קצת מהכל- פרק 1

אני אחת משלוש, אחת משלוש בנות. אנחנו החברות הכי טובות. בבית הספר המעמד שלנו מובטח, אנחנו השלישייה של י"ב, בה' הידיעה, השולטות של השכבה. כל דבר שאנחנו רוצות אנחנו מקבלות. אחרים יכולים לקרוא לנו סנוביות, אבל אנחנו פשוט צוחקות וממשיכות. אנחנו סוג של רווקות נצחיות, לפחות כלפי חוץ. כשלמישהי מאיתנו יש קטע עם מישהו זה בדרך כלל קטע סודי, כל אחת רוצה לשמור על תדמית של רווקה נצחית. נועה, מעיין וליה, אלה השמות. אני ליה, נעים להכיר.
מעבר ללהיות תיכוניסטית אני גם מדגמנת בחברה שיש בה בגדים לפני גילאים. אני מדגמנת לבנות שש עשרה פלוס, עד לגיל עשרים ואחת, האופנה שהיא לא ילדים ולא מבוגרים, אפשר לקרוא לה אופנת נוער. אומרים שיש לי יופי מיוחד, כזה שמושך אחרים באופן מהיר. אולי העיניים הירוקות אפורות זה מה שקונה אותם. אני מעולם לא ייחסתי ליופי שלי חשיבות, זה הדבר היחיד שלא מזיז לי. שליטה כן, מעמד כן וחברים כן, היופי זה פשוט תוסף. אמא היא זו שמתלהבת יותר מעניין הדוגמנות, היא גם זו שדחפה אותי לזה. בשבילי זה גם סוג של הכנסה צדדית אז הכל בסדר גמור.
" ליה! " אמא קראה לי מלמטה בבוקר רנדומלי לחלוטין.
" מה? " שאלתי ופתחתי את הדלת כדי לשמוע בבירור יותר.
" מה קורה איתך מחר בשלוש? " היא שאלה.
" אני לומדת עד שתיים וחצי, אחרי זה כלום ".
" תוכלי להצטלם מחר לשער? ".
" שער? אני לא מצטלמת רק לקמפיינים? אמא אין לי כוח לשיט הזה ".
" איך את מדברת?! זה עיתון חשוב, כל הצעירים קוראים אותו ".
" סתם צילומים רגילים? ומי בימינו קורא עיתונים?! ".
" רגילים לגמרי, זה פיילוט לעיתון לנוער חדש שיוצא, הם רוצים להחזיר את הנוער להתעניין בעיתונים ולא רק באינטרנט ומסכים ".
" יוזמה די גרועה.. נו טוב, אני אעשה את זה, יש לי ברירה? ".
" סגור " היא צעקה ואני סגרתי את הדלת. המשכתי לעסוק בעיסוקיי הבנאליים עד שכבר הגיע הזמן להתקלח ולישון. זה היה יום רגיל, לא מעבר לזה.
למחרת על הבוקר יצאתי מהר מהבית וצעדתי לכיוון בית הספר. אם יש דבר שאני אוהבת זה את ההליכות שלי לבד בבוקר לפני בית הספר. אני לא צריכה אוטובוס ולא צריכה להשתמש ברכב כדי להגיע. הרגליים פשוט מובילות אותי לשם. הגעתי כרגיל ברבע לשמונה לבית הספר וכל החברים חיכו במקום הקבוע. שנייה לפני שנכנסתי לבניין ראיתי הודעה בטלפון מאמא שמוסרת בוקר טוב ושהיום בשלוש הצילומים בכתובת 'יחזקאל 18'. מצידי. נכנסנו שלושתינו בכניסה מרשימה לבית הספר, למסדרון הראשי, כמו הכניסות המוגזמות שרואים בסרטים. וגם כמו בסרטים מישהו היה חייב להיתקע במעיין.
" תגיד לי אתה נורמלי?! " היא צעקה כשהיא ראתה שכל הדפים שהחזיקה ביד התפזרו. רובם היו גזרי עיתונים מהמגזינים שהיא הכי אוהבת.
" אני ממש מצטער " הוא אמר בגימגום והתכופף כדי להרים אותם. הסתכלתי עליו. הוא היה בעל משקפיים, מחוצ'קן ומאוד ביישן. חננה, אם אפשר לקרוא לזה כך.
" נו כמה זמן לוקח לך להרים את הכל?! אידיוט " היא אמרה ועמדה בלי לזוז טיפה וחיכתה שהוא ירים את הכל. עשיתי את המבט שלי, המבט המעוצבן והמתנשא מכעס.
" תחזיקי " הורתי עליה והגשתי לה את התיק שלי. הזזתי את השיער שלי למאחורי האוזן והתכופפתי כדי לעזור לו. אספתי כמה דפים שהיו בסביבה שלי וראיתי את הילד מחייך אליי. חייכתי חיוך מאולץ חזרה. הוא אסף את מה שיהה בידיו, נתן לי את הדפים בערמה ושנינו קמנו. " תודה " הוא אמר בחיוך. החיוך שלו היה חיוך אמיתי לא כמו הצבועים של השאר. " שטויות " אמרתי והוא הלך מאיתנו קצת מושפל. " קחי קרצי " אמרתי לה והגשתי את קריעות העיתונים. היא החזירה לי את התיק במבט של " אוקיי, מה שתגידי " והתקדמנו לכיתות. נכנסנו לכיתה שלנו, י"ב ארבע והתיישבנו במקומות הקבועים שלנו, כל אחת רחוקה מהשנייה כי כולם ידעו שאם נשב שלושתינו ביחד נפריע אחת לשנייה, ולשאר.
היום עבר רגיל לגמרי, יום משעמם בחיי שמיניסטים. בי"ב באמת לא מעניין.
אחרי שתיים וחצי חיפשתי בטלפון את הקו שמגיע לרחוב יחזקאל. מצאתי בקלות והלכתי לכיוון תחנת האוטובוס. בדרך החלפתי לנעלי עקב כי אמא אמרה שלכל צילומים חייבים להגיע מתוקתקים, והכלל הראשון הוא נעלי עקב. דווקא אהבתי אותם, אבל לא את החובה מאמא. ירדתי בתחנת האוטובוס ברחוב יחזקאל והתחלתי לצעוק לכיוון מספר שמונה עשרה. ילד על אופניים עבר מולי וחייך אליי ואני בלי לשים לב מעדתי מנעלי העק בגלל פתח ביוב שביב על המדרכה הרגשתי שהרגל שלי קצת הסתובבה. הילד עצר את האופניים וניגש אליי.
" את בסדר? " הוא שאל קצת משועשע. הוא היה גבוה ממני בחצי ראש, עיניים חומות רגילות ומלאות בחום. לא הסתכלתי על הגוף שלו, אני לא שטחית וישר מחפשת את זה, אבל עם החולצה שהוא לבש הוא היה נראה טוב, חולצה בצבע כחול כהה.
" אני מלוכלכת? " אמרתי וקמתי, מנסה להתעלם מהכאב הקטן ברגל, זה יעבור. אמא אמרה שיש עוד חוק להגעה לסט והוא להגיע נקייה ובעיקר חסרת תירוצים. הוא הסתכל על בגדיי.
" לא לא, את מושלמת " הוא אמר בצחוק. חייכתי אליו.
" תודה על הדאגה " אמרתי, " אבל אני ממש מאחרת ".
" ככה את הולכת עם עקבים סתם באמצע היום? " הוא שאל מתחכם.
" אני חייבת " נאנחתי והתבוננתי בשעון שעל ידי. " שיט.. " מלמלתי והתחלתי ללכת מהר. שמעתי שהוא מסובב את האופניים שלו ומתקרב אליי. " אני לא צריכה ליווי " צעקתי, " אני אסתדר לבד ".
" אל תשחקי אותה גיבורה, את הולכת עקום. אני אשמור עלייך ".
" אני לא צריכה שמירה " אמרתי.
" את לא צריכה את רוצה ".
" מי אמר שאני רוצה? " אמרתי.
" רואים את זה " הוא אמר בחיוך. התחלתי לשנוא אותו בלי שאני מכירה אותו. רגע, למה בכלל אני ממשיכה לדבר איתו?
" הנה " נאנחתי והגעתי לפתח יחזקאל שמונה עשרה. " אז ביי " אמרתי ופתחתי את דלת השער הקטנה שהובילה לבניין. התקדמתי כמה צעדים.
" והמספר שלך? " הוא שאל בהתחכמות.
" אם תפגוש אותי עוד פעם אני מבטיחה לתת לך את המספר שלי " אמרתי והתקדמתי פנימה לבניין. שלוש ודקה, ראיתי על השעון כשהגעתי לקומה בעזרת המעלית. דפקתי בדלת זה היה נראה כמו בית רגיל, לפחות מבחוץ. כשפתחו לי את הדלת ראיתי את סט הצילומים.
" סליחה על האיחור, טעות שלי " אמרתי, כי תמיד צריך להאשים את עצמי ולא את האחרים.
" זה בסדר בובה " אמרה האחראית בחיוך, " לשיער ואיפור ".