קיץ נצחי- פרק 12 (בשביל flowers :) )

אנה אף פעם לא היתה נערה מרדנית. היא לא רבה עם הוריה על כול שטות, לא היו לה מצבי רוח משתנים שבעקבותיהם היא היתה מתפרצת בזעם התבגרות טיפוסי, היא לא התחמקה מהבית לאחר השעה המותרת כדי להיפגש עם בחור, לא השתכרה עד כדי איבוד הכרה או לקחה סמים יותר מצפוי.
היא היתה מתבגרת טיפוסית שאמנם לא התנזרה מאלכוהול או סקס, אך גם לא הגזימה במעשיה, אבל בשבועות האחרונים היא מצאה את עצמה במקומות הכי לא צפויים שגרמו לה לתהות.
היא התחילה לבלות יותר ויותר עם ג'ק, וג'ק, מסתבר, לא היה כמו שהוא נראה. הוא לקח אותה למסיבות של החברים שלו שהיו יותר ויותר פרועות; היא כול הזמן מצאה את עצמה עם משקה אלכוהולי בידה כשהיתה איתו, ולא נראה שג'ק שם לב שאנה מרגישה לא במקום.
"ג'ק, אני צריכה לחזור הביתה!" אנה צעקה לתוך אוזנו באחד מסופי השבוע כששניהם היו באחת המסיבות של חבריו.
"זה רק חצות!" ענה ג'ק בהשתאות.
"אתה יודע שאני לא יכולה לאחר…" היא אמרה לו. ג'ק גלגל את עיניו בקוצר רוח, לגם מבקבוק הבירה בידו והניח אותה על אחת השולחנות.
"בסדר, בסדר," הוא כרך את זרועו הכבדה על צווארה ונישק את לחיה. "הדברים שאני עושה למענך!"
ריח פיו הסריח מאלכוהול אבל אנה נתנה לו לנשק אותה.
שניהם יצאו מהמסיבה וג'ק הוביל אותה לאופנוע שלו. הוא נראה שיכור במיוחד.
"אתה בטוח שאתה יכול לנהוג?" היא שאלה אותו בהיסוס.
"נהגתי במצבים יותר גרועים," הוא הפטיר לעברה ועלה על האופנוע וסימן לה לעלות. אנה התיישבה מאחוריו בהיסוס. "תבטחי בי, אנה." הוא חייך אליה והושיט לה את הקסדה.
ג'ק נהג להוריד אותה רחוב אחד מביתה של אנה כדי שהוריה לא יראו שהיא נסעה על אופנוע כול שהוא; אפילו רוב לא ידע שאנה יוצאת עם ג'ק.
למרות חששותיה של אנה, ג'ק הסיע אותה בלי לעשות תאונה ועצר ברחוב הרגיל.
אנה ירדה מהאופנוע והושיטה לו חזרה את הקסדה. הוא משך אותה לנשיקה ארוכה ואנה לא התנגדה.
"נתראה מחר?" הוא שאל.
"מחר אני לומדת, אז לא," היא ענתה לו.
"את הורגת אותי," הוא מלמל ושוב משך אותה אליו והצמיד אותה אל גופו; ידיו טיילו על ישבנה ופיו מחץ את פיה בנשיקה פראית.
"אני חייבת ללכת, ג'ק," היא ניתקה ממנו בקושי וניסתה להדוף אותו ממנה.
"אוי אנה, אני לא רוצה לעזוב אותך" הוא חפר את פניו בתוך החזה שלה בלי לשחרר אותה.
"אתה שיכור, ג'ק," היא אמרה לו ודחפה אותו ממנה בקושי רב. "מה שאתה רוצה זה שינה טובה במיטה!"
היחסים בינה לבין ג'ק התחממו בשבועות האחרונים ואפשר היה להגדיר אותם כ"בני זוג", אך אנה לא היתה בטוחה אם ג'ק היה מסוג הבחורים שמתחייבים לבחורה אחת. הוא היה מבוגר יותר ולכן היה קשה לאנה להבחין אם הוא רציני לגביה או שהוא פשוט נהנה מחברתה ברגע זה. אנה לא רצתה לשאול אותו על זה מחשש שתיתפס כילדותית; היא רצתה להיראות בוגרת ומגניבה שלא אכפת לה לשתות בכול סוף שבוע, ולהישאר עד מאוחר, וגם לא מהשאלה אם ג'ק "חבר" שלה או לא.
איזי לא בדיוק התלהבה מהעובדה שאנה יצאה עם ג'ק אך לא העירה על זה יותר מדי.
"איפה היית בסוף השבוע?" איזי שאלה אותה למחרת בבית הספר. שתיהן היו בקפיטריה.
"סתם הלכתי למסיבה של אחד החברים של ג'ק," ענתה אנה במשיכת כתף.
איזי לא ענתה.
"מה את עשית?" אנה שאלה אותה.
"לא הרבה," היא אמרה ונגסה בכריך שלה. "אבל כן נתקלתי בטדי. הוא היה לבד."
"דיברת איתו?" אנה שאלה בהפתעה.
"הוא לא רצה לדבר," היא ענתה מעט בקרירות.
"הוא כועס?"
"כנראה…" איזי משכה בכתפה באדישות אבל אנה ידעה שהיא מעמידה פנים. "למה את לא אוכלת?" הוסיפה איזי בשאלה.
"אני צריכה לסיים את זה," ענתה אנה שהמשיכה לכתוב במרץ. היתה לה עבודה באנגלית שהיא צריכה להגיש באותו יום והיא שכחה להכין במשך סוף השבוע.
"למה לא עשית את זה בסוף השבוע?" איזי שאלה.
"שכחתי," אנה לא פירטה.
"בגלל כול המסיבות שג'ק לקח אותך אליהן?"
אנה לא ענתה ואיזי לא הרחיבה. נשמעה צלצול הפעמון ושתיהן קמו לגשת לכיתות שלהן.
לאנה היה שיעור ספורט במגרש מחוץ לבניין והיא ירדה במורד המדרגות ופנתה לעבר היציאה. כשהיא יצאה מהבניין ופסעה לעבר המגרש, היא הבחינה בחבורת בנים המבוגרים ממנה בשנה שעמדו מאחורי הספסלים והקיפו בחור אחד; היא מיד זיהתה את חולצתו של רוב וניגשה אל החבורה בהיסוס מסוים.
"הכול בסדר, רוב?" היא התקרבה אליהם מאחוריהם, ורוב שעמד במרכז המעגל הפנה אליה את מבטו במהירות.
"תסתלקי מפה, אנה !" הוא קרא.
כול הבנים שהקיפו אותו הפנו את מבטם אל אנה והיא הסמיקה. כולם היו מבוגרים ממנה.
"מי זאת?" קרא אחד מהם בחיוך גדול ולא נעים וניגש אליה. אנה נרתעה מידית; לבחור היה מבנה מגודל ושרירי וחזות תוקפנית במיוחד. "אל תיבהלי, מותק." הוא אמר לה ברוך שגרם לשערותיה של אנה לסמור ולפתע נטל את זרועותיה והצמיד אותה אליו.
"תעזוב אותה!" קרא רוב בכעס וניסה להתנפל על הבחור אך הבחורים האחרים שהקיפו אותו, עצרו אותו והדפו אותו לאחור.
אנה ניסתה להשתחרר מאחיזתו של הבחור אבל הוא משך אותה אליו בחיוך גדול ואמר, "אז את אחותו של המתרומם הזה?"
"תעזוב אותי!" היא אמרה לו וניסתה להדוף אותו ממנה אבל הוא היה חזק מדי.
הבחור סובב את אנה לעברו של רוב שנראה זועם, והחזיק את זרועותיה מאחוריה כשגבה צמוד אל חזהו.
"תעזוב אותה, בן זונה !" קרא רוב ושוב ניסה להתנפל על הבחור ולפתע אחד הבחורים נתן לו מכה בבטן והוא נפל על האדמה בכאב.
"רוב !"
"זה כול כך נחמד לראות אחים מנסים להגן זה על זה," אמר הבחור שהחזיק את אנה. "זה פשוט כול כך מתוק !"
אנה לא אמרה דבר; היא היתה מבוהלת מאוד מעצם העובדה שכול הבחורים נהנו מהסיטואציה.
"את כול כך חמודה," אמר הבחור ואצבעותיו טיילו על בטנה לכיוון החזה שלה. "את מתחרטת על העובדה שיש לך אח מתרומם כמוהו?"
"בבקשה, תעזוב אותי!" אמרה אנה בתחינה כשאצבעותיו ליטפו את החזה שלה והיא הרגישה את נשימותיו על צווארה. הבחורים מסביב צחקו ואחד מהם בעט ברוב שעדיין ישב מכופף על האדמה.
"את מבקשת כול כך יפה…" אמר הבחור שהחזיק את אנה והוא הצמיד את פיו אל צווארה וליקק אותה. אנה הרגישה בחילה עזה.
"בן זונה מניאק!" מלמל רוב מהאדמה.
"אל תדבר ככה בפני הנשים!" נזף הבחור ברוב.
חבורת בנות מכיתתה של אנה היתה בדרכה למגרש וכולן הבחינו בחבורת הבנים ובאנה שהיו מאחורי הספסלים והן תקעו מבטים לכיוונם. הבחור שהחזיק את אנה כנראה הבחין בהן כי הוא שחרר אותה כמעט מיד וחייך לעברן. הבנות לא השיבו בחיוך והתלחששו במבטים מוטרדים.
"בואו נלך," הוא אמר לשאר הבחורים. "יצאת מזה בקלות, מתרומם. בפעם הבאה זה יהיה רק אנחנו!" הוא קרא לעבר רוב שכבר התיישב על האדמה ותקע מבטים זועמים לעברם. אנה מיהרה אליו.
"אתה בסדר?" היא שאלה אותו בבהלה.
"את בסדר?" הוא הביט בה מעט מבויש ובהמון דאגה.
"כן," היא ענתה בשקט. "מי אלה?"
"חבריי לנבחרת," הוא ענה במרירות. "הם לא אהבו את העובדה שהמאמן עשה אותי לקפטן."
"אתה קפטן?" אנה הופתעה.
"לצערי," הוא ענה.
"ובגלל זה הם תקפו אותך?" אנה שאלה בהשתאות. "בגלל שאתה קפטן?"
"וגם בגלל שהמאמן עובד שעות נוספות כדי לעזור לי לקבל מלגה למכללה טובה," ענה רוב ונעזר בה כדי לקום. "הם לא אוהבים במיוחד את העובדה שהוא משקיע בי כול כך. הם קוראים לי הזונה של המאמן."
אנה היתה די המומה לשמוע את דבריו של רוב. היא לא יכלה לנחש שרוב יהיה קורבן לבריונות.
"איזה אידיוטים !" היא אמרה לבסוף.
"אני אתמודד איתם," רוב ענה בביטול, מנסה להתנהג כאילו מה שקרה זה לא עניין גדול. "את פשוט אל תתקרבי אליהם יותר." הוא הזהיר אותה.
"תאמין לי שאני לא חושבת על זה אפילו," היא אמרה לו. "אבל איך תתמודד איתם?" היא שאלה, "הם חבורה גדולה ואתה רק בן אדם אחד…"
"את אל תדאגי בקשר לזה," הוא נפנף את השאלה.
"אבל אני כן דואגת!" אמרה אנה ברוגז. "אתה אח שלי-"
"הם נטפלים ככה לכולם," אמר רוב וקטע אותה. "זאת לא הפעם הראשונה וזאת בהחלט לא האחרונה. עוד שבוע הם ישכחו מהעניין ויציקו למישהו אחר."
הוא נשמע כול כך משכנע אבל אנה הביטה בו בפקפוק.
"אל תעשי מזה עניין יותר גדול ממה שזה," רוב הזהיר אותה. "ואל תלכי לספר לאמא ואבא על מה שקרה!"
"אבל-"
"אני אתמודד עם זה !" הוא כעס לפתע. "אל תדחפי את האף שלך בעניינים שלא שלך!"
רוב הסתלק מהמגרש ועזב את אנה לבדה. היא הלכה לשיעור שלה בספורט אך לא הפסיקה לתהות מה היא אמורה לעשות בקשר לעניין.
אולי רוב התנהג כאילו מה שקרה זה לא עניין גדול אבל אנה ראתה את הבחורים האלו, והם היו רציניים מאוד…רציניים מדי…
היום חלף לאיטו ואנה היתה עייפה מאוד. היא לא ישנה טוב בסוף השבוע הזה וזה התחיל להשפיע עליה; במהלך השיעור האחרון היא הרגישה מסוחררת מאוד והיא לא הצליחה להתרכז בכיתה. היא הניחה את מצחה על השולחן הקריר ועצמה את עיניה. זה עזר מעט.
כשנשמע הצלצול לסיום השיעור, היא קמה מכיסאה, אספה את חפציה ויצאה מהכיתה. היא רק רצתה להגיע הביתה ולתפוס שינה טובה.
הראש שלה עדיין כאב והיא הרגישה מסוחררת כשהיא צעדה במסדרון ופסעה לעבר המדרגות; היא הרגישה בחילה עזה ועצמה את עיניה לרגע קצר כדי להרגיע את ראשה הקודח. כשפקחה חזרה את עיניה, היא ראתה איך הכול מחשיך מסביבה ולפני שידעה מה קורה, היא הרגישה את עצמה מאבדת שיווי משקל בפתאומיות ונופלת. רק לאחר שהיא נחבטה במדרגה השלישית, היא הבינה שהיא נופלת במורד המדרגות…

"אנה?" היא הרגישה סטירה על לחיה והיא פקחה את עיניה באיטיות. "את בסדר?"
"אתה צריך לקחת אותה למרפאה בעיירה," אנה שמעה קול אומר. "אולי יש לה זעזוע מוח והאחות בבית הספר לא יכולה לסייע בזה."
"אני אקח אותה," אמר הקול שהחזיק את אנה והיא זיהתה את הקול במעורפל. "אנה? את יכולה לעמוד?"
"המ?"
"אני אעזור לך לסחוב אותה אם אתה רוצה-"
"זה בסדר," אמר הקול המוכר שהחזיק את אנה ולפתע אנה הרגישה את עצמה מונפת באוויר והיא הבינה שמי שהחזיק אותה, הרים אותה בזרועותיו.
"אני בסדר," אמרה אנה שהתחילה להתאושש מעט ולפתע היתה קצת יותר מודעת למי שהחזיק אותה ולאיפה לוקחים אותה. "פשוט לא אכלתי כול היום ולא שתיתי וגם לא ישנתי האמת-"
"יש סיכוי שיש לך זעזוע מוח, אנה. אני חייב לקחת אותך למרפאה."
אנה הרימה את עיניה והביטה בנייט שגרר אותה בזרועותיו ולא החזיר לה מבט והביט בעקשנות אל מולו.
"אני לא צריכה ללכת למרפאה!" אנה התעקשה ורוגז הסתנן אל קולה. "תוריד אותי!"
"אל תהיי טיפשה," אמר נייט ועדיין לא הביט בה.
"אל תקרא לי טיפשה !"
"אז אל תתנהגי כמו אחת,"
"תוריד אותי, נייט! לא קרה לי שום דבר." אמרה אנה בכעס והיא הרגישה איך כוחותיה חוזרים אליה.
"את מדממת!"
"אני…מה?" אנה הרימה את ידה אל מצחה ולפתע הרגישה את הרטיבות; היא הביטה בידה המכוסה בדם. "אוי לא…" היא מלמלה.
"אז עכשיו את יכולה לשתוק?" סינן נייט מבעד לשיניו.
"אני יכולה ללכת עכשיו," אמרה לו אנה באותו טון. "אז תוריד אותי."
"ממילא כבר הגענו למכונית שלי," אמר נייט ועצר כדי להעמיד אותה. אנה ניתקה ממנו ונרתעה; נייט הבחין איך היא מסתייגת ממנו אבל לא הגיב על זה. הוא התרחק ממנה והלך למושבו של הנהג, פתח את המכונית ונכנס אליה.
אנה נשארה עומדת, מול הג'יפ. עבר הרבה זמן מאז שהיא נכנסה אל הג'יפ הזה.
נייט הפנה אליה מבט חסר סבלנות ממושב הנהג, "נו, תיכנסי !" הוא אמר.
היא לא אהבה לציית לו אבל הרגישה איך הדימום מטפטף לה על לחיה והחליטה לא להיות דרמטית ופשוט ללכת למרפאה.
היא נכנסה אל הג'יפ, ונייט שכבר התניע את המכונית, נסע.
הם ישבו בדממה. לא נשמעה שום מוזיקה במכונית; נייט לא הביט באנה, ואנה לא הביטה בו.
אנה מחתה את הדם בעזרת חולצתה והרגישה צריבה חדה כשבטעות נגעה בחתך; היא נאנקה בכאב. נייט שלח בה מבט אבל לא אמר דבר.
אנה הורידה את החלון כדי שקצת אוויר ייכנס אל המכונית וגם כדי לתת לרעש מהמכוניות בחוץ למלא את הדממה המעיקה באוטו. היא עדיין הרגישה מעט מסוחררת והשעינה את ראשה על גב המושב ועצמה את עיניה.
"את בסדר?" היא שמעה את קולו של נייט. סוף סוף הוא כבר לא דיבר בטון נרגז או כועס.
"הראש עדיין קצת כואב לי," אנה ענתה ופקחה את עיניה. "לא שתיתי כלום ולא אכלתי כול היום…"
נייט לפתע הושיט את ידו לעברה ולרגע פרוע אחד אנה חשבה שהוא מושיט את ידו כדי לגעת בה, אבל הוא הושיט אותה למושב האחורי, חיטט קצת ולפתע הגיש לאנה בקבוק מים.
אנה לקחה את הבקבוק ומלמלה תודה.
הם המשיכו בנסיעה בלי לדבר והגיעו למרפאה לאחר זמן שנראה כמו נצח לאנה.
הם יצאו מהמכונית ונכנסו אליה. הפקידה שראתה את הדם של אנה ולאחר שנייט סיפר לה שהיא נפלה במדרגות, הלכה לקרוא לרופא פנוי שיטפל בה.
שניהם חיכו בדממה עד שהפקידה תחזור. זה היה מוזר בשביל אנה להיות עם נייט אבל לא באמת להיות איתו; היא הרגישה לא בנוח, לא רצתה לדבר או פשוט לא ידעה מה להגיד, היא רצתה לכעוס עליו אבל נוכחותו הקרובה הקשתה עליה לחשוב בבהירות, היא רצתה לגעת בו אבל שמרה מרחק בטוח ממנו, היא רצתה להביט בו ולתת לו להביט בה אך התקשתה אפילו להרים את עיניה אליו.
הפקידה חזרה אחר חמש דקות ואמרה שדר' קוקס יקבל אותם.
"דר' קוקס?" אנה שאלה במהירות.
"כן," ענתה הפקידה וחזרה לשולחן שלה. "המשרד שלו בסוף המסדרון, משמאל."
"אין אף אחד אחר?" אנה שאלה אותה.
"לא…" הפקידה הרימה אליה את מבטה מעט בקוצר רוח. "הוא היחיד שפנוי כרגע."
"אז נחכה למישהו אחר," אנה אמרה. "אין לי בעיה לחכות."
"אני מבטיחה לך שדר' קוקס הוא רופא מצוין !" אמרה הפקידה ברוגז.
"אנה, על מה את מקשקשת?" נייט שאל לפתע. "אנחנו ניכנס אליו," הוא אמר לפקידה, "תודה."
"אבל-"
נייט תפס בידה של אנה וגרר אותה אחריו. היא היתה כול כך המומה ממגעו, שהיא השתתקה.
כשהם הגיעו לדלת האחרונה משמאל שהיתה במסדרון, נייט דפק עליה. אנה שמעה את קולו של דר' קוקס שאמר להם להיכנס.
אנה עצמה את עיניה והתפללה לטוב.
"שלום לכם," אמר דר' קוקס והביט בהם בחיוך גדול ולפתע מבטו נח על אנה. "אנה! מה שלומך?"
נייט הביט בה בהפתעה.
"אני בסדר גמור, דר' קוקס," אנה מלמלה וקיוותה שנייט לא מבחין שהיא מסמיקה.
"אלוהים אדירים!" דר' קוקס קרא למראה הדם בפניה. "בואי נטפל במצח שלך קודם."
דר' קוקס הושיב את אנה על הכיסא בזמן שנייט עמד בפינה בדממה והביט בהם. הוא ניקה את הפצע על המצח ואמר שלמזלה היא לא צריכה תפרים, רק תחבושת קטנה.
"כתוב פה שאתה גניקולוג," העיר נייט לפתע מפינת החדר ואנה החסירה פעימה.
"נכון מאוד, ידידי," צחק דר' קוקס. "אבל כשנורה שאלה אם אני פנוי לטפל בפצע קטן שיש לנערה שהגיעה, החלטתי להתנתק קצת מהניירות שהטביעו אותי."
עיניה של אנה נתקלו בעיניו של נייט והיא הסיטה אותן במבוכה.
"למזלך, את לא צריכה תפרים אבל כן תצטרכי להסתובב עם תחבושת קלה על המצח במשך כמה ימים," דר' קוקס אמר. "אני הולך להביא תחבושת וחוזר תוך שנייה,"הוא אמר, קם ויצא מהמשרד כשהוא משאיר אחריו את נייט ואנה בדממה.
אנה הקפידה לא להביט בנייט.
"זה הוא?" היא שמעה את קולו.
אנה הרימה את עיניה אליו והיא הרגישה את ליבה הולם בקרבה.
"זה הוא שטיפל בך כשעשית…?" הוא לא הצליח להשלים את המשפט והמילים נותרו תלויות באוויר.
"כן," אנה אמרה לבסוף. למרבה הפתעתה קולה נשמע יציב ושקול.
נייט לא דיבר לרגע ארוך ואנה הסיטה את מבטה; היא לא סבלה להביט בו כשהוא מתעקש להתבונן דרך החלון שבצד השני של המשרד כאילו הוא רואה איזה סרט מעניין במיוחד רק כדי לא להביט בה.
"היית צריכה לספר לי," הוא אמר לבסוף. קולו שוב נשמע כועס, כאילו רק הזיכרון מכאיב לו.
"אתה כול הזמן אומר את זה!" אנה התעצבנה לפתע. "כאילו העובדה שאתה אומר את זה יכול לשנות את העבר!"
"הייתי רוצה להיות לידך," אמר נייט והפנה את מבטו אליה בחדות. "הייתי רוצה שקולי ייחשב למשהו, שגם לי יהיה זכות להחליט אם אנחנו רוצים להמשיך עם ההיריון או לא! הסתבר שאת לא כמו שחשבתי שאת…את מישהי אחרת לגמרי."
"אמרתי שאני מצטערת!" קראה אנה בתסכול נרגז. "מה אתה רוצה שאגיד לך? אתה לא מוכן להשלים עם העובדה שאני מצטערת ולא מוכן לסלוח לי אבל אתה כן שמח להשליך בפניי כול פעם את העובדה שלא סיפרתי לך!"
נייט לא אמר דבר אבל לשמחתה של אנה, הוא החזיר לה מבט ולא נמנע ממבטה.
"אתה לא יכול להבין את העובדה שהייתי מפוחדת?" אנה שאלה בכעס לפתע. היא ידעה שקולה היה רם אבל לא היה אכפת לה מי שומע. "אתה לא יכול להבין שהייתי בהיריון ולא ידעתי מה לעשות? הייתי בהיריון, נייט! עשיתי שלוש בדיקות היריון רק כדי לוודא שאני מבינה את המצב נכון, אתה לא מבין איך הרגשתי…אתה לא מבין איך התביישתי בעצמי, איך פחדתי ממה שיקרה, ממה שאתה תגיד. לא רציתי להבהיל אותך- והעובדה שאתה אפילו לא התחשבת ברגשות שלי…שאפילו לא עצרת לחשוב מה אני הרגשתי באותו רגע, גורם לי לחשוב שאולי אתה לא כמו שחשבתי שאתה…"
"אז את אומרת שהכול באשמתי?" נייט קפץ.
"היתה לך זכות לכעוס! היתה לך זכות לקחת הפסקה מהקשר בינינו…אבל לכעוס עליי עד עכשיו? להתנהג אליי כאילו אני עשיתי לך משהו בכוונה, כאילו אני פגעתי בך בכוונה? לשנוא אותי כי הייתי בהיריון? ועוד הלכת והתחלת לצאת עם מישל! עם מישל, נייט!"
"אני לא כועס עלייך רק בגלל ההיריון," נהם נייט.
"אז למה אתה מתנהג אליי כאילו אתה לא יכול להביט בי אפילו?" הטיחה בו.
"כי אני לא רוצה להביט בך!" אמר נייט ועשה צעד כועס לקראתה מפינת החדר. "את לא הילדה שהכרתי! השתנית…"
"מה זאת אומרת?" אנה לא נרתעה ולא הבינה לאיפה הוא חותר.
"לא משנה," מלמל נייט כאילו הוא מתחרט על דבריו והפנה את גבו אליה.
"על מה אתה מדבר נייט? אני לא השתניתי." אנה התעקשה.
"מה זה משנה כבר?" נייט הסתובב לעברה שוב ותקע בה את מבטו החודר. "הקשר בינינו נגמר."
אנה קפאה. דבריו חלחלו אל ראשה באיטיות אך חדרו אל ליבה כמו סכין.
נייט ואנה המשיכו להביט זו בזו למשך רגע ארוך במיוחד; עיניו של נייט לא נראו כועסות. הוא לא אמר את זה כדי לפגוע בה. זה היה האמת שלו.
"נכון," אמרה אנה לבסוף. "אתה צודק…הסיפור בינינו נגמר."