קסם ואהבה לא הולכים ביחד פרקים 1 -11

פרק 1 :
"או מייי גאדד," צעקתי בהתרגשות והתקשרתי לג'סיקה להודיע לה. טי טי טיט יטי צפצף הטלפון. וכבר על הצלצול הראשון, הייתי חסרת סבלנות. טי .. טי .. טי .. טי נו תעני כבר, התעצבנתי. ..טי טי.. טי .. הלו, ענתה לי ג'סיקה. "את לא תאמיני?"
"מה? מה?" היא שאלה, בהתרגשות.
"קיבלתי את המכתב!" צעקתי דרך הטלפון.
"או מיי גאדדדד," היא צעקה לי בחזרה. אבל אז היא שתקה ושמעתי רק את הנשימות שלה דרך הטלפון. "מה קרה?" שאלתי "אני לא קיבלתי ועוד מעט נגמר החופש?"
"מהההה?!" נדהמתי "איך זה יכול להיות? לא יכול להיות שאת סקיבית" היא נאבקה בדמעות דרך הטלפון ואני הרגשתי את זה "ביי." אמרתי ונתקתי את השיחה
רצתי לבית של ג'סיקה כי לא רציתי לדבר על זה דרך הטלפון אנחנו גרות ממש קרוב אז לא הייתי צריכה לרוץ הרבה דפקתי בדלת וג'סיקה פתחה לי "היי." היא אמרה לי בעצב "נו, אל תהיי כזאת אמרתי." לה "את בטוח תקבלי את המכתב שלך!" פתאום נשמע קול מהסלון, רצנו לסלון לבדוק מה קרה ראינו את אחותה הגדולה של ג'סיקה עם מטאטא ביד כל הסלון הפוך לגמרי והחלון מנופץ. "עוד פעם," אמרה ג'סיקה "שרה את מגזימה עם כמות של הפעמים שאפשר לרכב על מטאטא מעופף ולהרוס איתו את הסלון." "חה חה חה," אמרה שרה "נו אז קיבלת כבר את המכתב שלך?" "לא לא קיבלתי." ענתה ג'סיקה. בעצב. "נו דיי את לא צריכה לבכות בגלל זה שלא קיבלת מכתב—" פתאום התפרץ ינשוף לחדר עם מכתב קשור לרגל שלו "לא משנה." -תזמון מוצלח- אני חושבת לעצמי, ומסתכלת על הינשוף. ג'סיקה חטפה את המכתב מרגלו של הינשוף כל כך חזק עד שהיא כמעט נתלשה והינשוף מסתכל עלייה באימה ככה כאילו היא הולכת לגדוע לא את הרגל או לרצוח אותו מינימום "ייייייייייייייייייייייייייייייייייייישששש!" צעקה ג'סיקה ואני התחלתי לשיר "אנחנו הולכות להוגוורוטס, אנחנו הולכות להוגוורטס….." כמה ימים אחרי זה הלכנו לסמטת דיאגון וקנינו את את הדברים להוגוורטס. והתרגשנו כל כך אחרי שקנינו כמעט את כל הדברים חוץ משרביט וספרים נכנסנו לחנות הספרים שאני תמיד שוכחת את השם שלה, בסמטת דיאגון. אנחנו נכנסות. ג'סיקה ושרה איכשהו הצליחו להעלם לי ואני רצתי בכל החנות וחיפשתי און "נו איפ-" בום! התנגשתי במישהו ונפלתי על הרצפה "את בסדר? אני ממש מצטער. לא ראיתי אותך." מישהו שאל אותי והושיט לי יד לעזור לי לקום הוא עזר לי לקום ואמרתי "כן, כן אני בסדר." ואז הסתכלתי עליו ואו אם ג'י כמה שהוא היה חתיך, חתיך ברמות שיכולות להתחיל דת חדשה. "אני ג'יימס." הוא אמר לי "ג'יימס פוטר."
"אני ג'ייד ג'ייד ווסט," אמרתי "גם אתה מתחיל ללמוד בהוגוורטס "לא," הוא ענה "זו כבר השנה השנייה שלי, אבל אח שלי מתחיל ללמוד פה. חח את יודעת את ממש יפה."
"תודה." עניתי במבוכה.
"רוצה לשבת בתא שלי ברכבת? אני אכיר לך את החברים שלי."
באתי להגיד שאין בעיה אבל אז נזכרתי בג'סיקה "אני לא יכולה הבטחתי לחברה שלי שאני אשב איתה!"
"אז תביאי גם אותה." אמר לי בחיוך כובש.
"אין בעיה." אמרתי לו. ואז נזכרתי "חברה שלי מחפשת אותי. בטח נאבדתי לה אז ביי".
"ביי" הוא אמר והלכתי לחפש את ג'סיקה.
פרק 2:
"איפה היית?" אמרה לי ג'סיקה שמצאתי אותה בחנות … "שיט." אמרתי "מה קרה?" היא שאלה בלחץ
"אני לא מאמינה שט שיט שיט."
"מה? מה? מה?" היא שאלה.
"שכחתי לקנות ספרים!" עניתי לה.
היא צחקה "ואני חשבתי שאת לא יכולה לעשות משהו יותר מטומטם מלשכוח את התיק בכיתה!"
"אויש סתמי!" עניתי ורצתי לחנות לקנות ספרים. כשסיימתי לקנות את הספרים אני וג'סיקה הלכנו לקנות שרביט. לג'סיקה הלך על השרביט הראשון שאוליבנדר נתן לה. נראה לי שאוליבנדר בן מאה פלוס הוא נראה ממש זקן! השרביט שלה היה באורך עשרים ושמונה סנטימטרים עץ אשוח וליבה משיער של חד קרן לי לקח איזה שבע ניסיונות, ובניסיון השמיני קיבלתי את השרביט שלי באורך עשרים ושלושה סנטימטרים עץ תות וליבה מנוצת עוף חול. למחרת ביום הראשון ללימודים כבר בשש בבוקר אני וג'סיקה היינו מוכנות וסימסנו אחת לשנייה במשך שעה שלמה, בשעה שבע ג'סיקה באה אלי ואכלנו ארוחת בוקר, ואז עלינו לחדר שלי לדבר אחרי כמה זמן של דיבורים ג'סיקה שאלה אותי למה התעכבתי בחנות ספרים אז ספרתי על ג'יימס החתיך העולמי. שהתנגשתי בו וכל הבלה, בלה, בלה האחר. בשעה עשר וחצי היינו ברציף, היינו ממשפחות של קוסמים אז ידענו להיכנס לרציף תשע ושלושה רבעים נפרדנו מההורים שלנו ועלינו לרכבת. ברכבת היינו צריכים לרשום את השם שלנו במגילה של רשימת שמות. הנהג אמר לנו שמהדף הזה מקריאים את השמות למיון. אחרי שכתבנו את השמות שלנו התחלנו לחפש את הקרון של ג'יימס. ג'יימס הוא זה שמצא אותנו, "ג'ייד!" הוא קרא לי, אני סובבתי את הראש אליו חייכתי והוא החזיר לי חיוך מושלם. הלכנו לקרון שלו, והיו שם ילדה ג'ינג'ית שנראית לחוצה, לידה ילד חתיך דומה לג'יימס עם שיער שתני בניגוד לשיער השחור של ג'יימס, נער בין שמונה עשרה גבוה עם שיער חום שחור, ועוד שני ילדים בגיל של ג'יימס. כשנכנסנו לקרון הילד בין השמונה עשרה שרק ואמר "ג'יימס איזה יפה תפסת לעצמך." ג'סיקה מיהרה לשבת אבל אני נשארתי ליד ג'יימס במבוכה. "בלונדי, תגידי מה יפה כמוך מוצאת ביצור כמו ג'יימס?" הסתכלתי על השיער הבלונדיני שלי ועל העור בצבע גוף רגיל שלי, וחשבתי לעצמי –לא יכול להיות שהוא מתכוון אליי! הרי אני לא כזאת יפה! אם הוא לא היה אומר בלונדי, הייתי בטוחה שהוא מתכוון לג'סיקה. עם העור השזוף שלה והשיער החום הכהה שלה שגולש בגלים על הגב שלה. ולא אליי, אני עם השיער הבלונדיני שתני שלי והעור הרגיל מידי שלי. – לא יכולתי להאמין שהוא מתכוון אליי, אז פשוט סתמתי. "ג'ייד, דיי כבר להיות צנועה את דוגמנית אמיתית." אומרת לי ג'סיקה שקלטה למה השתיקה שלי.
"מה יש לא למצוא בו?!" עניתי לנער. וראיתי חיוך גדול מתנוסס על פניו של ג'יימס כאות ניצחון. ג'יימס הכיר לי כל אחד מהחברים שלו. לנערה הג'ינג'ית הלחוצה שהייתה בת דודה שלו קראו רוז, והחתיך שדומה לו היה אח שלו, קוראים לו אלבוס. לנער השחצן בן השמונה עשרה קוראים טדי, ולשני הילדים בן ובת זהים כמעט לגמרי קוראים, קודי ואריאנה. בדקה לאחת עשרה שהוגוורטס אקספרס עמדה לצאת מהתחנה הגיעה ילדה בת אחת עשרה, עם שני הוריה שבלי שהם היו לידיה הייתי חושבת שהם צעירים מספיק כדי ללמוד בהוגוורטס. הילדה הייתה יפהפה, שיערה השתני הארוך (מאוד) גלש על גבה בגלים מושלמים. ועיניי הדבש שלה זהרו לאור קרני השמש וחיוכה היה כל כך יפה שגרם לכל מי שמסביב לחייך איתה. על השנייה האחרונה היא הספיקה להגיע לרכבת, נפרדה מההורים שלה, ועלתה לרכבת מחייכת. בשעה אחת עשרה בדיוק הרכבת יצאה מהתחנה ואני חשבתי לעצמי – מה קורה אם מישהו מפספס את הרכבת? – הדלת של התא נפתחה והילדה שעלתה מקודם לרכבת הייתה בפתח "כל הקרונות תפוסים ואין לי מקום, אני יכולה אולי לשבת איתכם?"
"בכיף." אמר טדי מיד, והילדה חייכה והתיישבה לידי.
"היי אני ג'ייד," אמרתי.
"אני אליינה." ענתה לי בחיוך רחב.
כל הילדים הציגו את עצמם בפניה אחריי ואז שמעתי את אלבוס אומר, "אני מפחד רצח שימיינו אותי לסלית'רין."
"מה כל כך נורא בסלית'רין?" שאלה אליינה בפנים תמימות.
"כי כל אלה שמידרדרים לפשע נמצאים בבית הזה, אמרה רוז.
"באמת?" התפלאה אליינה.
"כן," אמר ג'יימס. "הקוסם הכי רשע ומפחיד וזדוני…. " אחרי הרבה תיאורים של ג'יימס על כמה שהקוסם הזה נורא המשיך. "….למד בסלית'רין.
"ואו," אמרה אליינה. "עכשיו אני מבינה מה נורא כל כך בסלית'רין."
הנסיעה עברה ממש מהר כולנו דיברנו וצחקנו, וג'יימס כל הזמן אמר לי שאני יפה – הוא כזה חמוד – חשבתי לעצמי. תוך מלא זמן, שהרגיש כמו עשר דקות. הגענו להוגוורטס הטירה הייתה יפה כל כך ומוארת. כשירדנו האיש הכי גדול שראיתי בחיים שלי צעק, "תלמידי שנה ראשונה לפה!" "ביי," אמרו לנו ג'יימס טדי קודי ואריאנה, אני אליינה רוז ג'סיקה ואלבוס הלכנו לאיש הגבוה הזה שאלבוס אמר לנו שקוראים לו האגריד. האגריד הוביל אותנו לסירות קטנות ואמר שתלמידי השנה הראשונה מגיעים בסירות ולא בכרכרות כמו התלמידים הוותיקים, עלינו על הסירות ושטנו לחוצים אל עבר הטירה המוארת.
פרק 3 :
בניגוד לנסיעה ברכבת השייט בסירות שלקח רק 5 דקות היה נראה כמו נצח. והמתח עלה בכל שנייה נוספת שהיינו על הסירות. באמצע הדרך מאחת הסירות ראיתי ילד שמנופף לי, זה היה רוס. ידיד שלי מהבית ספר הקודם. – הוא לא מוגלג?- חשבתי לעצמי. נופפתי לו בחזרה. והוא חייך אלי. אני עמדתי על הסירה והסתכלתי על הנוף היפה של הטירה. ג'סיקה עשתה כמוני, הסירה שלנו רעדה וג'סיקה נפלה למים. ג'סיקה צעקתי, היא לא עלתה בחזרה לפני המים. "הצילו!" צעקתי – או מיי גאד ג'סיקה לא יודעת לשחות. עמדתי לקפוץ למים אבל ילד אחר קבר הקדים אותי. הוא צלל והחזיר אותה. ג'סיקה השתעלה והשתנקה. ואני חיבקתי אותה כמו מטורפת, "שלא תעשי את זה שוב!" אמרתי לה. "כמעט מתתי!"
"את כמעט מתת?!" היא אומרת לי, אני זו שטבעתי אם הספקת לשכוח. שתינו צחקנו, אני ייבשתי אותה בכישוף. והשיער שלה היה נראה אפילו יותר טוב מהבוקר. נכנסנו לטירה הענקית. אני קראתי לרוס והוא הגיע מיד. "או אמ ג'י!" אמרה ג'סיקה. "אתה קוסם?"
"ברור! הוא ענה מחייך. "מה חשבת? שאני גובלין?"
"ת'אמת…." אמרה ג'סיקה.
"תגידי…" הוא אמר. "איך הצלחת ליפול למים? אפילו ג'ייד לא הצליחה לעשות את זה, והיא שכחה את התיק בכיתה."
"יואו אתם בחיים לא תשכחו לי את זה?" שאלתי. – גם הוא זוכר לי את זה איזה כיף! – חשבתי לעצמי
"לא!" ענו שניהם בבת אחת, צוחקים.
"זה לא מצחיק!" אמרתי להם, מתאפקת לא לצחוק.
"את יודעת שזה כן!" אמר לי רוס. וגם אני התפרצתי בצחוק.
"לאיזה בית נראה לכם שימיינו אותי?" שאלה ג'סיקה.
"לא יודעת נראה לי לרייבנקלו." עניתי.
"ת'אמת…." הוא אמר. "נראה לי שיותר מתאים לך סלית'רין מאשר רייבנקלו."
"איזה רשע!" היא ענתה בבכי מזויף.
האגריד הוביל את תלמידי השנה הראשונה לטירה, עלינו במדרגות אל האולם הגדול ובפתחו חכתה לנו מורה ממש זקנה עם משקפיים. "ברוכים הבאים." היא אמרה לנו. היו עוד כמה ילדים שדיברו וברגע שראו את מבטה הם השתתקו, – ואו, – חשבתי לעצמי. -אפילו המנהלת בבית ספר הקודם שלי לא הצליחה להשתיק את התלמידים ככה! – "אני פרופסור מקגונגל……………." היא המשיכה וסיפרה לנו על הבית ספר ועל הבתים ועל הנקודות, וכבר ראיתי את יצר התחרות של ג'סיקה מתלהט. אחרי שהיא סיימה להסביר נכנסנו לאולם הגדול. "ואו." אמרו כל תלמידי השנה הראשונה במקהלה. הסתכלתי סביב מחפשת את ג'יימס. מצאתי אותו בשולחן של גריפינדור כשמבטנו נפגשו, עיניו הכחולות זהרו באור כל כך יפה. – הוא כל כך מושלם – חשבתי לעצמי. – מעניין אם הוא חושב עליי עכשיו.-
תלמידי השנה הראשונה נעמדו בשני טורים. מקגונגל הוציאה את מצנפת המיון, לקחה את המגילה שהייתה הרכבת והתחילה לקרוא – אני לא הקשבתי כל כך, הייתי עסוקה בג'יימס, שכל הזמן הזה הבטנו אחד על השנייה. עד ששמעתי את מקגונגל קוראת "ג'סיקה בנט!" ג'סיקה הלכה לחוצה למקגונגל, התיישבה על הכיסא ומקגונגל הניחה את מצנפת המיון על ראשה. אחרי חצי דקה מצנפת המיון קראה. "סלית'רין." אני רוס וג'סיקה בעיקר ג'סיקה היינו בהלם. ואז הבנתי, כל מה ששמעתי על סלית'רין מטומטם! אולי היו אנשיםרעים משם אבל ם ג'סיקה שם זה לא יכול להיות בית כזה רע.
ידעתי שאחרי ג'סיקה מגיע תורי, מקגונגל הקריאה את השם שלי, ואני הספקתי להביט על השולחנות כדי לראות, – אלבוס בגריפינדור עם ג'יימס וטדי, רוז הייתה ברייבנקלו עם אריאנה. ג'סיקה בסלית'רין, וקודי עם רוס בהפלפאף. נשארו רק עשרה אנשים אני אליינה ועוד שמונה. התיישבתי על הכיסא ותוך חמש שניות מצנפת המיון צעקה "גריפינדור." ואני הלכתי מחייכת לשולחן של גריפינדור והתיישבתי ליד ג'יימס. אליינה הייתה אחרונה ועוד לפני שהמצנפת נגעה בראשה היא צעקה "גריפינדור!" וכל בית גריפינדור מחא כפיים. כמו שעשה כל בית כשמישהו מוין אליו.
פרק 4 :
"ג'ייד קומי!" מישהו העיר אותי. זו הייתה אליינה והיא כבר הייתה מוכנה.
"מה השעה?" שאלתי.
"כבר רבע לשמונה!" היא ענתה לי.
"מההההה?!" צעקתי קופצת מהמיטה. התחלתי להתארגן בשיא המהירות לקול צחוקה של אליינה. תוך עשר דקות הייתי מוכנה. "איך אני נראית?" שאלתי את אליינה.
"מהמהמת!" היא ענתה לי בחיוך ושתינו הלכנו –יותר נכון רצנו בלחץ- לשיעור שינוי צורה. "למה אנחנו רצות?" שאלתי אותה תוך כדי ריצה. "את זוכרת את המורה שהקריאה את השמות למיון?" היא אמרה לי. "ברור! היא מפחידה רצח!"
"היא מלמדת שינוי צורה!"
"אני לא מקנאה במי שיאחר לשיעור שלה!" אמרתי והגברתי קצב ריצה.
"גם אני לא!" היא הסכימה איתי והגבירה את הקצב, כנראה שכל התלמידים הסכימו איתנו כי אנחנו היינו בין האחרונות שהגיעו. מצאנו מקום. – בשורה הראשונה איזה עצבים – התיישבנו והתחלנו לדבר. "יש משהו בינך לבין ג'יימס?" היא שאלה אותי במבט מסוקרן.
"לא!" מיהרתי להכחיש.
"באמת?" שאלה אותי מופתעת. "כי דווקא הוא אמר שהוא מרגיש אליך משהו!"
"רציני?" מיהרתי לוודא וביטלתי את הכחשה בהתרגשות שלי.
היא חייכה חיוך מרוצה. "כן, הוא אמר שאת ממש חמודה. לי נראה שאת קצת יותר מחמודה בשבילו."
"הוא כזה מושלם!" פלטתי בטעות ואז עשיתי את עצמי עוד יותר מפגרת כשאמרתי "מה? אמרתי את זה בקול?"
היא צחקה בפה מלא שיניים לבנות ומפוסלות, ואז סיפרתי לה איך פגשתי אותו, ודיברנו על כמה שהוא חתיך עד הצלצול. שנייה אחרי הצלצול ג'סיקה נכנסה מתנשפת לכיתה וחיפשה מקום. נופפתי לה מחייכת, והיא נופפה לי בחזרה. היא התיישבה מאחורי ומאחורי אליינה בשורה השנייה. והמשכנו לדבר. "מה קורה?" שאלתי אותה.
"מעולה," היא אמרה מחייכת. "הילדים בסלית'רין הרבה יותר נחמדים ממה שחשבתי."
"ואתן?" היא שאלה אותי ואת אליינה, לא יכולנו להתאפק וסיפרנו לה על ג'יימס. והיינו כל כך שקועות בשיחה שלא שמנו לב שהמורה נכנסה. "נהנות?" הרמנו שלושתינו את הראש בבת אחת. "אולי תואילו בטובכן לספר לכל הכיתה מה כל כך מעניין."
"דיברנו על נושא שקשור לשיעור!" שלפה ג'סיקה את התירוץ המפורסם.
"באמת?" שאלה המורה. "אז בואו נראה עד כמה הקשבתן, מה הדבר הכי חשוב שעושים שינוי צורה?"
"לדייק במילים." אמרתי מיד, ידעתי שזה מה שחשוב לכל כישוף לא משנה איזה.
"נכון מאוד." אמרה המורה מחייכת. "ולא רק לשינוי צורה אלא לכל כישוף שהוא…" המורה המשיכה לדבר, וכדי לא להסתבך עוד פעם הקשבנו כמעט הכל אני ואליינה ידענו ומשהו כמו עשרים נקודות נוספו לגריפינדור רק בשיעור הזה.
פרק 5 :
אחרי שיעור שינוי צורה היה לנו שיעור תעופה, כולם כל כך התרגשו מהשיעור הזה. "איזה באסה שאי אפשר להבחן לקבוצות הבתים בשנה הראשונה." אמרתי לאליינה וג'סיקה. "שנה הבאה אני נבחנת בטוח!"
"גם אני." הסכימה איתי ג'סיקה.
"אני אף פעם לא רכבתי על מטאטא." אמרה אליינה.
"גם אני." אני וג'סיקה ענינו בבת אחת.
"אז למה אתן רוצות כל כך להיבחן?"
"חחח צודקת, לא חשבתי על זה." אמרתי.
"אני כבר מתה לנסות לרכוב כבר!" אמרה ג'סיקה.
אני ואליינה הסכמנו איתה. "הנה קבוצת הבית של גריפינדור!" צעק מישהו וכולנו הסתכלנו למעלה. שישה תלמידים רכבו בשמיים בלהיטות. אחד מהם היה ג'יימס, הוא נופף לי וטס לתפוס את הסניץ' שחלף בשנייה לידו. – זהו עכשיו זה רשמי! אני מאוהבת בו בטירוף! הוא כל מה שאי פעם רציתי! רק הלוואי שהייתי בטוחה שהוא אוהב אותי. – "תשלחו שחקן אחד למטה," צעקה המורה שרק עכשיו שמנו לב שהיא בחצר. (שיעור תעופה היה בחצר של הטירה.). ג'יימס נשלח למטה, – יש לי מזל בזמן האחרון – חשבתי. תוך שתי דקות רוב התלמידים היו כבר היו באוויר, אליינה לא הצליחה לרכוב, המטאטא כל הזמן השתולל לה, טסתי לעזור לה. ראיתי את ג'סיקה טסה לעברה. היא הייתה לא רעה, ואז ראיתי מראה שחשבתי שאני לא אראה בחיים, במקום לעזור לאליינה ג'סיקה עודדה כמה ילדים מסלית'רין שהטילו לה קללה על המטאטא. ג'יימס טס לעברם ואמר להם להפסיק, בזמן שהמורה הייתה עסוקה בלנסות לעזור לאיילנה. אמרתי לג'סיקה שתאמר להם להפסיק והיא פשוט צחקה. ג'יימס המשיך להגיד לילדים האלה להפסיק ולא הצליח. הוא קרא למורה ואמר לה שהילדים האלה אחראים למה שקרה למטאטא של אליינה, אבל התלמידים לא הפסיקו ראיתי את ג'סיקה לוקחת את השרביט שלה ומטילה כישוף. והצחוק שלה נפסק בשנייה שאליינה נפלה. אני טסתי לתפוס אותה, והיא התרסקה עליי. המטאטאים שלי ושלה נשברו. "ג'ייד! אליינה!" צעק ג'יימס וטס אלינו.
"אני בסדר." אמרתי וקמתי. אבל אליינה לא הייתה בסדר, העיניים שלה היו סגורות וחיוכה היפה נמחק. "אליינה!" צעקתי, "היא התעלפה!"
"רוצי תקראי למדאם פומפרי! תגידי לה שזה דחוף! עכשיו! אמר לי ג'יימס בלחץ. לקחתי את המטאטא שלי, וטסתי עליו בשיא המהירות מודעת לכך שאני יכולה להסתבך קשות, אבל לא היה לי אכפת. זו אליינה ואני אסלח לעצמי אם משהו יקרה לה ובגללי מדאם פומפרי לא הגיעה בזמן.

לפחות שלושה מורים ופילץ' צעקו עליי שאני טסה (טסתי דווקא ממש טוב!). הגעתי למרפאה בשתי דקות נכנסתי בטיל ועצרתי עצירה מושלמת.
"מיס ווסט!" צעקה עליי מדאם פומפרי אחרי שעצרתי.
קטעתי אותה. "אליינה! היא נפצעה בשיעור תעופה. היא התעלפה ויש לה פציעות ממש קשות."
ראיתי שהיא באה להעיר על המטאטא אבל אחרי ששמעה את דבריי פרצופה נהיה דאגני, והיא אמרה לי "תביאי אותה לכאן."
"לא צריך!" אמרה גברת הוץ' המורה לתעופה, "כבר הבאנו אותה" ג'יימס נכנס למרפאה ואליינה בידיים שלו, אם זו הייתה סיטואציה הייתי חושבת על כמה שהוא נראה חתיך עכשיו. פתאום הרגשתי כאב חד ביד ברגל שהתפשט לכל הגוף שלי, זה כאב כל כך עד שלא יכולתי אלא לצרוח. צרחתי מכאב. ראיתי שדאגו לי אבל הכאב לא נתן לי לשים לב לזה. לבסוף הפסקתי לצרוח לשלוש שניות, הראש שלי התערפל הכאב המשיך והתמוטטתי על רצפת המרפאה.
פרק 6:
שקמתי ג'יימס היה לידי והסתכל עלי בדאגה, טדי קודי אריאנה ורוז דיברו. ורוס ואליינה דיברו על כמה שהם דואגים לי. – ג'סיקה לא כאן! – חשבתי לעצמי, -היא בטח מתביישת להראות את הפרצוף שלה אחרי מה שהיא עשתה –
"היא התעוררה!" צעק ג'יימס וכולם רצו אל עבר המיטה שלי,
"כל כך דאגתי!" אמר לי ג'יימס וחיבק אותי. – או מיי גאדדד – חשבתי לעצמי, הוא מחבק אותי, הוא דאג לי – "כבר פחדתי ש…" הוא המשיך ואז והסמיק כשהבין מה קרה.
"את ממש היפהפה הנרדמת." צחק טדי.
"כמה זמן הייתי חסרת הכרה?" שאלתי.
"כמעט שבוע!" אמר רוס. "מדאם פומפרי אמרה שהפצעים שלך היו ממש חמורים, יותר משל אליינה."
"אני התעוררתי איזה חמש שעות אחרי השיעור!" אמרה אליינה וחייכה.
"את לא מבינה!" צחק קודי. "פילץ' ראה את המטאטא שלך, ורץ להודיע למקגונגל, מקגונגל ראתה שהתעלפת וסיפרנו לה מה קרה ולמה עפת על המטאטא. ואנחנו זכינו לראות את מקגונגל צורחת עליו איזה חצי שעה על כמה שהוא מטומטם!"
כולנו צחקנו, רוס קודי רוז אריאנה סיפרו לי על כל מה שקרה אחרי עם הבתים שלהם ועל כמה שהמורים חפרו להם שזה מעשה שצריך לקחת ממנו דוגמא….. מדאם פומפרי אמרה לי שאני צריכה להישאר במרפאה לפחות עוד יומיים, למזלי השיעורים לא התחילו בגלל התאונה כי המטאטא של אליינה עף אחרי שהוא נשבר והתרסק היישר לתוך האולם הגדול ושבר שם מלא דברים, אני יודעת שהיו יכולים לתקן את זה בשנייה בכישוף אבל הם נתנו לתלמידי סלית'רין לעשות את זה כעונש על מה שהם עשו לי ולאליינה. מדאם פומפרי אמרה – טוב, צעקה יותר מאשר אמרה – לכולם לצאת כדי שאני אוכל לנוח. אני נרדמתי אחרי שעה והתעוררתי לקול צעדים במסדרון של המרפאה. היה חושך בחוץ והכוכבים האירו את המרפאה באורם היפה. "ג'ייד." מישהו אמר לידי. אני נבהלתי. ג'יימס צחק,
"מה אתה עושה פה?" שאלתי "אתה מנסה בכוח שיהרגו אותך?"
הוא צחק בלחש. "רציתי לראות אותך." הוא אמר לי והלב שלי פעם בקצב מטורף! "וגם רציתי להגיד לך משהו…" הוא אמר והסמיק.
אני הסתקרנתי "מה רצית להגיד לי?"
הוא הסתכל לי בעיניים "את זה!" אמר, ונישק אותי. הנשיקה שלו הייתה קצרה, אבל מושלמת.
"גם אני." אמרתי לו מחייכת אליו, הוא חייך אליי ונישק אותי שוב. הפעם זו הייתה נשיקה ארוכה, ממש ארוכה. וכל מה שהרגשתי אליו (ומה שהוא הרגיש אליי) התבטא בתוכה. שמענו צעדים, ואת קולה של מדאם פומפרי, "חייב לזוז," אמר לי נישק אותי בלחי והלך משם. מדאם פומפרי נכנסה לחדר, אני נכנסתי מתחת לשמיכה והעמדתי פניי ישנה, "תכניסו אותו," אמרה מדאם פומפרי.
"מה קרה לו?" שמעתי את קולה של גברת הוץ'.
"אנחנו לא יודעים." נשמע קולו של המנהל.
"מה זה לא יהיה זה ממש רציני!" אמרה פרופסור מקגונגל.
הם המשיכו לדבר ואני הצצתי לשנייה לראות על מה הם מדברים. ראיתי נער בלונדי – חתיך ברמות – בערך בן 19 מעולף פצוע קשה על אלונקה. לפי מה שהם דיברו הבנתי שקוראים לו ליאו והוא לוחם אריאל – או מה שזה לא יהיה – שמו אותו במיטה לידי. חצי שעה אחרי שהפסקתי להקשיב נרדמתי, התעוררתי לקול יפה שהיה לידי. "איפה אני?" שאל הנער הבלונדיני.
"בהוגוורטס." עניתי משום שאף אחד לא היה בסביבה.
"הוגוורטס?" שאל הנער.
"בית ספר לכישוף ולקוסמות." עניתי לו.
"רציני?" הוא שאל "יש בתי ספר לדברים כאלה?"
"כן," מסתבר שכן עניתי מצחקקת.
"רגע איך בכלל הגעתי לכאן?"
"לא יודעת." עניתי, "ראיתי את המורים מכניסים אותך אתמול, הם אומרים שצריך לטפל בך טוב, פקודה של… של מישהו שאני לא כל כך זוכרת את השם שלו. קוראים לך ליאו, נכון?"
"חחח, כן." הוא ענה צוחק.. – מעניין מה קרה לו…. – חשבתי לעצמי מסוקרנת.

פרק 7 :
"שלום אני רואה שהתעוררת!" אמרה מדאם פומפרי שהיא נכסה לחדר. "וג'ייד יש לך מבקרת שאמרה שהיא רוצה לדבר איתך."
"אוקיי…." לא הבנתי מי זו אבל הסתקרנתי מאוד.
"את יכולה להיכנס." אמרה מדאם פומפרי.
ילדה בעלת שיער מתולתל כהה ושופע נכנסה לחדר. ג'סיקה.
"היי," היא אמרה לי עם חיוך מתנצל.
""היי? היי את אומרת לי? ומה בכלל את באה לדבר איתי?! את צריכה ללכת להתנצל בפני אליינה על מה שעשית לה! יש לך מזל שלא רמת לה נזק בלתי הפיך!"
"לא. את משהו מיוחד," היא אומרת בציניות. "את זו ששוכבת כאן עם זעזוע מוח ואת דואגת לה?!"
"איזה זעזוע מוח בראש שלך?!" אני עונה עצבנית.
"לא אמרו לך?!" היא שאלה כאות ניצחון וצחקקה צחוק מזלזל שלא שמעתי ממנה בחיים! "יש לך זעזוע מוח קשה! זה כתוב בתיק הרפואי שלך!"
"טוב, זה לא מעניין אותי עכשיו!" אמרתי. למרות שמאוד עניין אותי מה קרה לי במוח. "את הבנת מה עשית?! יכולת לגרום לאליינה ולי להיהרג!"
"אוקיי, תרגיעי את עצמך! מה את חושבת את עצמך?! את כולה ב—" מדאם פומפרי קטעה אותה וסילקה אותה מהמרפאה ואני שמחתי שזה נגמר.
"מה קרה ביניכן? בגללה את כאן?" שאל אותי ליאו, שכנראה הבין שזו המרפאה.
סיפרתי לו הוא נדנהם מהאצילות שלי – זה לא אצילות, כולה הלכתי לעזור לחברה שלי ונפצעתי. מה אצילות בזה? – חשבתי.
"ולמה אתה כאן?" שאלתי אותו.
"זה סיפור ארוך…" הוא אמר.
"יש לי זמן." עניתי.
והוא התחיל לספר….
פרק 8:
"הכל התחיל לפני שבוע התאמנתי עם עוד לוחמת מהגדוד שלי, עד שאח שלי לוקאס. ועוד שני הילדים ששמרו איתו על השער של חומת מקדש הדרקון דרו ושון. הגיעו בריצה בריצה והודיעו שהאויבים שלנו עומדים לפרוץ לשטח המקדש. ובאותו רגע הם נכנסו לשטח המקדש איפה שהתאמנתי. הפילו את לוקאס דרו ושון. ואני אמרתי לג'ני (הוא לא אמר לי מי זו ג'ני אבל הסקתי שמדובר הלוחמת שהוא הזכיר קודם).
~קחי את לוקאס והאחרים למקום בטוח, הם צריכים טיפול רפואי דחוף!~
~אני לא יכולה להשאיר אותך לבד!~ היא אמרה לי.
~עכשיו!~ צעקתי. ~ זו פקודה. אני מפקד לוחמי האריאל אז יכולתי לתת לה פקודות, בדרך כלל לא נתתי פקוות אבל זה היה הכרחי. נשארתי לבד מול חמישים חיילים והמפקד שלהם בזמן שגדוד אחר שלהם נכנס למקדש והחיילים הגנו עליו. הבסתי את החמישים חיילים והמפקד בקלות.
(– ואו, איך הוא עשה את זה? ועוד לבד?! או מיי גאדד. – חשבתי לעצמי.).
ליאו המשיך לספר:
"ואז הרגשתי כוח חיים עצום מגיע לעברי וראיתי מישהו עם עינים לבנות. ואז קפאתי.—-"
"קפאת?" קטעתי אותו.
"כן," הוא אמר. "לאיש עם העיניים הלבנות קוראים לו קולסי. והוא יכול להפוך את כל הגוף שלך לגוש קרח במבט.
"אמאלה!" צחקקתי. "טוב נו תמשיך."
"מאז אני לא זוכר מה קרה." הוא ענה "עד שהתעוררתי לוקאס שון דרו טיילור, זה ידיד שלי. ועוד בן ברית שהם מצאו בדרך בשם ג'ייסון. והמשכנו ללכת, הייתה להם משימה לטיילור ללוקאס ולשאר. למצוא את חרב הגיבור שאין לי כוח לספר עליה עכשיו שאיכשהו בזמן הפלישה הלוחמים של האויבים שלנו הצליחו לקחת אותה. הערמנו על עוד שני אנשים עם כוחות דומים לשל קולסי, אחד קוראים לו ריי והוא יכול לירות עליך הרק מהשמיים בתנועת יד אחת. והשני קוראים לו היטר והוא יכול לשרוף את כל הגוף שלך עד העצם בצעד. קולסי לא נכפל בפח, אני נלחמתי בו עד שהתחשמלתי בפגיעה מאחוריי כנראה שריי והיטר התעוררו ואז הגעתי לכאן."
"רגע," נשנקתי. "אמרת שקוראים לאח שלך לוקאס ושחיפשתם את חרב הגיבור או משהו כזה?"
"כן. למה?"
הרמתי את הנביא היומי שג'יימס הביא לי אתמול והקראתי. "ילד בן ארבע עשרה מצייל ארץ שלמה! (זו הייתה הכותרת). ילד בן ארבע עשרה היצא למסע ולהציל את אחיו נקלע לתסבוכת שגורמת לו ללכת למצוא את חרב הגיבור, נלחם בכל השלישיה (כנראה הם קולסי היטר וריי). והציל את חבריו מגורל אכזר, אך לרוע מזלו החרב שאבה את כוחו מגופו והוא התמוטט על הרצפה. הדבר האחרון שאמר היה למאסטר שלו "מאסטר תציל את ליאו." בימים אלה הנער מובא לטיפול נמרץ בבית החולים של לונדון, גורלו של אחיו עדיין לא ידוע."
בנביא היומי של היום היה כתוב בקצרה. "אחיו של הנער הגיבור לוקאס הוצל מידי אויביו ועכשיו הוא מובא לטיפול בבית החולים בבית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות."
אחרי כמה השתנקיות של ליאו וקימות מהמיטה כדי לרוץ לאחיו, הסברתי לו שזה בלתי אפשרי שאנחנו במרחק אלפי קילומטרים ממנו. עד שהוא הבין כמה זמן לקח ואו.
"למה צבעת את השיער?" הוא שאל אותי.
"אני לא!" התגוננתי זה הצבע הטבעי שלי!."
"שנייה אני צריך לבדוק משהו!" אמר והוציא את השרביט שלו,(ליד השרביט הייתה לו חרב.) הוא מלמל כמה מילים מוזרות. הרים את השרביט מעל שנינו. ואז על אחת הידיים של כל אחד מאיתנו הופיע כיתוב זוהר בכתה יפה ומסולסל. אצל ליאו היה כתוב בכתב סגול ~קוסם ולוחם~ ואצלי היה כתוב בכתב כחול כסוף ~נימפה~
פרק 9 :
"ניממ ניממ ניממ נימפה?" נדהמתי. "אני נימפה?" – טוב זה לא כזה רע להיות נימפה, הן יפהפיות ושרות מדהים ויש כאלה שאומרים שהם מושלמות מכל הכיוונים –
"כן." הוא אמר מחייך חיוך של ניצחון. "בדיוק כמו שחשבתי."
"ולנימפות לא יכול להיות שיער בלונדיני, אלה אם כן הם מכשפות אותו!" השלמתי. "רגע, אבל אני לא עשיתי כלום לשיער שלי."
"בטח ההורים שלך לא יכלו לחשוב שיש להם בת נימפה. אז הם…" הוא ענה לי.
"הסתירו את זה?"
"כן." הוא אמר.
"אבל בכללי מה זה נימפות? כל מה שאני יודעת עליהן זה שהן מושלמות סליחה, אנחנו מושלמות יפהפיות ושרות מושלם."
"לא רק זה!" אמר קול מאחורינו. פרופסור מקגונגל.
"פרופסור." אמרתי.
"אין צורך לתרץ למה דיברתם על נימפות, אנחנו יודעים שאת נימפה. ואין לך שום סיבה להתבייש בזה, למען האמת אני חושבת שאת צריכה להתגאות! לא הרבה בחורות זוכות להיות נימפות בשנים האלה."
"מה כל כך מיוחד בנימפות?" שאלתי.
"בניגוד לקוסמים, כוח של הנימפות מגיע מהים ולא מהיבשה. נימפות הן יצורי ים מרהיבים שיכולות לנשום במים לעשות כשפים מיוחדים והכי חשוב להציל חיים!."
"להציל חיים?" הופתעתי.
"אכן, להציל חיים. יש הרבהמ קרים שבהם מסופר על נימפה שהצילה מלח שטבעה, או עזרה לקוסם שהטילו עליו קללה. ני מעדיפה שתלנמדי את זה בעצמך. טוב אז רק בואי נחזיר אותך למראה המקורי שלך."
"המראה המקורי שלי? – ואו כמה שאלות אני שואלת – חשבתי לעצמי.
באותו רגע ג'יימס רוס אליינה קודי טדי ואלבוס נכנסו לחדר. "מה קורה פה?" שאל אלבוס.
"המראה המקורי שלה?" שאלה אליינה.
"איך ידעתי!" אמר רוס. "זה כזה צפוי."
"שמה?" שאל קודי.
"היא נימפה!" הוא אמר ואני פערתי את עיני בתדהמה – איך הוא הצליח לגלות?! – חשבתי לעצמי.
"הבחנה יפה מר טומינסון." אמרה לו פרופסור מקגונגל.
"נימפות לא יכולות להיות בלונדיניות בגלל זה המראה מקורי!" אמרה אליינה.
"אז אני לא יכול לקרוא לך יותר בלונדי, כמה שאני אתגעגע לזה."
"חחח." צחקתי. "טוב בואו נגמור עם זה כבר!"
"הולוקס!" הטילה מקגונגל את הכישוף ואני הרגשתי כאילו אני בתוך קשתבענן מאורת ויפה. שהכישוף נגמר שמעתי כל הרבה התפעליות על כמה שאני יפה ועל כמה שאני מדהימה, ג'יימס נישק אותי ואמר שאני תמיד אהיה יפה בשבילו. וטדי אמר שאני עדיין אהיה בלונדי בשבילו. אני הלכתי להסתכל המראה והדמות שנשקפה מולי הייתה מושלמת! שיערה היה שחור עורה היה לבן ולעיניה הירוקות נוסף כחול כהה, ושפתיה המפוסלות רק מחכות לנשק. ואז אני קולטת זו הייתתי אני. הילדה המושלמת במראה זו אני!

פרק 10 :
"אני, אני, אני, אני מהממת! אמרתי מחייכת חיוך רחב שחושף שורה של שיניים לבנות ומושלמות.
"לא חשבתי שאני אגיד את זה בחיים," אמרה אליינה מחייכת אליי בחזרה. "את אפילו יותר יפה ממה שהיית קודם."
"בשבילי את תמיד תהיי מושלמת!" אמר ג'יימס.
"אני אוהבת אותך!" אמרתי ורצתי לחבק אותו. הוא הרים אותי וסובב אותי באוויר ואז נישק אותי, ואני הרגשתי הילדה הכי מאושרת בעולם. עד הגיע אלינו פתק מעופף שהיה כתוב עליו: 'לג'ייד' אני פתחתי אותו ועליו היה כתוף בכתב מוקפד אבל לא כל כך יפה – הכתב של ג'סיקה – חשבתי לעצמי. ועל הפתק היה כתוב הדבר שהכי הפחיד אותי לקבל. בפתק היה כתוב, Game on.
– זהו עכשיו אני מתה! – חשבתי לעצמי. חייכתי חיוך מזויף (אבל יפה). "אינסנדיו" אמרתי והפתק לה באש והפך בשניות לאבק. מקגונגל הלכה, ואני וחבריי נשארנו לבד. "אוי כמעט שכחתי!" קפצתי. "תכירו זה ליאו!" ליאו חייך ונופף בידו אליהם.
"יו אתה האח של ההוא מהעיתון!" צעק רוס.
"לאח שלי קוראים לוקאס." אמר ליאו ואני ראיתי שקשה לו.
"נשארנו לדבר עד מאוחר, ליאו התגלה כטיפוס חברותי ומצחיק, בנוסף לחתיכיות שלו. אבל הוא היה עצוב אבל רק אני שמתי לב לזה! ג'יימס וליאו התיידדו והפכו לחברים טובים וחצי שעה לפני כיבוי אורות שהייתי אמורה לחזור למיטה. קראתי לאליינה.
"אליינה אני יכולה שנייה לדבר איתך בצד?"
"בטח," היא אמרה ובאה למיטה שלי. (ליאו והבנים דיברו בצד השני של המרפאה).
"מה קרה?" היא שאלה אותי.
"אני כל כך מתה!" עניתי לה מפוחדת.
"למה שתחשבי דבר כזה?" היא שאלה בהתעניינות.
"ג'סיקה!" עניתי ממש בלחץ שלא ישמעו.
"מה היא כבר עשתה?"
(סיפרתי לה על הפתק.)
"אז?!" היא שאלה. "סו וואט היא שלחה לך פתח סוף העולם."
"את לא מבינה!" אמרתי לה חצי בוכה. "כשג'סיקה רוצה מתכוונת לנקום במישהו היא תמיד שולחת לו פתק של גיים און כדי שלא יופתע שבאים אליו, הם תמיד זורקים את הפתק. אבל הם לא יודעים! הם לא יודעים שהם הולכים לחטוף! והיא תמיד פוגעת איפה שהכי כואב!" הסתכלתי על ג'יימס.
כנראה שאליינה הבינה אותי, כי גם היא הסתכלה עליו. "ג'יימס!" נשנקה אליינה.
"עד שזה קרה!" כמעט בכיתי, "אלוהים למה?"
"טוב, את יודעת שג'יימס אוהב אותך!" היא נסתה לעודד אותי.
"כל מי שאיי פעם היא רצתה היא השיגה. היא שולטת בבנים כמו בובה על חוט!" התייפחתי.
"לא בג'יימס!" אליינה קבעה
"גם את ג'יימס היא יכולה לקחת לי." אמרתי. "היא יכולה לעשות כל דבר רק אם היא רוצה, זה כאילו יש לה כוח לשלוט שאנשים. כאילו היא מטילה עליהם כישוף!"
"ג'יימס אוהב אותך!" אמרה בפעם השנייה. "רגע, לא בדקנו את השירה שלך!"
"השירה שלי?"
"את זוכרת ששירה של נימפות יכולה להסיר כל כישוף?" אמרה אליינה בהתלהבות.
"לא…" אמרתי ולא הבנתי למה היא מתכוונת!
"טוב, את יודעת לפחות שנימפות שרות מושלם?" אמרה עם פחות התלהבות
"ברור!" אמרתי.
ההתלהבות חזרה אליה, "אז תשירי משהו."
"אני יודעת בדיוק מה לשיר." אמרתי צוחקת. והתחלתי לשיר : Jolene, Jolene, Jolene, Jolene
I'm begging of you, please don't take my man
Jolene, Jolene, Jolene, Jolene
Please don't take him just because you can….
"ואו את שרה מושלם!" אמרה לי אליינה עדיי מתהלבת.
החיוך חזר אליי ואז אני קלטתי, אני פאקינג נימפה! זהו ג'סיקה לא יכולה להתחרות בי במיוחדות, אני כאילו נימפה.
היא לא יכולה להתחרות בי ביופי. נימפות הם היצור הכי יפה מתחת לפני הים!
היא לא יכולה להתחרות בי בכשרון. כאילו, אני שרה מושלם.
היא לא יכולה להתחרות בי! – יש לי סיכוי נגדה! – ועכשיו אני חשבתי לעצמי, Game on ג'סיקה. Game on!
הלכתי לישון מאושרת מוארת ליאו במיטה לידי וחשבתי לעצמי – אני מעודדת, מחר יהיה תורו! ואני יודעת בדיוק איך לעודד אותו! – ונרדמתי עם חיוך על הפנים ואושר בלב.

פרק 11 :
התעוררתי בשלוש לפנות בוקר הירח שעוד נותר איר ביופיו את החדר. חייכתי וחשבתי – הולך להיות יום טוב! – "לומוס." קודם כל הלכתי לספרייה והתחקלתי לחקור על נימפות כדי שאני אבין יותר טוב איזה כוח יש לי, מצאתי ספר אחד על נימפות שנראה לי משמש להגנה מפני כוחות האופל. בכותרת של הספר היה כתוב ~יצורי האור~ פתחתי את הספר ודפדפתי עד שהגעתי לפרק על נימפות. ~ נימפה. (סירנת אור) נימפה היא סירנה שכוחה בא מהים, כמו הסירנות קולן של הנימפות יכול לחולל פלאים כשפים קללות ואף להסירן. בניגוד לסירנות הנימפות אינן משתמשות בקולן לרעה והסירנות נשלטות על ידי יצר האופל שדוחף אותן למעשים רעים, הנימפות הן יפות במיוחד. כאשר נימפה נמצאת ביבשה היא בעלת רגליים של בין אדם ופלג גוף תחתון ועליון כשל בן אדם. כאשר היא בים פלג גופה העליון הוא כשל בין אדם ופלג גופה התחתון כשל דג, ויש נימפות מיוחדות המסוגלות להפוך את פלג גופן התחתון לכשל עוף מעופף כל שהוא ולעוף. כאשר היא בים הנימפה מהירה פי 2000 ממהירותה הרגילה, בנוסף הנימפות מסוגלות לשחק בבני האדם או בכל יצור אחר כולל סירנות ולגרום להם להאמין לעשות או לרצות כל דבר. ~
– ואו אני ממש שווה – חשבתי. הלכתי לחדר האחסון של בית ספר ומכל המטאטאים המיושנים לא מצאתי מטאטא אחד מהיר. ואז נזכרתי ~ כשנימפה במים מהירות פי 2000 ממהירותה הרגילה. אז קפצתי לנהר הכי קרוב והתחלתי לשחות לכיוון מקדש הדרקון. הגעתי בשעה אחת והיה לוקח לי פי 2000 להגיע לשם ברגל. – לא, אני ממש, ממש, ממש שווה – חשבתי לעצמי מחייכת חיוך מרוצה. הייתי בשער של מקדש הדרקון, באתי להיכנס אבל לפני שהספקתי חמישה נערים הקיפו אותי ולא נתנו לי לעבור. "מה את עושה פה?" שאל נער שנראה בין 18 – 17.
"מחפשת את לוקאס!" עניתי. "אתה מכירים אחד כזה?"
"היא בטח מלוחמי הפניקס, אסור לתת לה להיכנס!". אמר אחד בן 16 עם שיער חום כהה אסוף בקוקו.
"מה זה פניקס?" שאלתי לא מבינה. "מה אתם רוצים מהחיים שלי? אני רק מחפשת את לוקאס!"
"מה את רוצה ממנו?" שאל אותי אחד בן 16 ממש גבוה וממש שרירי עם שיער חום כהה קצוץ.
"אח שלו מתגעגע אליו!" אמרתי.
"ליאו?" אמרה בת אחת. – עם שיער בלונדיני עם גוונים ורודים שעל כל אחד אחר הם היו נראים מגעילים אבל הם ממש החמיאו לתלתלים שנופלים לה ברכות על הגב – לעזאזל על מה אני חושבת! – אני צריכה להתרכז בלהביא את לוקאס לליאו ואני חושבת על גוונים! – "טוב, אם אתם לא רוצים להגיד לו, אני אגיד לו!"
"את לא מתקרבת ללוקאס!" צעקה הבלונדינית עם הגוונים.
"ג'ני תרגיעי!" צעק ילד עם שיער חום שחור ועינים חומות בוהקות.
"את ג'ני?" שאלתי.
"כן!" אמרה בעוינות. "ליאו מתגעגע גם אליי?" אמרה בזלזול בוטה ונראתה מוכנה לקרב רציני.
"הוא סיפר לי עלייך!" אמרתי מיד.
"מה בדיוק הוא אמר?" היא אמרה מופתעת אבל לא ויתרה על הזלזול.
סיפרתי לה בדיוק את מה שליאו אמר לי, ואז היא ויתרה – סוף סוף – על הזלזול שלה כלפיי ואמרה. "אלוהים אדירים!" – מי אומר אלוהים אדירים בימינו?! – חשבתי לעצמי. "היא באמת מכירה את ליאו! רק הוא היה יכול לספר דבר כזה!"
"רגע!" צעק הילד עם הקוקו. "שחכתם איך הטינה הזאת שלטה על המוח שלנו? מה אם היא עשתה את זה שוב ומשם הילדה הזאת יודעת את מה שהיא אמרה עכשיו?!"
"לילדה הזאת יש שם!" אמרתי בעצבנות.
"ומה הוא בדיוק?" שאל הילד עם השיער החום שחור.
"ג'ייד." אמרתי חייכתי והושטתי לו יד. הרחיק את ידו בתנועה בוטה. "אאוץ' מעליב," הוצאתי את הנביא היומי של אתמול מהכיס, בזמן שעשיתי את זה ראיתי את השמש זורחת על עורי ונזכרתי באחד הדברים שקראתי. ~בזריחה ובשקיעה היופי של הנימפות מתעצם וכך גם כוח השכנוע שלהם….~ הבאתי להם את הנביא, ואז שאלתי. "עכשיו אתם סומכים עליי?"
"אפשר להגיד…" אמר הילד עם הקוקו.
"אנחנו סומכים עלייך!" אמר הנער עם המשקפיים בחיוך. ראיתי שגם השאר חייכו אליי גם זה עם הקוקו, אז מיהרתי, היו לי עשר דקות לפני סיום הזריחה אז מיהרתי לשאול. "אז אתם מוכנים לתת לי לראות את לוקאס, אני מתכננת להביא אותו לאח שלו!"
"הוא עדיין בבית החולים בהתאוששות," אמר הגבוה השרירי. "יש רופאים שחושבים שהוא… שהוא… שהוא… אני לא יכול להגיד את זה!"
"יש רופאים שסבורים שהוא…" גם היא לא הצליחה להגיד את זה.
"שהוא לא יחזור." אמר עם השיער החום שחור במהירות ואז סגר את פיו במהירות. וראיתי שעל אשפת החיצים שלו (הייתה לו אשפת חיצים וקשת.) כתוב בכתב מוזהב וזוהר את שמו. 'שון'.
"נראה לי שאני יכולה לעזור," אמרתי.
"איך? הרופאים לא יכלו לעשות כלום שילדה בת אחת עשרה תצליח. אמר שון.
" שתיים עשרה!" התגוננתי, היה לי יום הולדת לפני ארבעה ימים.
"מזל טוב?" אמרה ג'ני.
"תודה?" החזרתי.
"איך בדיוק תצליחי לעזור?" אמר זה עם המשקפיים –רגע, זה חייב להיות טיילור. ליאו אמר לטיילור יש משקפיים והוא בגיל שלו, ליאו אמר לי שהוא בן 17 אז זה חייב לביות טיילור. – חשבתי לעצמי.
"אני נימפה!" אמרתי ושיערי השחור עף עם הרוח של הזריחה שהדגישה את עיניי הכחולות ירוקות שזהרו באור הזריחה. וראיתי איך שון מבין את הכוח שלי בזמן שהוא אמר.
"איך זה יכול היות נימפות כמעט נכחדו למרי, הסירנות משמידות את כולן!."
"כמעט את כולן!" עד אתמול אפילו אני לא ידעתי את זה." הדגשתי.
"טוב אז למה אנחנו מחכים?!" התרגש השרירי. "בואו נלך להציל את לוקאס."
"יש למישהו דרך להגיע ללונדון?" שאל טיילור.
"ג'יימס!" צעקתי כשהרגשתי כאב חד בלב, "מישהו פוגע בו! אני חייבת לעזור לו!" לא חשבתי על כלום לא על לוקאס לא על ליאו לא על אף אחד! רק ג'יימס ועל זה שאני חייבת לעזור לו! קפצתי לנהר שממנו הגעתי, הגברתי את המהירות שלי והגעתי תוך חצי שעה. הכאב החד גבר. השעון הגדול בהוגוורטס צלצל לשעה שש. ומתחת לשעון עמדה סירנה אמתית, השיניים שלה היו מלאות בדם, ויופייה המקורי נעלם. "ג'יימס צעקתי ורצתי אל המפלצת בעודי רואה אותה לוקחת את נשימתו האחרונה ומשאירה אותו חסר חיים למרגלות השעון!