קנאה

המחשבות מתרוצצות בראשי, מחשבה אחת אחר השנייה, רודפות זו אחרי זו, כמעט עפות, ללא שום אדמה לעמוד עליה, ללא שום קו שיחבר ביניהן,
אך עדיין, הן שם, נוטפות חום, בוערות בי.
"הוא דלוק על זאת," אמר לי בפתאומיות, ללא הקשר, כשהזכרתי את שמו. באותו רגע ידעתי שהוא אומר זאת רק בגלל שהוא ידע שאני מחבבת אותו, בגלל שהוא עצמו מקנא.
אבל עדיין, משהו בתוכי נצבט.
"כן? לא ראיתי אותו מתייחס אליה יותר מדי…" עניתי לו במשיכת כתף, מנסה להיראות אדישה. אבל השפלתי את עיניי, ומשהו בפניי השתנה, הרגשתי זאת.
והוא הרגיש בזאת גם.
בשבילו, זו היתה הערה שנזרקה כדרך אגב, הערה שאולי נבעה מקנאה מסוימת, הערה שיכולה להיות גם אמיתית בחלקה,
אך בשבילי ההערה הזאת היתה מטלטלת, מעוררת מחשבה
מעוררת יותר מדי מחשבות.
האם הוא היה מסתכל עליה? האם הזכיר את שמה יותר מדי? האם שאל עליה קצת יותר מדי?
האם היה בא לדבר איתי ובו זמנית ניסה לדבר איתה מבלי שאשים לב?
לפתע כול משפט אקראי שזרק לי לגביה נראה לי צורם, זועק.
הייתי חייבת לתהות אם נדחקתי לשוליים מבלי שאשים לב.
האם אני עצמי כבר הייתי מיותרת?
הרגשתי טיפשה ומגוחכת, לא הצלחתי להפסיק את המחשבות שלי והן היו מתישות.
גם אם הצד השמאלי ההגיוני של המוח שלי ניסה להזכיר לי שאני שוכחת את כול מעשיו כלפיי, מבטו המרוכז בכול מעשיי, אופן התנהגותו הכללית לידי,
הצד הימני של המוח שלי השתלט עליו במהרה והשתיק אותו מיד, מסרב לשמוע אותו, מחפש רק את הסימנים, דברים שפספסתי, מרוכז רק בהערה אחת שנאמרה לי.
הערה אחת שהדליקה אותי כמו אש וגרמה לחוסר הביטחון להשתלט עליי, לחוסר ההיגיון לשטוף אותי.
אבל ככה זה, המושג שנקרא קנאה,
היא מבעבעת בך בחוסר רצון מוחלט, ללא שום אדמה מוצקה מתחתיה, חסרת תבונה ולוגיקה, מכרסמת לאט לאט, מנסה להשתלט עליך
והשאלה הנותרת היא,
האם אתה חזק מספיק כדי להתנגד לה?