קעקוע מסוכן. פרק 2: היום שאחרי

לורן התעוררה בבת אחת, הטעם המריר של האלכוהול עוד טבוע בלשונה. היא התמתחה לה לאיטה, ספק ערה ספק ישנה.
היא קרסה על מיטתה, נכנעת למושכות יוצאת הדופן של מיטתה הנעימה, מתרפקת על המצעים החמימים, הרכים.
לאחר דקות ארוכות של התכרבלות נעימה עם השמיכה שלה, צלצל הנודניק בשעון מעורר בקול טרטרני שהקפיץ אותה וגרם לצרחת בהלה לפרוץ מפיה.
לורן הביטה בו. 8 ורבע!!!
במהירות הטיל, כאחוזת טירוף, היא קפצה מהמיטה ורצה לעבר השירותים. היא תחבה פניה תחת הברז, כשזרם מים קרים הניתכים בפרצופה מהווים תחליף לרחיצת הפנים העדינה עליה הקפידה כל בוקר.
היא צחצחה שיניים הזריזות, ורצה אל ארון הבגדים. מוחה זעק לה את המשפט שוב ושוב, מזרז אותה: המבחן במתמטיקה מתחיל עוד 10 דקות!
לאחר שהשתחלה במהירות אל תוך הג'ינס ולבשה את חולצת התלבושת, לורן מיהרה אל המטבח, תחבה שטר של 50 שקל אל תוך כיסה, תפסה את התיק שלה ויצאה מן הבית.

השמש העזה הכתה בה בבת אחת, מסנוורת את עיניה. היא סוככה בידיה על פניה, ומיהרה לכיוון בית הספר, ששכן כ200 מטר סמוך לביתה שברחוב הדובדבנים.
בניסיון נואש לזכור את החומר, שיננה לורן את רסיסי הנוסחאות שעוד זכרה. אוף, הייתי צריכה ללמוד אתמול במקום להסתובב במועדונים, נזפה בעצמה, והנהנה לשלום אל עבר השומר המשועמם שניצב בפתח שער בית הספר.
היא נכנסה אל הכיתה באיחור של שתי דקות, והגיעה בדיוק כשחלוקת המבחנים החלה.
במשיכת כתפיים מתנצלת היא פטרה את שאלתה של המורה בנוגע לאיחורה, התיישבה במקומה והחלה את המבחן.

כבר מקריאת השאלה הראשונה הבינה לורן שאין לה ולו שמץ של מושג בחומר. היא ניסתה לשחזר במוחה את הנוסאות עליהן עברה יפני כמה ימים.
'השורש של y כפול משהו חלקי הנגזרת של שווה ל… משהו עם x'. או שמא של w? תהתה.
היא הניחה את העט, מנסה להתרכז. כן, זה ללא ספק היה x, שכנעה לורן את עצמה, והנהנה בחשיבות. לאחר 5 דקות של חשיבה מאומצת, היא הצליחה לשחזר את הנוסאה במלואה, ורשמה אותה במהירות על הדף. ואז, כשהתפנתה לקרוא את השאלה בשנית, הבינה לפתע שהשאלה עוסקת בכלל בנושא שונה לחלוטין.

בייאוש היא הטיחה את הדף בשולחן. מתעלמת מהקולות שהיסו אותה מכל עבר.
מתמטיקה מעולם לא הייתה הצד החזק שלי, חשבה לורן ומללה קווצת שיער באצבעותיה. אבל אני יועצת אופנה מעולה. ורוקדת יפה. ובספורט אני לא רעה הכלל… ניחמה את עצמה.
עיניה נדדו לכיוון החלון. זה היה יום בהיר וקיצי. השמש נצצה הרחק בשמים, שולחת קרניה אל כל קצוות העולם. גינת הירק העלובה, אותה התעקש המורה לחקלאות לגדל, שכנה שם, ערוגותיה רמוסות קלות. בין העציצים עוד נחו להם שברי זכוכית, זכר ליום בו מארק, בריון בית הספר, החליט שמתחשק לו לזרוק את כל הכוסות שבחדר מורים זו אחר זו מבעד לחלון.
היא התרכזה בשברי הזכוכית הרצוצה, בצורה בה קרני השמש השתקפו בה, מרצדות בשובבות… לרגע השברים נראו כמו רסיסי בדולח.

רסיסי בדולח.

בדולח.

–
–
–

עיני הבדולח.

בבת אחת כל מאורעות אתמול נחתו בראשה. הריקודים הסוערים. המבטים המהופנטים. הנער המסתורי. הקעקוע המשונה…
היא מצאה עצמה שוקעת במחשבות על אותו נער. על עיניו השובות. על שערו הפרוע.
פתאום היא רצתה לדעת את שמו. להכיר אותו. לדבר איתו.
ואז, בעוד היא מעלה את דמותו בעיני רוחה, מחשבה מלחיצה עלתה בה.

הייתה לה הרגשה שהיא מכירה אותו ממקום כלשהו.