קפה של בוקר

קפה של בוקר-
פתחנו את הבוקר בקפה ועוגת תפוזים שנשארה במקרר לפחות שבועיים, את קראת עיתון ידיעות אחרונות "מה יש לד"ר גלנציגר לומר על שפעת החורף" מלמלת ועברת בעיניים מהירות על הנאמר.
עיתון ביד אחת וסיגריה דלוקה ביד שניה, הנחת רגליים על השולחן ולגמת מהקפה שכבר הספיק להתקרר. היית שלווה ורגועה אך שלחת מידי פעם מבטים דרוכים המוכנים לקרב, זה הזכיר לי את הימים הראשונים שעוד לא למדנו לדבר עם השפתיים. ישנו צהריים אולי שעתיים, זה הרגיש כמו שנתיים, המשכנו לישון אולי גם יומיים.
העברתי את הזמן בלכתוב, אולי קצת הגזמתי, או פספסתי שעות שינה, ומידי פעם השתגעתי. נזכרתי ברגעים האלו שישבנו ודיברנו על חלומות, היו לך חלומות גדולים, אהבת לחלום בגדול. בזמן שאנחנו משוחחים הבטתי בשיער שלך, שערך שחור-חום שיער גלי ונעים למגע מגיע קצת אחרי הכתפיים. כשהיית מחבקת ונרגשת, היה לך חיבוק חזק ואוהב, חיבוק שלא נמשך לרגע.
אני זוכר את הפעם הראשונה שהגעת אלי, אני זוכר את הפעם שסיפרת לי עליו. עדיין היית שקועה, עיוורת, מלווה את עצמך בזכרונות של ימים עברו, למרות שעברו מספר שנים מאז.
כשנפגשת עם אבא שלי היה לכם חיבור מטורף, כמו שאת מתארת, היה לכם קשר מאוד טוב צחקתם המון , הייתם מדברים המון, זה היה נראה שאתם כבר מכירים שנים, ואני הרגשתי שאני מכיר אותך רק מספר ימים.
היית מהטבעוניות הקיצוניות האלו שהולכות להפגנות וצועקות לצדק, טוב נו אני לא אגזים, לא היית טבעונית קיצונית, היית רדיקלית, טוב עכשיו באמת אני אפסיק, היית סהרורית, סתם אני צוחק זה אותו הדבר.
לפעמים היה נדמה לי שאנחנו לא חיים באותו עולם, לא חווים את אותם רגעים שרצינו, סליחה, שאני רציתי. ולמרות שכבר עברו מספר שנים אני מרגיש שאני נמצא באותו מקום, מה שמוזר כאן בכל הסיפור הזה שבזמן שאני מדבר עם אחרות, אני מדמיין שאני מדבר איתך. אני מרגיש שאני עדיין חי באותה תקופה, שנעלמה, התפוגגה, שלא תחזור. מה שמוזר כאן, ששום דבר מימה שכתבתי, הוא לא באמת מוזר, אז אני כבר לא יודע מה אני מדבר, או כותב, כי עלייך זה הפך להיות סרט שלא נגמר, שחוזר בלופ, אני חוזר בחזרה אל אותה סצנה שנכתבה בתסריט לסרט קולנוע.
יש ימים שאני נזכר בך, פעמים רבות אני חושב לעצמי האם את חושבת גם עלי. אל תחשבי שאני אובססיבי , המשכתי בחיים שלי, אבל הם לא אותו הדבר בלעדייך, ואולי גם לא יהיו, טוב נו אני לא אגזים יותר מידי בספקולציות לגבי העתיד.
הריח שלך עדיין היה באוויר, ריח ונילי, כמו גלידת וניל שטעמנו בפריז. הכרית כשהנחתי את ראשי עליה, היה ריח של יסמין, חליטת התה האהובה עלייך כמו שאת אוהבת, כמו שאני אוהב. היה לך כלב גדול שהסתובבת אותו לכל מקום, שחור לבן, היית צוחקת שהוא מתאים בול לגובה שלך, 1.55.
הכרנו כשאני הייתי בכיתה י'ב ואת היית עוד בכיתה י'א , גרתי בזמנו בדירה שכורה בראשון לציון יחד עם המשפחה המצומצמת שלי , ארבעת האחים שלי ואמא שלי, בסופי שבוע הייתי נוסע לאבא שלי לתל אביב, לפעמים נשאר אפילו שבוע רק בשביל לא לנסוע שוב, למרות שהנסיעה בסה"כ רק 20 ד'ק. אני לא זוכר איך הכרנו , אבל אני בטוח שזה קרה בדרך ממש נחמדה, מרגשת, טוב נו, אני עכשיו סתם מנסה לפתח סיפור רומנטי. כבר סיימתי צבא, התחלתי לעבוד בחברת ביטוח לרכבים שכבר מזממן לא מרגשת אותי, אני עוד חושב על העתיד על החיים שאני רוצה לבנות, אני לא יודע אם אני ממהר להגשים את עצמי כשאני בן 21 אבל אני מרגיש שזה מה שהיית רוצה בשבילי.
לאחר תקופה ארוכה שלא דיברנו חזרנו לקשר, לקשר חברי אני מתכוון, כמובן. לא כמו שהייתי מאחל לעצמי, לנו, לשנינו, אולי אני צריך להפסיק להאחז בעבר ולהתחיל להאחז בעתיד שלי. אני עדיין חי בעבר שלי, אני מרגיש שהלב שלי עוד נמצא שם יחד איתך, גם אם זה בלעדייך. זה צריך להיות מספיק טוב בשבילי שיהיה אמיתי, זה צריך להיות מספיק חשוב בשבילי, בשביל להמשיך הלאה. בכל הבלגן הזה אני בכל בוקר עדיין חי ונושם אותך, קם איתך, ישן איתך, מדבר איתך דרך הלב, ומבטיח לעצמי שמחר זה כבר לא יקרה ואקח את עצמי בידיים, בשבילי, בשבילך, בשביל העתיד.