קסם ואהבה… אחרי החיים – פרק 9

רוז… אהבתי את השם הזה, אני מתה על ורדים. אבל ברוסית זה יותר יפה, רוזה. יש לזה מגע משי על העור כשאומרים את זה, רוזה. יש לשם הזה צליל יפה, הוא נותן הרגשה של רוגע. גם באנגלית רוז.
הצוואר שלה היה חבוש. לקחו לי כמה שניות להבין למה.
"יש לך סימני מולניה?" שאלתי.
סימני מולניה הם סימנים קטנים בצורת ברקים שהוצלבו באיקס, מגינים מקעקעים אותם על העורף כל סימן מולניה שווה סטריגוי אחד שהמגן הרג.
אני, בשונה משאר הטירונים. (טירונים הם דמפירים צעירים שמתאמנים להיות מגינים.) לא התלהבתי מסימני המולניה. כי למרות שסטריגוי הן מפלצות שיש לחסלן, זה עדיין נטילת חיים.
היא קימטה את מצחה. "איך את יודעת?"
החוותי בראשי אל עבר הצוואר שלה. "התחבושות."
"אהה."
"את נלחמת קודם עם המדריך שלך? חשבתי שבדרך כלל אין אימונים פרטיים."
היא הנהנה. "באמת אין. אני זה מקרה מיוחד, הייתי בפיגור של שנתיים כשהגעתי. אל תשאלי למה זה סיפור ארוך מידי."
משכתי בכתפיי. "אוקיי, קיבלת את הסימנים היום. נכון? אחרת לא הייתה תחבושת."
היא הנהנה שנית.
שתיקה סררה לפתע.
אחרי כמה זמן היא התיישבה על המיטה שלה במבט טיפה מעוצבן. "למה כולם כל כך מתלהבים מזה?"
הבנה הציפה אותי, "כי הם לא יודעים כמה זה כואב."
"את מדברת על זה כאילו חווית את זה פעם."
"באמת חוויתי."
ציפיתי שהיא תפער עיניים או משהו, אבל לא. היא הייתה נראית מופתעת לכמה שניות, ואז הבעתה השתנתה, הבנה.
הצלצול שמתריע על תחילת השעה השישית נשמע.
"איזה שיעור יש לך עכשיו?" שאלתי.
"אלגברה."
"גם לי. אוי אני שונאת אלגברה."
"כולנו."
היא קמה מהמיטה הלכה לדלת תפסה את הילקוט השחור ברצועה וגררה אותו טיפה מעל הרצפה. היא פתחה את הדלת ועמדה בכניסה. "יאללה, את באה?"
תפסתי את הילקוט והשחלתי רצועה אחת על הכתף. "איזה כיף הולכים לאלגברה." מלמלתי במרירות ויצאתי עם רוז מהחדר.
לא דיברנו הרבה בדרך לכיתה. ניצלתי את ההזדמנות כדי להסתכל סביב, להכיר את "הכללים" בבית ספר הזה.
וכמו שחשבתי לא הרבה השתנה, 12 המשפחות האצולה היו גם כאן עם ידם על העליונה.
אצל המורוי לא היה שלטון דיפלומטי והוגן כמו אצל בני האדם, המלך או המלכה נבחרים על ידי המלך או המלכה המכנהנים בשלטון. השליט חייב להיות בן לאחת ממשפחות האצולה. לא הכי הבנתי את הקטע של איך זה נהיה ולמה זה ככה, אישית יותר התחברתי לשלטון של בני האדם. פה כל המורוי היו נראים לי פלצנים, אבל מה לעשות? המין שלנו צריך אותם בשביל להתקיים.
לרוב האצילים יש אגו נפוח. אבל יש גם כאלה ממש נחמדים, לא הרבה אבל היו.
ת'אמת הסתכלתי גם לסמן לי "מטרות". כלומר לאיזה בנים חמודים יש חברה ולאיזה לא.
היה אחד, מורוי גבוה וממש חתיך. ברגע שהסתכלתי עליו רוז הזהירה אותי.
"אם את רוצה לסמן לך מישהו… לא את ג'ס." אמרה לי.
"את מכירה מישהו יותר חתיך ממנו?"
היא חייכה, חיוך מתגעגע כזה. אחד שאמר לי שהיא מכירה מישהו הרבה יותר חתיך מג'ס, אבל משהו בחיוך אמר לי שאין סיכוי לאף אחת להשיג אותו.
העפתי אליה מבט. "מי זה? ולמה החיוך הזה דבוק לך לפרצוף?"
"איזה חיוך?" היא היתממה.
"החיוך המסטול הזה שדבוק למישהי שמאוהבת מעל כל הראש במישהו אבל לא מוכנה להודות בזה."
"אין לי שום חיוך כזה."
"כן בטח, משתגידי."
המשכתי ללכת. היא תפסה אותי ביד והכניסה אותי לכיתה שלידנו.
"איזה מזל יש לך שאני פה."
צחקתי. "אין, יש לי הכי מזל בעולם."
התיישבתי, רוז התיישבה לידי.
התחלתי לסקור את הכיתה. רוז קיצרה לי, היא הסתכלה על כל אחד והסבירה לי.
"שיין רייס, פנוי. דין ברנס, פנוי. כריסטיאן אוזרה שמתקרב עכשיו אלינו. תפוס…"
אחד מהם תפס את מבטי, הוא ישב בשקט בצד ונראה עצוב ומהורהר. רוז קלטה את זה.
"אדי קסטיל… סיפור ארוך עם הילד הזה, אבל הוא פנוי ואני ממליצה."
צחקתי.
כריסטיאן אוזרה שהיא דיברה עליו התקרב אלינו והתיישב על השולחן. "מה קורה?"
"היה נחמד עד שהגעת."אמרה רוז ביובש.
כריסטיאן חייך חיוך זחוח כזה. ישר הבנתי שהוא מהילדים האלה שעוקצנות היא חלק ניכר מהחיים שלו. אבל היה בו ועד משהו, משהו… מסתורי.
"יפה רוז!" פרגן כריסטיאן על העקיצה. "אני מבין שלא תכירי לי את החברה החדשה שלך."
"למיטב ידיעתי יש לך חברה." ענתה לו.
"אל תדאגי, אני לא מעוניין בה. ליסה היא הכל בשבילי." ענה כריסטיאן, צחוק לא נשמע בקולו כדיבר.
"חסר לך שלא." השיבה רוז.
"רוז תעזבי אותו מסכן, כולה רוצה להגיד שלום." צחקקתי. הושטתי יד לכריסטיאן ואמרתי. "אני קטיה."
"אז מפה המבטא הרוסי!" החיוך הזחוח חזר לפניו. הייתה לי הרגשה שזה הסימן המסחרי שלו. "את תסתדרי מעולה עם בליקוב."
רוז גילגלה עיניים, ואני הודהמתי, בליקוב? אין סיכוי שמתכוונים לאותו אחד. נכון?
"דימי-" המורה קטע אותי שנכנס. איזה מעצבן.
"מר אוזרה רד מיד מהשולחן." אמר המורה.
כריסטיאן פרס את ידיו לצדדים בתנוחה של 'מה אתה רוצה מהחיים שלי?' "בסדר, בסדר." אמר קם והתישב במקום שלו בשורה האחרונה ליד אדי. התעצבנתי שהמקום שלי ושל רוז בשורה הראשונה וקיוויתי שהמורה הזה הוא אחד מהמורים האלה שלא רואים כלום ולא שומעים כלום.
הוא הציג אותי. כמה בנים שרקו למראה שלי, ואחרים סתם בהו, וחלק מהבנות הביטו בקנאה.
חזרתי למקום שלי. שלפתי את המחברת וכתבתי.
'מי זה בליקוב?'
הבאתי את הדף לרוז והיא כתבה. 'המדריך שלי.'
'למה כריסטיאן אמר שאני אסתדר איתו?'
'עזבי כריסטיאן…'
'הוא רוסי?'
'כן.'
'מה השם הפרטי שלו?'
'דימיטרי. למה?'
'דימיטרי?'
אין מצב. זה בדיוק אותו בליקוב.
'כן.. למה יש משהו מיוחד בו?' כתבה רוז
'גבוה?'
'כן.'
'חתיך ברמות על?'
'נכון החיוך ה"מסטול" שלי במסדרון?'
'מה איתו?'
'זה הוא שגרם לי לחיוך הזה…'
היא לא רצינית! אני חייבת לראות אותו.
'אלוהים!! זה חתיכת צירוף מקרים! את יודעת איפה הוא יהיה אחרי השיעור הזה?' כתבתי בלהיטות.
'לא ממש יודעת… אני מתאמנת איתו אחרי שהיום למודים נגמר, התאמנו עכשיו במקרה כי ביקשתי. חחח'
נו לעזאזל איפה הוא? אני חייבת לדבר איתו.
נגמר הדף… כשהמורה לא הסתכל זרקתי את הדף במיומנות לפח. וקלעתי.
"הוא עדיין אל תותחי?" שאלתי בהתלהבות.
"מי דימיטרי? את היית צריכה לראות מה הוא עשה לג'ס בסתיו אחד הקורעים." היא צחקקה כשנזכרה בזה. ואז מבטה נהיה מעט חשדני. "את מכירה אותו?"
"ברור!" עניתי מיד.
"מאיפה?"
"הוא היה איתי בבית ספר בסיביר, וכשהייתי בת שבע כבר עקפתי את כל הכיתה בחומר של כל השנה, התאמנתי כל יום אבל לא יכולתי ממש לאמן את עצמי בלי הידע. אז התחלתי להציץ לשיעורים של התלמידים הבוגרים יותר. ויום אחת הצצתי לאימון של כיתה ט' וראיתי את דימיטרי נלחם. וואו הוא היה אל! אוקיי? הוא גמר את כולם בדקה. אני החלטתי שאני רוצה שהוא ילמד אותי להילחם ככה וחפרתי לו עד שהוא הסכים."
היא צחקה, ולרוע המזל המורה שמע את זה ונתן בנו מבט כועס. "מה כל כך מצחיק… הייתי שמח אם הייתן משתפות גם את שאר הכיתה כדי שכולנו נוכל לצחוק."
זה היה מצב נדוש. יותר מידי מורים השתמשו במשפט הזה. רק חייכתי ואמרתי. "אתה יודע שאני מכירה את המגן בליקוב? רק עכשיו שמעתי שהוא פה. אתה יודע במקרה איפה הוא יהיה אחרי השיעור אני חייבת לדבר איתו. מלא זמן לא ראיתי אותו."
לא היה לי אכפת שכרגע הרסתי את המוניטין שלי אצל המורה למתמתטיקה. – נראה לי שקוראים לו תומאס גרין אבל אני לא בטוחה. אבל מה שבטוח מעכשיו הוא יזכור את השם שלי. ולא בצורה הטובה. אבל מה זה מעניין אותי זה לא שיש לי עתיד כלשהו במתמטיקה, זה המקצוע שאני הכי שונאת. אז למה להשקיע בזה שהמורה יחבב אותי?
דיברתי אליו כאילו הוא מכר ותיק שמזמן לא ראיתי. וזה עצבן אותו.
"מיז איבנוב אני מבין שהחלטת להתחיל את הסמסטר כמו שותפתך מיז האתווי."
רוז התעצבנה קמה תוך כדי הפלת הכיסא, התלמידים כבר השתוללו מרוב צחוק. "מה אתה לעזאזל רוצה ממני? לא מספיק לך שאני סובלת את השיעור הזה גם המורה שמלמד את המקצוע משמיץ אותי?" היא התרעמה.
המורה החליט לא להיכנס לזה, אבל ככל הנראה שתינו הסתבכנו כהוגן.