קיץ נצחי- פרק 11 (לבקשת קהל..לא יודעת את השם שלה רק הכינוי :) )

שכבת גילה של אנה היתה בעיצומה של ארגון היריד. טרייסי שהיתה נשיאת מועצת השכבה, נכנסה לכול הכיתות של השכבה וביקשה מכולם לעזור בהקמת היריד שהתחיל להתקרב; היא במיוחד היתה מעוניינת בבנים שיוכלו להרים דברים כבדים אך גם בבנות שיוכלו לסדר את הדוכנים ביריד.
אנה ואיזי התנדבו לעזור וטרייסי הודיעה לשתיהן מה יהיו תפקידן ביריד; אנה הופקדה על דוכן הברד, שתייה קרה, קרחונים ופופקורן; איזי היתה אחראית על דוכן שבו יורים חיצי גומי בארבעה בובות בגודל כף היד שעמדו כמה מטרים מהחלון ואם מצליחים להפיל את כול הבובות, מקבלים דובי במתנה.
אנה עזרה לסדר את הדוכן שלה ושמה את כול הקרחונים במקרר הגדול שהביאו במיוחד בשביל היריד; את כול פחיות שתייה הקרה במקרר שני וסידרה כוסות פלסטיק בשביל הברד ליד המכונה. היא הוזהרה על ידי טרייסי וגברת אפלמן, רכזת השכבה, לא לאבד את כספי הקופה ולשמור עליהם במגירה קטנה מתחת לדוכן ולאחר סיום היריד, להביא אותו לגברת אפלמן חזרה.
אנה הבחינה שמאוד קל לגנוב מהקופה מבלי שהמורים או המנהל ירגישו בכך אך זה לא נראה לה מפתיע במיוחד כיוון שבעיירה קטנה כמו ניו בוסטון, כולם סמכו זה על זה בעיניים עצומות.
לאחר שאנה סיימה לעזור וכבר לא היה לה מה לעשות, היא הלכה לדוכן של איזי שעמד רק כמה מטרים משלה. נראה היה שגם איזי סיימה לעזור כיוון שהיא עמדה מחוץ לדוכן ודיברה עם סטיב, בחור כחוש וגבוה, עם משקפיים עגולים ושיער גלי ושחור עם שביל בצד; הוא היה התלמיד החנון של השכבה,זה שהיה קל להיטפל אליו מבלי שהוא יענה חזרה.
"היי, סטיב," אמרה אנה בחיוך וניגשה אל שניהם.
"היי, אנה," סטיב חייך חזרה. הוא הסתובב די הרבה עם איזי ואנה, והיה ידיד די קרוב שלהן.
"גם לך יש דוכן?" היא שאלה אותו.
"אלוהים, לא," הוא ענה בהשתאות. "רק באתי לדבר עם איזי בקשר לשיעור מתמטיקה מחר."
סטיב לא היה מתערב בענייני השכבה ואף פעם לא היה הולך למסיבות שכבה, או ימי הולדת וכדומה. אנשים נטו להיטפל אליו, לצחוק עליו ולזרוק עליו דברים והוא אף פעם לא הצליח להתנגד אליהם. אנה תמיד חשה מעט רחמים כלפיו ולכן היא הבינה למה הוא לא עמד לעזור ביריד, במיוחד לא כשטרייסי אחראית על העניין. טרייסי היתה אחת מהאנשים שהציקו לסטיב תמיד.
"איפה את עובדת?" הוא שאל.
"אני מוכרת ברד," אנה חייכה. "אם תבוא לקנות, אני אעשה לך מבצע."
"של שני סנטים?"
"היי, גם זה כסף."
סטיב חייך. הוא אמר שהוא חייב לחזור הביתה ועזב את איזי ואנה לבד. מסביב, כולם נרתמו לעזור, וכמעט כול תלמידי השכבה התרוצצו ברחבה כשהם גוררים דברים, או סתם מפטפטים בינם לבין עצמם. טרייסי נראתה לחוצה ועצבנית במיוחד כשהיא ירתה פקודות לבחורים והתרגזה על בחורות שמדברות במקום לעזור. אנה ואיזי החליטו שעדיף להן להתחמק משם לפני שטרייסי תתפוס אותן יושבות ושתיהן הלכו הביתה.
היריד עמד להיערך למחרת, ואנה סיפרה לכול בני משפחתה והזמינה אותם לבוא. היריד השנתי היה בשביל כול העיירה והוא תמיד היה עמוס בילדים ומשפחות או נערים ונערות שבאו לדייטים וסתם כדי לצחוק על החברים שלהם שעבדו במקום.
למחרת שלוש השיעורים האחרונים של אנה בוטלו כדי להמשיך לעזור להקמת היריד. אנה נשארה בבית הספר עד שעה חמש כשהיא מארגנת את הדוכן שלה ומקשטת אותו כדי שתהיה יותר מושכת לעין. היא חזרה הביתה במהירות, התקלחה, החליפה את בגדיה, תפסה משהו לאכול וחזרה בשעה שבע ליריד.
"טרייסי עולה לי על העצבים!" איזי באה אל הדוכן של אנה שישבה שם בחוסר מעש בזמן שחיכתה ליריד שייפתח ולאנשים שיתחילו לזרום. "היא התחילה לצעוק עליי שהבובות לא מסודרות טוב, ושאני מקרבת אותם יותר מדי לחלון ועושה את זה יותר קל לאנשים !"
אנה הבחינה בטרייסי מתקרבת אל שתיהן בצעדים מהירים והיא סימנה לאיזי על בואה. איזי נאנחה בייאוש.
"מה את עושה פה?" טרייסי ירתה לעבר איזי. "את צריכה להיות בדוכן שלך! עוד מעט האנשים יתחילו לבוא ואת לא יכולה להשאיר את הדוכן שלך ללא איש ! אתן לא עובדות בדוכנים האלה כדי שתוכלו לפטפט ולדסקס אחת עם השנייה, אתן פה כדי לעזור לגייס כספים לטיול השנתי! עכשיו, אם את לא רוצה שאני אדווח לך לגברת אפלמן, אני רוצה לראות אותך מסתלקת לדוכן שלך ואני לא רוצה לראות את שתיכן מדברות שוב."
והיא הלכה לאחר ששלחה בשתיהן מבטים נזעמים. אנה ואיזי החליפו מבטים.
"אני חושבת שהיא לקחה את העניין הזה קצת יותר ברצינות," העירה אנה.
"לא הבחנתי," ענתה איזי.
היא חזרה לדוכן שלה והשאירה את אנה לבדה שוב. אנה קמה , מזגה לעצמה ברד בטעם פטל והסתכלה סביב בזמן ששתתה. רוב תלמידי השכבה כבר היו ממוקמים בדוכנים שלהם ונראו מוכנים להתחיל; קלי, הנערה שערכה את מסיבת הפיג'מות הנוראית, היתה בדוכן ליד מכונת צמר הגפן. היא דיברה עם טרייסי שנראתה יותר רגועה לפתע; ג'ניפר וליילה, שתיים מהנערות שהיו במסיבת הפיג'מות, עמדו ליד מכונת מוזיקה ישנה ופיזזו ברחבה, תפקידן היה להזמין את האנשים לרקוד וליצור אווירה כיפית; טיילור, אחד החברים של נייט, היה בדוכן הצמוד לאיזי שבו היו מונחים ארבעים בקבוקים צמודים לבנים ובהם שישה בקבוקים אדומים, הלקוח צריך לקנות מטבע (כמה שהוא רוצה) שעולה דולר ולזרוק לעבר הבקבוק, אם הוא מצליח להטביע את הטבעת העגולה באחת מהבקבוקים האדומים, הוא זוכה במתנה; ליד הדוכן של טיילור עמדה שונה קליפס מכיתתה של אנה, בדוכן שלה היה צריך לזרוק כדור ולהפיל את כול הבקבוקים שעמדו במרחק שלושה מטרים; דוכן אחד היה בשביל צבע פנים שבו היה צריך לשלם דולר והיו מאפרים לך את כול הפנים כמו ליצן, חיה כלשהיא או אחר; מישל היתה אחראית על השור הזועם שבו היה צריך לשרוד על השור כמה שיותר זמן בלי ליפול; ג'ורג', אחד החברים של נייט היה אחראי על מרוץ שקי קמח, עוד דוכן היה בשביל מכוניות קארטינג שהבית ספר הזמינה במיוחד לפני ארבעה שנים ליריד, וכך זה נמשך. היו עוד דוכני משחקים שבו זוכים בפרסים, דוכנים של אוכל, משחקים לילדים קטנים מאוד (כמו כלוב כדורי גומי, או מתנפחים וכדומה), והמבוגרים יכלו להתיישב בדשא המרווח של הבית ספר ולהירגע בזמן שילדיהם מתרוצצים ברחבי היריד .
כול דוכן עמד בפני עצמו, וכול תלמידי השכבה היו במיקומם, מוזיקה נשמעה ברקע וג'ניפר וליילה כבר רקדו וצחקקו. אנה אהבה את היריד מאז ומתמיד; היתה לה הרגשה של מסורת כיפית של העיירה. כמעט כול העיירה היתה מתקבצת ביריד כול שנה עם ילדיהם ובעליהם ונהנית מהמשחקים והאוכל. אנה היתה באה עם הוריה ורוב כשהייתה הרבה יותר קטנה אך כשהתבגרה, התחילה לבוא עם חברותיה וכשהתחילה לצאת עם נייט, היא באה איתו. היא זכרה את הפעם הראשונה שהוא זכה בשבילה בדובון קטן וירוק; הדובון עדיין נח אצלה במיטה עד היום.
אט אט האנשים התחילו להגיע לאירוע. היריד התחיל להתמלא בילדים קטנים וצווחים, בילדים מהשכבות הקטנות של הבית ספר, ומשכבתו של רוב, במבוגרים שבאו עם משפחותיהם, בסטודנטים שכבר סיימו תיכון ועדיין לא חזרו לאוניברסיטאות ואפילו הוריה של אנה שמיד ניגשו אליה כדי לברך אותה לשלום.
"איפה רוב?" אנה שאלה אותם בזמן שמזגה לשניהם ברד.
"הוא אמר שהוא יוצא עם החברים שלו ואולי גם יבואו לפה," ענתה אמה של אנה.
"כמה מגניב מצידו," אנה העירה בעוקצנות.
אביה צחק. אנשים התחילו להתגודד מאחוריהם ושניהם נאלצו לעזוב את אנה כדי לתת לילדים לצרוח את הבקשות שלהם לעבר אנה
"אני רוצה פופקורן !"
"אני רוצה ברד ! יש לכם בטעם לימון?"
"גם אני רוצה פופקורן !"
"אני רוצה קרחון בטעם קולה !"
"אני רוצה מיץ תפוזים !"
"אני רוצה פופקורן !"
הילדים היו חסרי סבלנות, צעקו כול פעם ורובם הגיעו ללא כסף ונאלצו לחזור אל הוריהם ולקחת מהם כסף. נראה היה לאנה שהדוכן שלה היה הכי עמוס; כמעט כולם הגיעו בשביל הקרחונים, שתייה קרה, פופקורן או ברד. למרות שהילדים הם אלה שבעיקר פקדו את דוכנה, גם הרבה נערים ונערות בגילה של אנה באו לקנות ממנה. אנה ניסתה להיות מנומסת וסבלנית בעיקר לילדים הקטנים אך התחיל להימאס לה למלא אחר בקשותיהם אחרי שעתיים וחצי.
למזלה בשעה אחת עשרה בלילה, רוב הילדים נעלמו מהיריד בשל השעה המאוחרת ועימם הוריהם והיריד התחיל להתרוקן באיטיות. אנה הבחינה באיזי שישבה עייפה וזעופה בדוכן שלה וכמעט צחקה.
אנה ישבה על כיסאה וניסתה לנוח כשמישל לפתע הופיעה בפתח הדוכן. אנה הביטה במישל שנראתה דרוכה במיוחד ולא נינוחה.
אנה קמה לקראתה ולא אמרה דבר.
"אפשר לקבל ברד, בבקשה?" אמרה מישל. קולה ניסה להישמע כרגיל אך זה היה ברור שהיא רצתה להסתלק משם במהירות האפשרית.
"כן, בטח," אנה חייכה אליה. מישל נראתה מופתעת.
"בכוס פלסטיק גדולה, " היא הוסיפה כשאנה ניגשה למכונת הברד כדי למזוג לה.
שנאה בעבעה בתוכה של אנה.
אנה עשתה כדבריה ומזגה לה לכוס פלסטיק גדולה. היא שמה לה קשית וניגשה אליה כדי לתת לה אותו. מישל הושיטה לה כסף.
אנה לא ידעה למה היא עשתה זאת ואיך היה לה אומץ לעשות דבר כזה כיוון שהיא אף פעם לא היתה מישהי מוחצנת אבל כשהיא התקרבה אל מישל כדי לתת לה את הכוס פלסטיק הגדול המלא בברד פטל בצבע אדום חזק, היא הפכה את הכוס על חולצתה ושפכה עליה את כול הברד.
מישל צווחה בהפתעה.
החולצה הבהירה שהיא לבשה היתה עכשיו מוכתמת באדום לוהט שטפטף לה על שאר החולצה והכתימה את כולה. מישל הביטה בחולצתה, המומה.
"אני כול כך מצטערת!" אמרה אנה בקול רם וביובש מסוים. "אני לא מאמינה שהרגע עשיתי את זה…"
מישל הרימה את מבטה ופיה היה פעור לרווחה בזעזוע.
"את משוגעת?" היא צעקה ונראתה זועמת לגמרי. "עשית את זה בכוונה !"
"כמובן שלא!" אמרה אנה בהשתאות כאילו מישל פגעה בציפור נפשה בדבריה.
"אני אהרוג אותך!" מישל צעקה ולפני שהיתה לאנה הזדמנות להגיב, נייט הופיע משום מקום. הוא נראה רגוע ולא עצמו.
"מה קורה פה?" הוא שאל והביט בשתיהן. הוא בחן את חולצתה המוכתמת של מישל. אנה לא הגיבה להופעתו.
"היא שפכה עליי את הברד בכוונה!" מישל נראתה פשוט זועמת לגמרי. "היא הרסה את החולצה האהובה עליי!"
"אני מעדתי," אמרה אנה בקול מתגונן כביכול ואפילו לא ניסתה להישמע אמינה; היא פשוט נהנתה יותר מדי לראות את מישל מתפרצת בצורה הזאת. "זה ממש לא היה בכוונה."
"את לא מעדת! את עשית את זה בכוונה רק כדי לנקום בי!"
"לנקום בך על מה?" אנה שאלה אותה בשלווה.
"בגלל-" מישל השתתקה והעבירה את מבטה ממנה אל נייט, עדיין זועמת לגמרי. נייט לא הגיב וניסה להימנע מעיניה של אנה.
"אני מזועזעת מהאשמות חסרות השחר האלה," אמרה אנה בזעזוע עמוק. "אני מאוד, מאוד מצטערת…" היא הוסיפה בקול ספק לועג ספק אדיש.
מישל הביטה בה בזעם כאילו היא יכולה להרוג אותה באותו רגע, אבל אז הסיטה את מבטה אל נייט וצעקה , "תעשה משהו!"
נייט הביט באנה בפעם הראשונה מאז הופיע בדוכן ועיניו ננעצו בעיניה הבהירות של אנה ומזה כבר הרבה זמן שניהם הביטו זה בזה לרגע ארוך.
"כן, נייט," אנה הסכימה עם מישל במבט מתגרה. "תעשה משהו. " היא אמרה לו בלגלוג.
נייט המשיך להביט בה לרגע ארוך ואז הוא הסיט את מבטו בלי לומר דבר. מישל נחרה בתסכול עמוק, הפנתה את גבה לשניהם והסתלקה בצעדים מהירים וכועסים. נייט- בלי להפנות עוד מבט לכיוונה של אנה- מיהר אחריה.
אנה נשארה להביט אחר שניהם ולפתע היא הרגישה כאילו ענן שחור נחת עליה; למרות שהיא נהנתה מאוד לראות את מישל מתעצבנת בצורה הזאת, היא לא יכלה להתעלם מהצורה שבה נייט רץ אחריה וזאת היתה עוד תזכורת כואבת למערכת היחסים החדשה ביניהם ותזכורת לעובדה שהיא ונייט גמרו מזמן.
היא הרגישה מטומטמת על מה שהיא עשתה. אנה קרסה אל כיסאה חזרה וחפנה את פניה בתסכול בניסיון לסלק את ההרגשה הרעה שצנחה עליה.
"אנה!" היא שמעה קריאה רמה לפתע, ומישהו משך אותה לעמידה ומחץ אותה בחיבוק. "זה היה מדהים!"
זאת היתה איזי.
"מה?" אנה שאלה בבלבול כשאיזי ניתקה ממנה והביטה בה בפנים צוחקות ונלהבות.
"ראיתי את מה שעשית למישל, טיפשונת!" היא ענתה בקול מתגלגל מצחוק. "מתתי על זה!"
"אני לא בטוחה שהייתי צריכה לעשות את זה…" אמרה אנה בהיסוס.
"זה הגיע לה!" קראה איזי בכעס לפתע.
"אבל ראית איך נייט רץ אחריה כמו כלב?"
"זה מה שכלבים עושים, לא?"
"איזי-"
"אנה!" קראה איזי בקול רם וטלטלה אותה בכתפיה. "זה היה מדהים! האמת שלא ידעתי שיש בך את זה…" היא חייכה אליה.
"לא יודעת מה נכנס בי," אנה חייכה למראה התלהבותה של איזי.
"ממש פרצתי בצחוק כשראיתי אותך שופכת עליה את הברד," איזי המשיכה לצחוק. "הצעקות שלה נשמעו עד אליי."
"טרייסי עומדת להרוג אותך אם תראה אותך איתי כשהשארת את הדוכן שלך בלי איש." העירה אנה.
"שתלך לעזאזל," אמרה איזי בביטול. "ממילא כמעט כולם עזבו."
איזי צדקה, היריד כמעט והתרוקן לחלוטין. אנה ראתה את גברת אפלמן וטרייסי עוברות על פני הדוכנים כנראה כדי לאסוף את הכספים; התלמידים כבר התחילו לסדר את הדוכנים שלהם.
שתיהן הגיעו לדוכנה של אנה, ביקשו ממנה לספור את הכסף ולהחזיר למשרדה של המנהלת.
אנה התחילה לסדר את הדוכן שלה. היא ניקתה את השולחן, טאטאה את הסביבה, זרקה את הכוסות המשומשים, ואת כול הדברים שהיא אכלה וזרקה לשקית קטנה לידה; על המקרר של המשקאות והקרטיבים, היא לא היתה אמורה לגעת, המועצה עמדה להחזיר אותם. היא כיבתה את המכונה של הפופקורן והברד והתחילה לספור את הכסף.
כול התלמידים מסביב התרוצצו מפה לשם בניסיון לעזור לאחרים לסדר ועובדים מהמועצה הגיעו כדי לגרור את המכונות והצעצועים במשאיות הובלה. אנה לקחה את הכסף ונכנסה לבניין הלימודים אל משרדה של המנהלת. הבניין היה רועש במיוחד כשתלמידים אחרים מהשכבה גם הלכו או חזרו ממשרדה של המנהלת לאחר שנתנו לה את הכסף.
המנהלת קייר, אישה גבוהה ורזה בעלת שיער אפור ואסוף לפקעת לקחה מאנה את הכסף וכתבה בפתק את הסכום שאנה אמרה לה.
אנה יצאה ממשרדה ההומה אדם של המנהלת והלכה לשתות מהברזייה שהיתה בקומה. היא ראתה שיש כבר בחור ששותה ממנו והיא מיד זיהתה את חולצתו של נייט. לאחר רגע, נייט הרים את ראשו והבחין גם הוא באנה.
למרות הרתיעה הראשונית שהרגישה מיד, אנה קרבה אליו בלי היסוס. היא לא רצתה להראות לו שהיא חוששת להיות בקרבתו.
נייט זז הצידה כדי לתת לאנה לשתות מהברזייה.
"זה לא בסדר מה שעשית," אנה שמעה את קולו לפתע. היא הפסיקה לשתות והזדקפה כדי להביט בו. "לא היית צריכה לעשות את זה למישל." הוא אמר שוב ותקע בה את מבטו.
אנה הביטה בו לרגע, כאילו תוהה אם לענות לו או לא ואז הסתובבה והלכה.
היא לא רצתה לדבר איתו.
היא כבר יצאה מהבניין כששמעה את צעדיו הכבדים של נייט מאחוריה.
"היי!" הוא קרא אחריה.
אנה קפאה מצעדיה והסתובבה אליו באיטיות.
"לך אין זכות לכעוס עליי!" הוא אמר ברוגז לפתע.
"אתה יוצא עם מישל!" ירתה אנה ללא היסוס באותו טון כועס. "מה אתה רוצה ממני?"
"מה אני רוצה ממך?" הוא פלט בלי להאמין. "אני לא רוצה שום דבר ממך!"
"אז פה מסתיימת השיחה בינינו!" ענתה אנה בכעס, הסתובבה חזרה והתרחקה ממנו בצעדים יותר מהירים.
הדמעות איימו להתפרץ ואנה לא רצתה שנייט יראה אותה מתמוטטת. היא היתה חייבת להתרחק ממנו.
אני לא רוצה שום דבר ממך.
הוא היה כול כך שונה, כול כך מלא שנאה. האם באמת מגיע לאנה כול כך הרבה כעס כלפיה בגלל ההיריון? האם נייט באמת שונא אותה על מה שקרה?
אנה הגיעה למגרש החנייה, מיהרה אל מאחורי אחת המכוניות וקרסה שם על האדמה בבכי. היא הבטיחה לעצמה לא לבכות שוב על נייט ותראו אותה, עוברת התמוטטות בגללו שוב…
היום זאת היתה הפעם הראשונה מאז נפרדו, שהם דיברו. נייט לא הביט או פנה אליה מאז אותו יום במגרש החנייה של בית הקפה כשהוא זרק אותה; זה מה ששבר את אנה, שהוא דיבר אליה היום, ודבריו הכאיבו לו יותר ממעשיו.
האומנם?
"היי," נשמעה קול לפתע; אנה קפצה בבהלה. "אל תיבהלי, זה רק אני, ג'ק."
ג'ק עמד על יד הפגוש והביט בה. הוא היה לבוש במכנסי ג'ינס קרועים עם חולצה לבנה ומעליו מעיל עור.
אנה מיהרה למחות את דמעותיה מפניה ולקום.
"את בסדר?" הוא שאל בדאגה ובחן את פניה. אנה ניחשה שעיניה אדומות ונפוחות.
"אני בסדר גמור," היא ענתה.
"את לא נראית בסדר,"
"אז אתה לא רואה טוב," אנה אמרה לו בחיוך קטן. "מה אתה עושה פה?"
"שמעתי שיש פה יריד ורציתי לבדוק מה העניינים אבל עד שסיימתי לעבוד, זה כבר הסתיים," הוא צחק. צליל צחוקו היה נעים למדי.
"אז למה באת?" היא שאלה אותו. השעה כבר היתה קצת אחרי חצות.
ג'ק חייך. "אני נותן לך ניחוש אחד,"
אנה הסמיקה. היא קיוותה שהוא לא מבחין בזה בחשיכה של מגרש החנייה. "כדי להגניב כמה מהמתנות השוות שחילקנו?"
"למרות שזה באמת רעיון שחלף בראשי, אבל לא…" הוא ענה ועשה צעד לקראתה. "רציתי לראות אם תרצי לצאת לסיבוב איתי."
"סיבוב?"
ג'ק הפנה את ראשו והצביע לעבר אופנוע שחור ומבריק שעמד כמה מטרים מאחוריו.
"סיבוב באופנוע?"
"רק אם תרצי," ג'ק חייך.
"אבא שלי יקרקע אותי לכול החיים," העירה אנה אבל הביטה באופנוע במבט משתוקק.
"מי אמר שהוא צריך לדעת?"
לפתע אנה הבחינה בשני אנשים שחצו את מגרש החנייה לעבר ג'יפ שחור ומבריק; זרועו של נייט היה כרוך סביב צווארה של מישל. אנה ראתה איך מישל מעיפה בה מבט תוקפני ומסיטה אותו בלי להגיב לנוכחותה (חולצתה עדיין היתה מוכתמת); גם נייט שלח באנה מבט, והיא היתה יכולה להישבע שעיניו מיד פנו לבחון את ג'ק בחשדנות.
"בסדר," אנה אמרה לג'ק בפתאומיות. "אני אבוא איתך,"
ג'ק חייך בסיפוק ופנה לעבר האופנוע שלו; הוא לא הבחין בנייט ומישל שנכנסו לג'יפ שלו כששניהם תוקעים בהם מבטים.
ג'ק הושיט קסדה לאנה ואמר בקול מעט מלגלג, "הביטחון קודם לכול. "