קיץ נצחי- פרק 9

המשך הקיץ בבּיבֶר עבר על אנה בשעמום מתמשך, אך היא לא יכלה להאשים אף אחד על כך כיוון שהיא עצמה החליטה לנסוע. היא לא הכירה שם אף אחד והיא נאלצה לבלות את מרבית הערבים שלה בבית עם הוריה ועם סבתה, כשהם משחקים בינגו או צופים בחדשות בטלוויזיה או מארחים שכנים של סבתה שבאו לבקר את אמה שלא ראו כבר מזמן. כול פעם שאחת הנשים בעיירה היתה באה לבקר את אמה ופוגשת באנה, היא היתה ניגשת אליה, תופסת לה את הפרצוף ומועכת לה אותו ואומרת, "אני לא מאמינה שגדלת כול כך! את נראית בדיוק כמו אמא שלך!"
אנה המשיכה להתכתב עם איזי ומישל באינטרנט והתעדכנה מה קורה בעיירה; היא ניסתה להימנע מלשאול על נייט ולהיראות מעוניינת אך לפעמים היא לא הצליחה להתאפק ושאלה את איזי עליו. היא תמיד ענתה באותו טון כועס ונזפה בה על כך שהיא אפילו שואלת עליו. "הוא אידיוט גמור שזרק אותך אחרי שעברת דבר כול כך טראומטי ואפילו לא ניסה להבין מה הרגשת. תשכחי ממנו!"
אבל זה לא היה כזה פשוט. אנה המשיכה לשקוע במחשבות עליו ותהתה אם הוא חושב עליה גם. היא חשבה על להתקשר אליו כמה פעמים אך כשדיברה עם מישל על כך (ולא עם איזי כי היא ידעה שאיזי תתעצבן מזה), מישל חזרה ואמרה שהיא חייבת לתת לו זמן ושאולי עדיף שידברו אחרי שהיא תחזור מהחופשה כששניהם רגועים, הרי זה הוא שאמר לה שהם צריכים להתרענן זה מזה, לא? אולי הוא לא רוצה לדבר איתה והיא תצא נודניקית.
אז אנה לא התקשרה אליו והמשיכה לרבוץ בבית סבתה בלי לעשות שום דבר.
לבסוף כשהגיע הזמן לחזור לניו בוסטון, אנה היתה בהתרגשות ניכרת. סוף סוף היא עוזבת את העיירה הזאת, המשעממת להחריד.
הלימודים עמדו להתחדש כבר למחרת, ואנה עמדה לפגוש את נייט לאחר חודש שלם שבו היא לא ראתה אותו. למרבה צערה, ליבה פרפר בהתרגשות כול פעם שחשבה על כך. היא רצתה לשכוח ממנו, להיראות חזקה ולהיראות כאילו המשיכה הלאה או לפחות לתת לו להתפתל קצת כשהוא ירצה לחזור אליה, אך אנה ידעה שהיא עומדת להישבר ברגע שהוא ייגש אליה כדי לדבר איתה.
"מעניין באיזה מצב נמצא את הבית לאחר חודש שלם שבו רוב גר בו לבד," אמרה אמא של אנה בדרך הנסיעה הביתה. "נראה לי שאני אפילו לא רוצה לדמיין זאת."
אנה ואמה התפייסו במהלך החופשה ואנה התנצלה על ההתנהגות הגסה שלה בשבועות האחרונים. היא לא יכלה לספר לה למה היא ונייט נפרדו אך היא המציאה תירוץ מטופש לפרידה רק כדי שאמא שלה לא תרגיש כאילו היא מסתירה ממנה משהו.
הם הגיעו הביתה בשעות הערב המאוחרות והתחילו לגרור את המזוודות חזרה אל הבית. רוב יצא לעזור להם (לא לפני שאמא של אנה נתנה לו חיבוק חם ואוהב כשהוא מתפתל באי נוחות ניכרת).
"אז איך היה אצל סבתא?" רוב שאל את אנה בלגלוג בזמן ששניהם הכניסו את המזוודות שלה אל חדרה. "שיחקתם שבץ נא כול ערב?"
זה היה די מדויק.
"לא," אנה התיזה בזעף. "דווקא היה מאוד נחמד להתרחק מהעיירה הזאת למשך חודש שלם." היא שיקרה.
כול מה שאנה יכלה לחשוב עליו היה לצאת מהבית. היא היתה חייבת לצאת ולבלות עם חברות לאחר חודש שלם שבו נתקעה בתוך בית בלי לבלות בחוץ.
היא התקשרה למישל אך היא לא ענתה, אז אחרי זה היא התקשרה לאיזי שאמרה שהיא יצאה מהעיירה עם אביה למשך הערב.
היא שוב נתקעה לבד.
אנה בילתה את הערב שוב בבית עם הוריה וצפתה בטלוויזיה ואחר כך הלכה לישון מוקדם.
למחרת היא התעוררה מוקדם בבוקר, והיא הרגישה איך בטנה מתהפך בהתרגשות למחשבה על היום הראשון בבית הספר.
היא קמה מהמיטה, הלכה לשירותים, שטפה את פניה וצחצחה את שיניה. היא חזרה אל החדר והתחילה למדוד תלבושות שונות ליום הראשון. היא רצתה להיראות יפה למפגש הראשון אחרי חודש שלם שבו היא לא ראתה את נייט.
למרבה מזלה, היא התעוררה מוקדם, כי היא בחרה את התלבושת שלה רק לאחר חצי שעה (שיא בשבילה!); שמלה פרחונית, אוורירית ויומיומית שהיא קנתה בבּיבֶר עם סנדלים לבנים תואמים. לאחר מכן היא התאפרה בעדינות, מרחה שפתון מבריק על שפתיה, והדגישה את עיניה במקצת. היא הרגישה מאוד מוזר להסתדר בצורה כול כך יסודית לבית הספר. היא אף פעם לא עשתה זאת.
כשהיא ירדה למטה עם התיק שלה, אמא ואבא שלה שישבו ואכלו ארוחת בוקר, בהו בה כשנכנסה אל המטבח.
"מה?" אנה הסמיקה.
"כלום, כלום…" אמא שלה מיהרה לענות ואנה ראתה אותה שולחת מבט אזהרה אל אביה שלא יעיר כלום.
"איפה רוב?" אנה שאלה וניסתה להתעלם מהתגובה של שניהם.
"מאחר," אמה סיננה. "אמרתי לו לרדת לפני רבע שעה."
רוב הופיע רק לאחר עשרים דקות, כשיש לו שקיות שחורות מתחת עיניו שהעידו על העובדה שלא ישן כול הלילה. שיערו היה פרוע והוא לבש ג'ינס פשוט עם חולצה שחורה שהיה כתוב בה להקת רוק כלשהיא.
"לא יכולת לפחות להסתרק?" אמא של אנה שאלה בזעף בזמן שליוותה את שניהם אל מכוניתו של רוב.
"תסתדרי עם מה שיש, אמא," מלמל רוב כשהוא משפשף את עיניו בעייפות.
שניהם נכנסו אל המכונית ונסעו. רוב לא דיבר ונראה עייף במיוחד; אנה דאגה מעט שהוא יירדם על ההגה ויגרום לתאונה אבל זה לא קרה.
כשהם הגיעו לבית הספר. אנה שוב בדקה את השתקפותה בשמשת הרכב וניסתה לסרק את שיערה הכהה הארוך באמצעות אצבעותיה.
רוב מיד איתר את חבריו והלך להצטרף אליהם. אנה ראתה את איזי יושבת על אחד הספסלים וניגשה אליה גם.
איזי תקעה בה מבט ארוך בזמן שאנה התקרבה והיא ידעה מיד שהיא עומדת להעיר משהו על המראה שלה.
"אוי, אנה-" נאנחה איזי בייאוש והנידה את ראשה בתסכול. "אל תגידי לי שכול זה-" היא הצביעה על לבושה ופניה המאופרות, "זה בשביל האידיוט הזה."
"מה פתאום," אנה הסמיקה וכשאיזי המשיכה לנעוץ בה מבט מפקפק הוסיפה, "מה?"
"רק תבטיחי לי שלא תשפילי את עצמך בפניו," היא ביקשה.
"זה לא ככה," אנה הסיטה את מבטה, מעט מובכת.
"אז איך זה?" איזי ירתה ברוגז. "הוא זרק אותך לעזאזל כמו איזה ממחטה עלובה בגלל שהיית בהיריון-"
"בגלל ששיקרתי לו!" אנה תיקנה אותו.
"שיקרת לו כי היית מפוחדת ולא ידעת מה לעשות!" אמרה איזי בכעס. "ואני אמרתי לך לעשות זאת!"
"הוא לא יודע את זה…"
"הוא היה צריך להבין אותך," אמרה איזי.
"בואי לא נדבר על זה…" אמרה אנה בחיפזון כדי לא להיגרר לשיחה מעיקה. איזי נשכה את שפתה ושתקה ללא רצון.
"הנה החבר שלך," היא אמרה לאחר כמה רגעים טעונים ואנה הרימה את מבטה; הג'יפ השחור של נייט בדיוק נכנס אל מגרש החנייה של בית הספר.
ליבה של אנה התחיל להלום במהירות. אחרי חודש שלם שבו היא לא ראתה אותו, אנה הרגישה כאילו היא שכחה את כול המילים הקשות שהוא הטיח בה בפעם האחרונה שהם דיברו.
עכשיו היא היתה בטוחה לגמרי שהוא לא התכוון לזה. נייט אוהב אותה.
אנה ואיזי ישבו באחד הספסלים שלא היו כול כך מרוחקים ממגרש החנייה אז אנה ידעה שנייט אמור להבחין בה כמעט מיד כשהוא ייכנס אל תוך שטח הבית ספר.
דלת הג'יפ נפתחה ונייט יצא מתוכו; הוא תלה על כתפו את הילקוט שלו וטרק את דלת המכונית. הוא היה לבוש בחולצה מכופתרת בהירה שישבה על גופו הרזה ברפיון, וג'ינס עם נעלי סניקרס. לפני שאנה הספיקה לחייך למראהו, דלת המושב הקדמי נפתחה ואנה ראתה בחורה בלונדינית גבוהה ורזה יוצאת ממנו.
"מה היא עושה איתו?" איזי פלטה, המומה.
אנה לא ענתה והסתכלה על נייט ששם את זרועו סביב כתפיה של מישל ונישק אותה בחיוך. מישל חייכה חזרה וצחקקה.
אנה הרגישה כאילו מישהו נתן לה מהלומה בבטנה; לרגע קצר חלף בראשה המחשבה שאולי היא חולמת חלום בלהות ואז היא התעשתה.
מישל ונייט היו ביחד.
שניהם צעדו לעבר הבית ספר והם עמדו לחלוף על פניה של אנה ולמרות שאנה רצתה להתנהג כאילו היא לא מבחינה בהם, היא לא הצליחה להסיט את מבטה מהם. מישל החזיקה בזרועו של נייט שהיה כרוך סביבה; נייט לחש לה משהו באוזנה והיא צחקקה שוב. לפתע מבטה של מישל התלכד עם מבטה של אנה, מישל הביטה בה רק לרגע קצר ואז היא הסיטה את עיניה בפנים חתומות.
"הכלבה הזאת!" איזי פלטה בכעס כשמישל ונייט חלפו על פניהם והתרחקו מהן. "ממתי הם יוצאים?" "אנה?".

אנה ואיזי נכנסו אל שירותי הבנות בדיוק כששתי בנות שנראו בנות 14 יצאו ממנו. השיעור הראשון עמד להתחיל.
"אני בסדר, איזי," אמרה אנה שוב. "לכי תלכי לשיעור הראשון שלך. את תאחרי."
"את לא נראית בסדר…" העירה איזי בזהירות.
"אני רק צריכה להסיר את מה שיש לי על הפנים," אמרה אנה. "בבקשה. לכי."
שתיהן ניגשו אל המראה.
"את בטוחה?" שאלה איזי ובדיוק נשמע הצלצול שהעיד על תחילת השיעור הראשון. איזי ואנה לא היו באותה כיתה.
"אני בטוחה, עכשיו לכי!" אמרה אנה בתקיפות בזמן שהיא חיטטה בתוך התיק שלה לממחטה. איזי שלחה בה מבט בוחן אחרון ואז יצאה מהשירותים לגשת לשיעור הראשון שלה בביולוגיה.
אנה מצאה ממחטה והוציאה מהתיק שלה. היא הביטה במראה ולפתע קפאה. חדר השירותים היה דומם ולא נשמע שום רחש בסביבה. השקט אפף את אנה וגרם לה להרגיש בודדה פתאום.
הפנים שלה שהיו מאופרות לפתע נראו לועגות. מה היא חשבה לעצמה כשהיא הסתדרה והתאפרה בצורה כזאת בשביל בחור שזרק אותה לפני חודש?
האם היא באמת חשבה שהוא עומד להתנצל ולהתרפס בפניה כדי שתיקח אותו חזרה?
אנה התחילה לשפשף את השפתיים שלה מהשפתון הנוצץ שהיה מרוח עליו.
אבל דבר אחד היא לא הצליחה להבין. למה מישל היתה איתו? האם כול הזמן הזה היא היתה מעוניינת בו מבלי שאנה תדע? האם היא חיבלה בכוונה בקשר שלהם?
אנה נזכרה איך מישל שכנעה אותה לא לספר לנייט על ההיריון ואיך היא אמרה לה לא להתקשר לנייט בזמן שהיתה בבּיבֶר; האם כול זה היה במטרה לחבל ביחסים שלה עם נייט?
אנה הרטיבה את הממחטה ומחתה את עיניה מהאיפור. לפתע היא הבינה שהיא בוכה.
אנה עצרה ונשענה על הכיור בשתי כפות ידיה ובכתה.
"אז דיברת איתה?" איזי שאלה את אנה לאחר שעתיים כששתיהן ישבו בקפיטריה בהפסקת אוכל. איזי שלחה מבט קודר לעבר מישל ונייט שישבו על יד אחת השולחנות עם טרייסי, קלי,ג'ניפר, טיילור וג'ורג'.
"למה שאדבר איתה?" אנה ניסתה להתעלם מהחבורה.
"אני מניחה שזה נכון," מלמלה איזי בהזדהות והמשיכה לנעוץ בהם מבטים חטופים. "אני פשוט לא מבינה איך לא ידעתי מזה…" היא הוסיפה.
גם אנה לא הבינה. זה היה נחמד אם הזוג הזה לא היה מפתיע אותה בצורה כול כך קיצונית ואנה לא היתה מתנהגת כמו אידיוטית.
"לא ידעתי שהם בכלל בקשר של ידידים. אני זוכרת שראינו אותם בפארק אבל-"
"אפשר לא לדבר על זה?" אנה קטעה אותה. "מה קורה עם טד? לא ראיתי אותו בסביבה."
איזי הקדירה את פניה שוב לפתע. "אומרים שהוא יוצא עם קורטני ג'וקר."
"מהשכבה שלו?" אנה הופתעה.
"כן", איזי לא נראתה מרוצה מהידיעה הזאת.
"ואת עצבנית בגלל זה כי-"
"אני לא עצבנית!" הפטירה איזי ברוגז.
"אני רואה,"
"אני פשוט לא מבינה מה הוא מוצא בה," מלמלה איזי.
"אני לא חושבת שיש לך זכות לשאול את זה…" אמרה אנה בזהירות. איזי נעצה בה מבט כועס והתכוונה לומר משהו אבל היא התאפקה ונשכה את שפתיה.
היום נמשך ונגרר ואנה הרגישה כאילו מישל ונייט בכוונה עוקבים אחריה כדי להתמזמז לפניה. היא ניסתה להתעלם מהם ולא להגיב אבל כול פעם שהיא ראתה אותם מחזיקים ידיים או צוחקים זה עם זה, היא הרגישה חור בבטן וחנק בגרון כאילו היא יכולה לפרוץ בבכי כול רגע.
מישל לא דיברה איתה כול היום, ואנה התעלמה ממנה. שתיהן לא היו באותה כיתה וזה היה קל לא להתייחס אליה. אנה לא הצליחה להבין למה מישל עשתה זאת; למה היא בגדה בה בצורה הזאת? האם זאת היתה הכוונה שלה מלכתחילה או שזה משהו שקרה במפתיע?
אנה תהתה במשך כול היום אם כול פעם שהיא דיברה עם מישל והיא ניסתה לייעץ לה בקשר לנייט, היא בסתר ניסתה לחבל ביחסים שלהם.
לאחר שהלימודים הסתיימו, אנה מיהרה לחזור הביתה.
"איך היה היום הראשון?" אמא שלה שאלה כשאנה אכלה את ארוחת הצהריים.
"חרא,"
"היי!" אמא שלה קראה באזהרה. "אל תשתמשי במילה הזאת בבית שלי!"
אנה גלגלה את עיניה.
"למה, מה קרה?" היא שאלה יותר ברכות.
"לא משנה…" אנה אמרה. היא לא רצתה להיכנס לזה עכשיו. "אני אצא עם שייקס לטיול, בסדר? אחזור אחר כך…"
אנה שמה על שייקס רצועה(שגדל כול כך בחודשים האחרונים ונהיה יותר ויותר שעיר עם כול יום שעובר) ושניהם יצאו מהבית.
שייקס היתה תזכורת לא נעימה מנייט. אנה הביטה בו מנסה לגרור אותה לכיוונים שונים ונובח על ציפורים וחשה שוב הרגשה לא נעימה בבטן. הוא היה מתנה מנייט.
אבל היא לא יכלה לוותר עליו. שייקס עכשיו היה שלה; חיית המחמד שלה. הוא היה יושב איתה בביבר, כמעט כול יום בחצר בשעת הדמדומים כשהיא הרגישה מעט בודדה בלי נייט והחברות שלה והיה שם את ראשו על חיקה ונתן לה ללטף אותו. זה היה כאילו הוא מנסה לעודד אותה.
כשהיא הגיעה לפארק, אנה שיחררה אותו ונתנה לו להתרוצץ בחופשיות.
הם היו בפארק למשך שעה ואז אנה קשרה את שייקס שוב ברצועה ושניהם חזרו הביתה.
אנה שחררה את שייקס בתוך הבית ועלתה לחדרה. היא היתה צריכה להתרחץ.
כשהיא פתחה את דלת חדרה, היא ראתה את מישל יושבת בכיסא ליד שולחן הכתיבה שלה שעליה היה המחשב שלה. היא קמה לקראתה.
אנה בהתה בה בלי לומר מילה.
"אנחנו צריכות לדבר,לא?" מישל אמרה.
"מה את רוצה?" אנה ירתה בבוטות.
"אמא שלך הכניסה אותי-"
"מה את רוצה?" אנה שאלה שוב בחדות.
"רציתי לדבר איתך…" מישל ענתה בשלווה. "על נייט. ועליי."
"על מה יש לדבר?"
"אל תהיי כזאת," אמרה מישל. "אני ונייט זה פשוט קרה. התאהבנו זה בזה-"
אנה פלטה נחרת בוז.
"אנחנו לא יכולים להימנע מזה! את ונייט נפרדתם. בבקשה תנסי לקבל את זה…"
"התאהבתם?" אנה לא התאפקה. "התאהבתם אחרי חודש? תעשי לי טובה…"
"אני אוהבת אותו והוא אוהב אותי. זה מה שיש."
"את יכולה להסתלק מהבית שלי?" אנה שאלה בקוצר רוח.
מישל הביטה בה לרגע בלי להגיב ואז עשתה את דרכה אל הדלת ואנה זזה מהפתח כדי שהיא תוכל לצאת.
"אני מבינה שאת לא עומדת לקבל את זה…" מישל אמרה כשהיא הגיעה אל הפתח ועמדה כמה סנטימטרים מאנה שהביטה בעקשנות בקיר מולה. "חבל, כי אני דווקא חיבבתי אותך מאוד. נייט היה פנוי וגם אני הייתי פנויה וזה פשוט קרה. אני מצטערת אם פגענו בך."
והיא יצאה מחדרה כשהיא סוגרת אחריה את הדלת. אנה בעטה בדלת בכעס ולקחה כרית שהיתה על המיטה שלה וזרקה אותו לצד השני של החדר בחוזקה.