קלרה

ליל החתונה היה מדהים. קלרה עמדה במרכז רחבת הריקודים וחייכה לעבר הנוכחים. בכל אחד מצעדי הריקוד המשותף שלנו הרגשתי בהילה גדולה שאופפת אותה. קלרה תמיד הייתה מיוחדת, עוד בילדותה היא מצאה חן בעיני המורים שלימדו אותה בבית הספר השכונתי שהוקם בעבור עולי צרפת. אנשי עיירת הולדתה ידעו לספר על אישה חייכנית שאוהבת לעזור לכל החפץ בכך. לא לחינם בחרתי דווקא בה, כבר מהרגע הראשון מבטה כבש את ליבי. שפתיה לא משו מחלומי, הן חזרו אליי בכל לילה, קוראות לי לבוא בתנועות בהירות ומושכות עיניים.
המשפט "היא האישה של חיי, זיווג משמיים" הפך למנטרה שלי כששכניי שאלו לגבי טיב היחסים בינינו. על אף שלדעתי הוא היה מיותר, הרי איך ייתכן שיהיה פחות ממושלם בחיים לצד קלרה?
הבטתי לקצה השני של המיטה, היא הייתה עדיין ישנה ומכורבלת בתוך שמיכת הפוך שקיבלנו מאמה שבכל הזדמנות התעקשה לדאוג למחסורנו. החזרתי את מבטי לתקרה וחשבתי על ההולך לבוא. האם קלרה ואני נצליח להקים את חיק המשפחה לו ציפינו בכל לילה לאחר שהתמסרנו זה לזה? האם אוכל לעמוד בכל הפצרותיה של אחותי, מרשל, שלא אהפוך להיות בוגד סדרתי כדוגמת בעלה לשעבר שנטש אותה לטובת בחורה צעירה בעלת גוף חטוב ומתוח? אינני יודע. בחטיבת הביניים המחנכת שלי תמיד נהגה להזכיר לי את היותי בטלן מפונק, וכעת אני מרגיש שהיא צדקה. אני באמת לא יודע דבר ואת הלימודים בקושי סיימתי.
הסתכלתי בקלרה פעם נוספת, בדיוק כששחררה אנחת רווחה מתוך החלום. אני אומר לעצמי שבחרתי בה בזכות תכונותיה המרשימות, אבל מה אם היא בחרה בי? מה אם אני בסך הכל עוד אחד ממבקשי העזרה שכרכרו סביבה בכל עת? אולי היא בחרה להיות איתי מתוך חמלה ולא אהבת אמת? לא מדובר בחלום רחוק, היא אהבה לעזור בכל ליבה, לא משנה המחיר.