קיץ נצחי- פרק אחרון (הסוף המקורי- לבקשת הקוראות)

כשאת חושבת שהעניינים שלך כול כך גרועים שזה לא יכול להיות גרוע יותר, החיים יכולים להפתיע אותך…
אנה חזרה עם הוריה אל ביתם באותו יום במכונית כשאביה נוהג. שניהם נראו עייפים ושקטים, הם לא דיברו איתה במשך כול הנסיעה מאז שיצאו ממשרדה של המנהלת שהודיעה להם על סילוקה.
שייקס בירך אותם בהתרגשות כשהם נכנסו אל הבית ואנה ניגשה ללטף אותו.
"כנסי לסלון," הורתה אמה בשקט ונכנסה אחר אביה אל הסלון.
"זה לא נראה טוב,אה?" אנה מלמלה אל שייקס לפני שהזדקפה והלכה בעקבות שניהם.
אמא שלה ישבה על הספה בעיניים עצומות ואביה עמד ליד הטלוויזיה במבט מוטרד ומהורהר. אנה הלכה להתיישב ליד אמה.
"אתם לא תדברו?" אנה שאלה לבסוף, שוברת את הדממה.
"מה את רוצה שנגיד לך?" אביה השמיע את קולו לראשונה והרים אליה מבט. "את רוצה שנברך אותך על כך שסולקת מהבית ספר?"
אנה שתקה.
אמא שלה פקחה את עיניה והסתכלה על אנה גם היא. "מה חשבת לעצמך? ממתי את פורצת לבית הספר?"
"אני לא פורצת-"
"את מבינה את המצב שאת נמצאת בו?" אביה קטע אותה ברוגז. "את סולקת,אנה!"
"אני יודעת…אני מצטערת-"
"את מצטערת?" פלט אביה בגיחוך ונופף בידיו בתסכול, כאילו הוא לא מאמין למשמע אוזניו. "מי אלה שהיו איתך כשפרצתם לבית הספר?" הוא הוסיף בכעס.
"כן," אמרה אמה. "אני רוצה לדעת גם. הבנתי שהם לא תלמידים בבית הספר, ממתי את מסתובבת עם בוגרים יותר ממך?"
"אני כבר לא מסתובבת איתם," אמרה אנה. "הפסקתי להסתובב איתם כשהם פרצו לבית הספר. אני לא השחתתי שום דבר בבניין!" היא ניסתה לגרום להם להבין, "לא ידעתי מה לעשות כשהם גררו אותי לשם, נבהלתי ו-"
"המנהלת אמרה לנו שיצאת עם אחד מהם," אביה קטע אותה שוב, מתעלם מהסבריה. "מי זה?"
"ואיך לא ידענו שאת יוצאת עם בחור?" שאלה אמא שלה בכעס.
"נפרדתי ממנו, זה כבר לא חשוב," מלמלה אנה.
"אנחנו נחליט מה חשוב או לא!" התפרץ אביה לפתע ועשה צעד מאיים לקראת אנה שנבהלה והשתקעה בספה עוד יותר. "ממתי את משקרת לנו, אנה? ממתי את מתחמקת מהבית עם בחור ומסתובבת עם חבורת אנשים שפורצים לבתי ספר? ממתי את הבחורה הזאת שמסולקת מהבית ספר? מה קורה לך, לעזאזל, אנה?"
"את מבינה שנצטרך לחפש לך בית ספר אחר?" אמא שלה תקעה בה מבט ארוך ומאוכזב. "עכשיו יש לך תיק אישי שבו כתוב שסולקת מבית הספר בשל פריצה והשחתה. מי יקבל עכשיו נערה כמוך?"
"ועוד עם כול הבעיות שיש לנו!" המשיך אביה. "היית חייבת להוסיף?"
"הבעיות שאתה הנחתת עלינו!" קראה אנה בתגובה. "זה שאתה בגדת באמא-"
"אל תדברי אליי בטון הזה!"
"למה לא בעצם?" אנה קפצה על רגליה בכעס והביטה באביה במבט זועם. "אתה מתנהג כמו איזה איש משפחה מושלם ומטיף לנו על ערכים כשאתה בעצם חתיכת טינופת-"
אביה הרים את ידו והחטיף לאנה סטירה; פניה נהדפו הצידה וידיה מיד הושטו לכיוון לחיה הצורב.
"ג'ים!" הזדעזעה אמה של אנה. "תפסיק עם זה ומיד!" היא מיהרה אל אנה.
"אני בסדר," אנה הרחיקה את אמא שלה שניסתה לראות את פניה הצורבות מהמכה. "רק תגידו לי דבר אחד," היא הביטה בה. "אתם נפרדים?"
אמא שלה מצמצה בהפתעה ואז שלחה מבט אל אביה של אנה שעכשיו עמד בגבו אליהן.
"כן," היא ענתה לבסוף. "אנחנו עומדים להתגרש…"
בטנה של אנה התהפכה.
"עמדנו לספר לרוב ולך הערב," אמא שלה המשיכה בקול מעט מתחנן ומודאג. "אנחנו לא רוצים שתדאגו בקשר אלינו. אתם עומדים לראות את שנינו באותה מידה ואנחנו נתגרש כידידים בלי לעשות יותר מדי רעש וצלצולים-"
"אני חושבת שאני אצא עם שייקס עכשיו," אנה קטעה את שטף דיבוריה של אימה בקול מוזר ושקול.
"מה?" אמא שלה נראתה מבולבלת.
"שייקס צריך לצאת להליכה שלו…" אנה חזרה.
"אנה, אנחנו צריכים לדבר על העניין," אמא שלה דיברה באיטיות כאילו מנסה לגרום לאנה להבין מה היא אומרת.
"על מה יש לדבר?" אנה שאלה. "אתם מתגרשים.". אביה המשיך להיות בגבו אליהן בלי להתערב בשיחה.
"אנחנו רוצים שתדעי שלא יהיו מלחמות בינינו," המשיכה אמא שלה.
"אבא עוזב את הבית?"
אמא שלה שלחה מבט מהוסס לעבר אביה של אנה ואז אמרה, "כן…"
"לאן הוא הולך?" אנה שאלה.
"כרגע הוא יישאר פה ולאחר שימצא מקום לגור בו, הוא יעזוב," היא ענתה.
"בסדר," אמרה אנה. "הבנתי. עכשיו אני יכולה ללכת?"
"ג'ים?" אמא שלה פנתה אל אביה בתקיפות. "תאמר משהו."
אביה לא ענה ולא הסתובב לקראתם.
"טוב, אני הולכת," אנה אמרה שוב, הסתובבה משניהם מבלי לחכות לאישור והלכה לעבר שייקס שישב בפינה. היא שמה סביבו את הרצועה שלו ושניהם יצאו מהבית.
אנה הרגישה מועקה אדירה כאילו מישהו נשף אל תוך פיה וגרם לבטנה לבעבע בעצבנות. היתה לה מעט בחילה בשעה שפסעה ברחוב עם שייקס.
היא היתה צריכה לעכל כול כך הרבה דברים בבת אחת שגרמו לה לפחד נוראי. השינויים שעמדו לקרות בחייה היו עכשיו בלתי נמנעים; אבא שלה יעזוב את הבית ויגור בבית אחר והיא בטח תצטרך לשהות אצלו לפחות פעמיים בשבוע, היא עומדת לעבור לבית ספר חדש ולא ידוע ותיזרק אל תוך המון תלמידים חדשים ומורים כשהיא לא מכירה אף אחד מהם. השינויים האלה הפחידו אותה. היא אף פעם לא היתה מישהי עצמאית שמסוגלת לטפל בעצמה; היא תמיד הסתמכה על מישהו אחר שיהיה איתה ויעזור לה, היא תמיד סמכה על כך שאביה ואמה יהיו יחדיו, היא תמיד חשבה שמשפחתה תהיה מלוכדת.
אך זה לא היה המצב עכשיו. הכול השתנה.
היא הגיעה אל הפארק, נתנה לשייקס לעשות את צרכיו, הרימה אחריו ושיחררה אותו מהרצועה כדי שיתרוצץ חופשי בין האנשים. היא התיישבה על יד אחד הספסלים והתבוננה בו.
"היי," היא שמעה לאחר כמה דקות. זה היה נייט. הוא התיישב לידה.
"אתה לא אמור להיות בבית הספר?" אנה שאלה.
"הברזתי מהשיעור האחרון," הוא ענה במשיכת כתף.
"איך ידעת שאהיה פה?" היא שאלה.
"את תמיד פה…" הוא חייך חיוך קטן.
היא לא ענתה. האמת שהיא לא רצתה להתמודד עם נייט כרגע.
"הבאתי לך משהו…" לפתע הוא הושיט קופסה קטנה וכחולה אל אנה.
"מה זה?" אנה הביטה בו בחשדנות.
"היום יום ההולדת שלך, לא?" הוא אמר.
אנה לקחה את הקופסה בחיוך עגום, "אתה היחיד שזכר…"
היא פתחה את הקופסה וראתה שרשרת כסף מונחת בתוכו. היא הוציאה את השרשרת והביטה בו; היה בו תליון בצורת מפתח.
אנה הרימה את מבטה אל נייט במבט מוכה אלם ולמרבה צערה היא הרגישה איך עיניה מתמלאות דמעות. "תודה-זה יפיפה…" היא גמגמה.
"הנה- אני אעזור לך לשים," הוא אמר לה, ולקח ממנה את השרשרת; היא הרימה את שערותיה כדי שיוכל לשים.
"אני מצטער," נייט אמר לאחר כמה רגעים; אנה הביטה בו. "על כך שהאמנתי למישל…זה היה כול כך מבלבל. כול כך כעסתי עלייך באותו זמן והיא התחילה לספר לי שבכלל לא רצית לספר לי על ההיריון כי לא חשבת שזה ענייני ושלא היית בטוחה שזה ממני ממילא, ושאת נפגשת עם ג'ק בסתר ופתאום התחלתי לראות בבית הספר שאת מסתובבת איתו וזה גרם לי לחשוב שהיא אמרה את האמת…וההודעה שהיא שלחה לעצמה נראתה לי אמיתית ובאמת חשבתי שהיא ממך-"
"תפסיק, נייט," אמרה אנה בשקט. "אני לא כועסת עלייך…"
נייט מצמץ. "את לא?"
"כבר לא," היא ענתה. "קורים לי כול כך הרבה דברים עכשיו שזה פשוט לא יכול להטריד אותי כרגע."
"למה מה קרה?" נייט נראה מודאג. אנה נשענה על גב הספסל ונאנחה.
"סולקתי מהבית ספר, והוריי מתגרשים," והיא סיפרה לו את כול הדברים שהיא גילתה על הוריה ועל כך שפרצה לבית הספר עם ג'ק וחבריו ואיך הבית ספר גילה על זה וסילק אותה…היא לא סיפרה לו על רוב.
"את סולקת מבית הספר?" נייט היה המום. "מה את עומדת לעשות עכשיו?"
אנה משכה בכתפיה.
"אני לא מאמין…" נייט מלמל בשקט. "מה איתנו?" הוא שאל לפתע והביט בה.
"מה זאת אומרת?"
"מה בקשר אלינו?" הוא שאל שוב. "עכשיו שאני יודע על השקרים של מישל ונפרדתי ממנה…את יודעת שאני אוהב אותך ורוצה לחזור אלייך. את אוהבת אותי?"
אנה הסיטה את עיניה ממנו בשקט ושבה להתבונן בשייקס שרדף אחרי כמה ציפורים.
נייט נראה מעט נבוך לנוכח שתיקתה. "חשבתי שאחרי מה שקרה אצלי, את גם…מרגישה כמוני."
"זה לא זה," אנה אמרה לבסוף. "אני פשוט לא חושבת שזה רעיון טוב."
נייט לא אמר דבר לרגע ואז, "למה לא?"
"אני פשוט לא חושבת שזה רעיון טוב," היא משכה בכתפה.
"את לא אוהבת אותי?" הוא שאל.
אנה חשבה לרגע ואז אמרה, "אולי כן…" היא שוב משכה בכתפה. "אבל כרגע אני צריכה להיות לבד. הייתי איתך, נכנסתי להיריון, עברתי הפלה, זרקת אותי, התחלתי לצאת עם ג'ק, פרצתי איתו לבית הספר וסילקו אותי. ההורים שלי מתגרשים ואני עומדת ללמוד בבית ספר חדש לגמרי…אני חושבת שאני צריכה להיות לבד כרגע. קורים יותר מדי דברים בחיים שלי."
נייט שתק.
"אתה כועס?" אנה הפנתה אליו מבט.
"אני חושבת שמאוכזב זאת מילה יותר מתאימה," הוא אמר.
"אני מצטערת," היא אמרה לו. "אני צריכה ללכת הביתה," היא הוסיפה וקמה מהספסל. "נתראה אחר כך?"
אנה עזבה עם שייקס את הפארק וחזרה הביתה לבדה. היא לא רצתה שנייט ילווה אותה.
כשחזרה הביתה, רוב ישב על המדרגות במבט עגמומי.
"איפה אמא?" אנה שאלה, נותנת לשייקס להתפרץ אל הבית.
"היא שכבה לישון- יש לה כאב ראש," רוב ענה.
"ואבא?"
"יצא…"
"הם דיברו איתך?" היא שאלה.
"כן," הוא לא הוסיף.
"סילקו אותי מהבית ספר," אמרה אנה.
"שמעתי," הוא אמר.
אנה תהתה לרגע אם להתעמת איתו על כך ששיקר לה, לשאול אותו אם הוא באמת הומוסקסואל, אך כשראתה את הבעת פניו היא החליטה שלא. גם לה לא היה חשק להתעמת עם אף אחד.
"אני עולה לחדר שלי." היא אמרה לבסוף, וחלפה על פניו בדרך לחדרה.
החלטה התגבשה לה בראש כבר בפארק, וזאת היתה אחת הסיבות לכך שדחתה את נייט; היא נכנסה אל חדרה, נעלה את הדלת ולקחה את תיק הבית ספר שלה. היא פתחה את ארון הבגדים שלה והתחילה לדחוס אל התיק בגדים מתוכו: חמישה חולצות, שלושה ג'ינסים, גרביים, ושני מעילים; היא שמה בתיק גם את הנייד שלה, ואת הארנק שלה. היא יצאה מהחדר כדי לקחת את מברשת השיניים שלה וניסתה לא להרעיש כשחזרה אל חדרה. אנה הסתכלה סביב החדר ותהתה מה היא יכולה לקחת עוד יחד איתה…
היא ירדה לארוחת הערב כמו תמיד, ואכלה עם משפחתה. כולם היו שם, וכולם היו שקטים ביותר.
זאת עומדת להיות הפעם האחרונה שהיא רואה אותם והיא אפילו לא רוצה להגיד להם שום דבר.
היא עלתה לחדרה בערך בשעה עשר וחיכתה עד שכולם ילכו לישון. היא לקחה דף וכתבה בו פתק למשפחתה : אני לא יכולה להיות פה יותר. אני מצטערת. אני אתקשר אליכם כדי להודיע לכם שאני בסדר…אנה.
בחצות הלילה, היא התגנבה מחדרה בשקט כשתיקה העמוס על גבה. היא ירדה במורד המדרגות וראתה את אביה ישן שוב על הספה. היא יצאה מהבית, וסגרה אחריה את הדלת.
הגיע הזמן להתחיל בדף חדש, במקום חדש…

***