קצת מהכל- פרק 15

מנק' המבט של עמרי:
התעוררתי לבוקר ליד איזה אחת, אני לא ממש זוכר את השם שלה. כשקמתי לא ממש ידעתי מי זו, אני רק יודע שזו המיטה שלי. היא רצתה להחזיר אותי למיטה כדי להמשיך את מה שהיה אתמול בערב, אבל אני סירבתי. " עזבי, אני עפתי " אמרתי לה. " רגע עמרי " היא אמרה וקמה, עדיין עטופה בשמיכה שלי. אני יודע שהיא ערומה למטה, ובמילא כבר ראיתי הכל אתמול, היא לא צריכה להסתתר. " מה? " שאלתי והסתכלתי עליה. " תן לי ללכת לפני שאתה יוצא, זה בכל זאת החדר שלך ". היא יותר מלאך משדמיינתי, עכשיו אני מתחרט שאני לא זוכר את השם שלה. הנהנתי והיא התחילה להתלבש. טוב אז יש לה גוף יפה, אז מה? גוף יפה יש להרבה בנות.
הגעתי לבית הספר בסביבות עשר, תמיד ביום ראשון בבוקר אין לי לימודים, זה תמיד טוב. הלכתי לשבת איפשהו ולחכות שמישהו יבוא וידבר איתי, טוב, זה לא קרה. איפה כולם? הסתכלתי בשעון היקר שאבא קנה לי, איזה אבא מלך יש לי, ואז הבנתי. דפוק אני, כולם לומדים עכשיו, הקדמתי את ההפסקה. טוב אני דפוק. ישבתי עם עצמי בספסלים שלנו וחיכיתי שמישהו יבוא.
באיזה שלב מישהו נגע לי בברך.. בגלל שהייתי עם אוזניות ועם עיניים עצומות סביר להניח שאת הבוקר טוב שהיא אמרה כנראה לא שמעתי.
" מה קורה מעיין? " שאלתי אותה בחיוך ונשקתי לה ללחי, היא פצצה.
" טוב, יש לך דקה? ".
" בטח מאמי " אמרתי לה, " אכפת לך? " שאלתי והוצאתי סיגריה מהכיס. היא הנהנה בראשה לשלילה.
" קיצר " היא אמרה, " מה קורה איתך מבחינת אה.. אתה יודע מה? ".
" רציני, ואני אומר לך ברצינות כי באמת אכפת לי ממך נשמה שלי, ואת יקרה לי, אני בעיקר רק מזיין והולך ".
" אתה לא רוצה קשר רציני עומריקי? ".
" הרצינות לא מעניינת אותי, מעניין אותי לספק את עצמי. והרבה בנות רוצות אותי.. אני לא מתנגד ".
" חבל לי עלייך עמרי " היא אמרה. נשמה שלי איך היא דואגת לי, היא מלאך.
" אין לך מה מותק " הרגעתי אותה, " טוב לי, באמת טוב לי ".
" לא דואגת לך.. " היא אמרה בחיוך והניחה את הראש שלה על הכתף שלי. טוב מה אכפת לי, זו מעיין, ממנה באמת אכפת לי.

מנק' המבט של ליה:
באחת ההפסקות בבוקר כשישבתי עם החברים נזכרתי שהבאתי את השקית עם הסווטשרט של עידו. הוא כנראה ממש התרגש אתמול, הוא היה כל כך חמוד. הרגשתי שיש שם משהו, הרגשתי שמשהו קורה לו, הוא בטח לא רצה להראות לי כלום. אבל בכל מקרה, לא ממש מותר לי, אני לא אדם בוגדני. יש לי את יואב, לבנתיים לפחות, אני לא יכולה פשוט לחשוב שיואב לא קיים ולעשות משהו נגדו. אני לא, אני פשוט לא. אבל בכל זאת.. עידו, הוא יותר מידי טוב אליי מכדי שזה יהיה אמיתי.
" היי " אמרתי לו בחיוך. הוא ישב עם כמה חברים, לפחות זה לא החברים האחרים שבהו בי בפעם הקודמת.
" רציתי להחזיר לך את זה, תודה " אמרתי לו והגשתי את השקית.
" אה שכחתי אותו? אופס, טעות ".
" שטויות " אמרתי בחיוך, " איך אתה? איך נטלי? ".
" מסתדרת.. " הוא אמר לי בחיוך, " היא עוד לא סגורה אבל היא תיסגר על זה, יש לה עוד זמן ".
" אם היא תעבור זה יהיה אחרי סיום שנה? ".
" אכן " הוא אמר לי בחיוך.
" אז למה היא חושבת על זה כבר עכשיו? " שאלתי מתעניינת.
" היא תמיד הייתה ככה, היא תמיד חושבת על משהו כזה דרמטי חודשים לפני.. היא תסתדר, אני בטוח " הוא חייך אליי, היה לו חיוך כובש. חייכתי אליו, אמרתי לחבורה שלו סליחה על ההפרעה וחזרתי בחזרה לספסלים שלנו.
בסיומו של היום לקחתי אוטובוס לסט הצילומים הקבוע. הכל היה רגיל. הבגדים היו יפים, כמה מהם זכיתי לקחת הביתה בסיומם של הצילומים, אפילו התשלום שסגרנו עליו היה טוב מהרגיל.
בנסיעה הביתה מחשבות הטרידו את מוחי. הייתי חייבת אדם לדבר איתו. ירדתי במרכז העיר והתחלתי לצעוד לכיוון אחד מסוים. הרגליים שלי ידעו שאם אני אגיע לשם אני לא בדיוק אדע מה להגיד, אבל זה היה המקום היחיד שעלה לי במוח להגיע אליו. כשהגעתי נשמתי עמוק ודפקתי בדלת. הייתי לבושה בז'קט יפה שקיבלתי מהצילומים, והאיפור עוד רובו נשאר עליי, טוב לפחות אני מגיעה אליו יפה.
" שנייה " שמעתי אותו צועק. לא היה רעש של טלוויזיה, לא של שום דבר, היה נדמה שהוא לבד בבית.
" ליה " הוא אמר במפתיע אחרי שהוא פתח את הדלת, " מה קורה? " הוא שאל בחיוך.
" אפשר? " שאלתי אותו בבלבול.
" בטח בטח, בואי, תיכנס " אמר לי אורן. נכנסתי אחריו וישבתי בספה. הורדתי נעליים, הרגשתי די בבית. הוא הלך למטבח והביא לי מים. " תודה " אמרתי לו בחיוך והוא התיישב מולי.
" לא ראיתי אותך הרבה זמן " הוא אמר בצחוק.
" כן.. אין לי המון זמן, אבל יש לי כמה מחשבות שמטרידות אותי ולא היה לי מקום אחר ללכת אליו ".
" את יודעת שאת תמיד יכולה לבוא לפה, הפרידה שלנו לא נגמרה ברע, אני תמיד מוכן לדבר איתך ". אורן הוא האקס שלי, האקס האחרון שלי. נפרדנו כי זה פשוט לא התאים יותר, זה הכל, אבל נשארנו חברים טובים. הבעיה היא שאני ידעתי שאורן טס לפני איזה תקופה לחו"ל, לא בדיוק ידעתי מתי הוא חוזר, ומשם הוא לא יצר קשר. מאז כבר התחילה השגרה המסובכת של י"ב ולא מצאתי זמן להרים צלצול. הייתה לי תחושה שהוא יהיה בבית כשבאתי, אינטואיציה.
" מה קרה? " הוא שאל ואני פשוט התחלתי לדבר, כאילו לא נפרדנו, כאילו אנחנו עדיין החברים הכי טובים, כאילו לא נעלמתי לתקופה. דיברתי על יואב, על עידו, על הדוגמנות, על החופש שאני כבר מייחלת לו. הוא הקשיב לכל מילה שאמרתי, ראיתי את זה. הרבה זמן לא פרקתי ככה דברים כמו שפרקתי איתו.
" אני שמח שבאת לפה ושדיברת איתי, אני לא יודע למה זכיתי אבל תודה ".
" זה קצת מוזר שפניתי אלייך ולא לאחת החברות שלי.. כנראה שמשהו בקשר של שלושתינו, או האמון, קצת מתערער ".
" תעבדי על זה שזה לא, זה לא שווה לך ".
" אורן באמת תודה " אמרתי והתקרבתי כדי לתת לו חיבוק. הוא עטף אותי בחיבוק שלו והרגיע אותי.
אחרי שיצאתי מהבית של אורן ועליתי על אוטובוס לכיוון הבית צלצלתי ליואב. הוא ענה ואמר לי שזו טלפתיה ושהוא בדיוק רצה לדבר איתי על משהו. הוא שאל מתי נוח לי ואמרתי לו שתכלס אני לא כל כך עסוקה, גם עכשיו לא. הוא שאל אם אני עייפה, נעניתי לשלילה. הוא הציע לפגוש אותי במסעדה ליד הבית שלי, הוא תמיד רוצה מקום שיהיה נוח לי בו, שיהיה יותר קרוב אליי, הוא פשוט קסם של ילד. קבענו שם בשעה תשע.
עצרתי לרגע בבית, התקלחתי מהר והחלפתי בגדים כדי להגיע רעננה לפגישה עם יואב. לבשתי כמה מהבגדים שקיבלתי היום מהצילומים ואז בדקתי אם קיבלתי הודעה חדשה במקום כזה או אחר. במייל חיכתה לי הכתבה המלאה של עידו. הוא כתב לי שזה יצא מדהים בעיניו, שהוא מת לתת את זה לעורכים ושזה יצא כבר. הוא הבטיח שאני אקבל את המהדורה הראשונה. כשאני אחזור הביתה אני חייבת לקרוא מה כתוב שם.