קעקוע מסוכן.פרק 5: הרשימה

יום המחרת היה היום המוזר ביותר שחוותה לורן בחייה. לא די בכך שהספיקה להיחטף, לברוח מארבע ניידות משטרה שדלקו אחריה, ולשתף פעולה עם פושע מסוכן, גם מזג האוויר החליט להשתגע.

לורן התעוררה לקול השעון המעורר הצווחני והיסתה אותו מהירות. היא התארגנה תוך שתי דקות ויצאה מהבית, נושמת את האוויר המיוחד והצלול של שעות לפנות הבוקר.
השעה הייתה 5 וחצי, אך הדבר לא הצדיק את הרוחות העזות, את העננים הכבדים ואת הטפטוף הקל שנראה כאילו הוא הולך ומתחזק מרגע לרגע.

לורן קימטה את מצחה. מזג האוויר הסורר לא תאם את היום השמשי הקודם. הדבר היה יוצא דופן.

היא פנתה אל עבר מועדון הרובר. הגשם התחזק. היא סוככה על ראשה בכפות ידיה והמהירה צעדיה לכיוון המועדון.
היא הגיעה אל הכניסה, שהייתה מורכבת בעברה משער שחור ומרשים, שלט עשוי מתכת מבהיקה עליו היה חרוט "הרובר" באותיות גדולות ומסולסלות, ופסל ענק של איש רוקד ,מחזיק ביד אחת כוס שיכר ובאחרת שטר כסף.
אך השנים, שנשאו עמם שיכורים מתנדנדים, בדלי סיגריות וחלודה, לא היטיבו עם המועדון. כיום הכניסה המרשימה כללה שער אפרפר רעוע, שלט מתכתי מתנדנד, ופסל חסר ראש (זכר לסופת השלגים שהפילה עליו עץ ענק), שעל גבו הותז בגרפיטי הכתובת המתוחכמת "לוסי וג'ייק לנצח". אכן, כניסה מרשימה.

היא עברה דרך השער, צלחה את הרחבה הקטנה שהפרידה בינו לבין דלת ישנה, ניגבה רגליה בשטיח הכניסה ונכנסה במהירות.

זו הייתה שעת בוקר מוקדמת, אך היא ידעה שמר סמית קם היישר עם נץ החמה. הוא אהב את השעות הללו. "אני יכול לטייל ברחובות ריקים, לנשום אוויר צלול, לאכול במאפייה הסמוכה, בלי להיתקל במכרים ואנשים שיגררו אותי לשיחות חולין מיותרות" אמר לה פעם.

ג'ונתן סמית ישב על יד שולחן קטן בפינה השמאלית המרוחקת של המועדון. הוא שתה כוס תה (כפית וחצי של סוכר, ידעה לורן) וקרא את עיתון הבוקר. הוא היה גבר בשנות ה-50 לחייו, מקריח קלות, בעל מצח חרוש קמטים, שפמפם מכובד שמעטר את שפתו העליונה כמו כובע, וחליפה חומה מעופשת, מותאמת לצווי האופנה של המאה הקודמת.
היא כחכחה קלות בגרונה. סמית הרים את מבטו בהפתעה וחייך לקראתה
"לורן! יקירתי! במה זכיתי לכבוד?"
"בוקר טוב.." גמגמה לורן. "אני סתם… סתם קפצתי לביקור בדרך לבית הספר".
הוא הביט בה בארשת פנים מבודחת. "וממתי את הולכת לבית ספר בחמש וחצי לפנות בוקר?"
לורן נכנעה. "האמת היא שרציתי לבקש טובה".
"כל דבר", קרץ לה.
היא זעה באי נוחות. "רציתי לדעת אם תוכל להביא לי את רשימת האנשים שנכנסו לרובר שלשום.
ארשת פניו נהפכה לחשדנית. "ולמה את צריכה אותה בדיוק?"
"אני.. אני מחפשת בחור שרקדתי איתו".
מר סמית צחקק. "אני מבין ששמת עין על לקוח?"
היא ניסתה להסמיק כמיטב יכולתה ואמרה בקול שקיוותה שנשמע נבוך: "כן, בחור חמוד, שיער בהיר".
הוא גיחך. "ובכן, רשימת הלקוחות נמצאת מאחורי שולחן הברמן. תהני"

לורן הנהנה ופסעה לעבר השולחן. מאחוריו הייתה דפדפת עם רשימת הנכנסים למועדון מהשבוע האחרון.
היא עברה על הרשימה. עשות שמות חסרי ייחוד. במוחה ריחף רק שם אחד: "אוליבר".
טודי אוניל. ליאם קוניס. גארט הורלר. אך אף אוליבר.
היא הרימה ראשה על עבר מר סמית, שהיה שקוע בחזרה בעיתונו. "זו הרשימה המלאה?"
הוא הנהן. היא סרקה את הרשימה בשנית, הודתה לו ויצאה החוצה.

השמים סערו. גשם עז ניתך על המדרכות. לורן עמדה בודדה באמצע הרחוב המוצף, והרכינה ראשה באומללות. אבדה תקוותה האחרונה. מאז שראתה את אוליבר המסתורי ברובר היא לא הייתה רגועה. היא הכירה אותו בעבר, איכשהו, מתישהו, איפשהו, אך היא אינה יודעת עליו דבר מלבד היותו פושע מסוכן. ועכשיו היא לא תראה אותו שוב לעולם.

לפתע פתאום נחת עליה רעיון. היא קפצה במקומה והסתובבה אל עבר המועדון.
חיוך ערמומי התלבש על פניה. היא התחילה לפסוע ברחוב במהירות.
יום ארוך עומד בפניה