפה כזאת בצהריים.
בערב פשוט החלטתי ללכת אליה, אין לי דבר אחר שאני יכול לעשות. התלבשתי כמה שיותר יפה, הרגשתי שאני צריך לדפוק הופעה, הרגשתי שאני צריך להראות לה עכשיו שאני שם בשבילה הרבה יותר מכל החברים שלה. בטח כולם התקשרו אליה ונלחצו שהיא לא ענתה או משהו, יש לי תחושה שזה מה שקרה, אבל החברים האלה כל כך חיים בעולם אחר ועולם שהקשר היחיד יכול להיות טלפוני שבטח הם לא חשבו אפילו להגיע אליה ולבדוק מה שלומה. אני לעומתם כן.
כשעמדתי בפתח הבית שלה ראיתי שיש קצת אורות בבית, נשמתי לרווחה. דפקתי בדלת. אישה נחמדה פתחה לי את הדלת. זו כנראה אמא של ליה.
" שלום לך " אמרתי בחיוך, " אני מצטער על השעה. ליה נמצאת? ".
" אני רוז אמה, נעים להכיר. שמך? ".
" אני עידו צור ".
" השם שלך אומר לי משהו.. " היא אמרה בחיוך, " לא משנה.. אני בטח אזכר מתישהו. ליה בחדר שלה, אבל היא קצת לא במצב לקבל אורחים ".
" חשוב לי לראות אותה.. " אמרתי בכנות, " אני מרגיש שקרה משהו.. זה נכון? ".
" איך שמת לב לזה? " היא שאלה כשאני עדיין עומד על מפתן הבית.
" אני שם לב לדברים כאלה. היא פשוט נעלמה לי באחת ההפסקות.. הרגשתי שזה לא קשור לרופא שיניים או משהו כזה ופחדתי להתקשר כי פחדתי מהדחייה ".
" אתה אדם טוב.. " היא אמרה לי, היא כולה מדברת איתי שתי דקות והיא כבר אומרת את זה? כבר נהיה לי טוב. היא כיוונה אותי בתוך הבית עד לחדר של ליה. איזה בית יפה. דפקתי לאט לאט בדלת ושמעתי את הקול שלה. כמעט נמסתי ממנו. היה נשמע שהקול שלה צרוד וחנוק.
" ליה.. " אמרתי ופתחתי לאט לאט את הדלת. היא ישבה על המיטה שלה והסתכלה עליי. העיניים שלה בכו. סגרתי את הדלת והתקרבתי לאט, אבל פחדתי רק לגעת בכל דבר שהיה שם בחדר. העיניים שלי לא עזבו את העיניים שלה. הסתכלתי עליה במבט מלא אימפתיה, רק שתדבר איתי.
" עידו " היא אמרה לי בבכי וקמה מהר כדי לתת לי חיבוק גדול. היא חיבקה אותי ונאחזה בי כמה שיותר חזק, ואני הייתי חייב לחבק אותה בחזרה חזק חזק. היא התפרקה עליי, שמעתי את הבכי שלה, זה היה אחד הדברים הכי קשים שקרו לי, אני לא רוצה שדמעה אחת תצא מהעיניים שלה.
" ששששש ליה.. " ניסיתי להרגיע אותה, אבל את החיבוק שלי היא פשוט לא רצתה לשחרר. בסופו של דבר הצלחתי לרגע לנתק אותה ממני כדי שנתיישב בחזרה על המיטה שלה. הורדתי מהר נעליים והתיישבתי מולה נשען על אחורי המיטה שלה. עטפתי אותה בחיבוק שלי כדי שתהיה קרובה אליי, אני חושב שהיא גם צריכה את זה.
" את רוצה לספר לי מה קרה? " שאלתי אותה וחיפשתי עם העיניים שלי את חבילת הטישו הקרובה. היא העדיפה משום מה להשתמש בידיים שלה כמנגבי הדמעות.
" אמא שלי התקשרה אליי בצהריים ואמרה לי לצאת מבית הספר. היא הייתה נשמעת מאוד מאוד כאובה ולחוצה.. נסענו לבית החולים. רק כשהחנינו את האוטו היא אמרה לי שסבתא שלי עברה התקף לב.. שהובילו אותה מהר מהר לבית החולים.. כשהגענו לחדר שלה עוד הספקתי לראות אותה קצת נושמת, אבל לפי איך שאני מסבירה לך את זה עכשיו אתה יכול להבין שאלה היו מהנשימות האחרונות שלה.. סבתא שלי נפטרה בשעה שתיים עשרים ושלוש בצהריים ". היא לא הסתכלה עליי בשום חלק מכל המשפטים שלה, כנראה שלא היה לה אומץ. אני מצידי הרגשתי כל כך רע, ידעתי שקרה משהו, ידעתי שכואב לה, אבל לא חשבתי שזה יגיע לדבר כזה. המוות האחרון שאני חוויתי היה לפני כמה שנים, טפו טפו טפו מאז הכל שקט.
" אני מצטער.. " נאנחתי, " אם היו לי מילים טובות יותר להגיד הייתי אומר אבל פשוט אין לי. אני רוצה שתדעי שאני פה בשבילך, את יכולה לספר לי איזה אדם היא הייתה ומה היא הייתה בשבילך, חוויות ונוסטלגיות ואני מוכן להישאר כאן שבוע רק לשמוע סיפורים. אני רוצה שתדעי שיש לך מקום לפנות אליו, שאת לא לבד ". הסתכלתי עליה והחזקתי חזק בשתי דייה, הרגשתי שהיא חייבת את החיבור הזה. אבל יותר מזה אני הייתי צריך את החיבור הזה.
" תודה שבאת.. לא יודעת למה באת אבל תודה.. הייתי צריכה שמישהו יהיה איתי ".
" אני הרגשתי שקרה משהו.. אני ידעתי שאני חייב לבוא ולבדוק, לא יכולתי להתרכז בכלום בגלל זה ".
" אני מתגעגעת אליה.. " היא אמרה לי אחרי שתיקה קלה.
" ואת עוד תמשיכי להתגעגע. מתי ההלוויה? ".
" מחר בבוקר.. בבית העלמין המרכזי ".
" אני אהיה שם " אני אמרתי לה, בשבילה אני אהיה בכל מקום, העיקר שיהיה לה במי להיאחז.
" באמת? " היא אמרה לי בעיניים נוצצות של בכי.
" באמת " קבעתי.