קיץ בלתי נשכח……

הקיץ בו חגגתי את יום הולדתי האחד-עשר, היה הקיץ בו הכרתי את טיילור. הוא היה נער אז, בן שבע-עשרה ומיוסר מאוד.
נפרדתי מאליסון ואריקה, אחיותיי הצעירות בנות השבע והעשר, ומחברותיי הטובות אמה ואלנה בפתח המכונית. הן עזרו לי להכניס את המזוודות למכונית ולאחר מכן הלכו כל אחת לדרכן. אני נכנסתי למכונית והסתכלתי על אבי, שהביט בי בחיוך אוהב. "יוצאים לדרך, את מוכנה?"
נאנחתי בעוד חיוך מתחיל להתרחב על פניי. "אני מוכנה." אמרתי.

לאחר מכן, במשך כל החופש עזרתי לסבי בפרדס שלו. היה לו פרדס עצום של תפוזים, ובכל קיץ הייתה משפחתי באה למשך כמה ימים לעזור לקטוף אותם בכדי למכור אותם בשוק. השנה ביקש סבי עזרה מיוחדת, מכיוון שהיה זקן מכדי להתרוצץ לבדו, אז באתי אני לעזור לו. הייתי רק בת אחד-עשרה, אבל היה בי משהו בוגר כבר אז.
יום אחד, בערך שבועיים אחריי שהגעתי, בעודי מייבשת את שיערי במגבת ומתכננת לעשות את חוברות הקיץ שקנו לי הוריי, צל זז שראיתי מחלוני צד את תשומת לבי. אספתי את שיערי במהירות ופתחתי את החלון. מוזיקה התנגנה ברקע. קינה שבאה מחליל. הצלילים הדהימו אותי ובתוך שניות כבר הייתי למטה, ממהרת אל הדמות המחללת. לא יכולתי להתיק את עיניי מהדמות. זה היה נער, מבוגר ממני בכמה שנים. שיער שחור חלק נפל על עיניים עצומות למחצה. כנראה הרגיש במבטי כי לפתע הפסיק את ההרמוניה הנהדרת שיצרו פיו ואצבעותיו והביט בי.
"שלום," התקרבתי אליו.
הוא לא ענה, רק הביט בי במבט שקצת הפחיד אותי.
"מה את חושבת שאת עושה?" שאל בנימה קודרת.
"רק הקשבתי-"
המהירות והגמישות בה קם על רגליו הפתיעו אותי כל כך עד שהפסקתי לדבר.
"אין לך זכות." אמר לפני שהסתלק, והשאיר אותי שם, המומה.
מאוחר יותר, כשאכלנו סבי ואני את ארוחת הערב, הוא אמר, "קרה משהו, אנני? את שקטה מאוד הערב."
"פגשתי נער." אמרתי, מוטרדת.
"טרוי? ג'ייסון? יש הרבה נערים שעובדים אצלי. אם אחד מהם הציק לך…"
"לא, לא." מיהרתי להגיד. "זה לא משהו כזה. אני לא יודעת מה השם שלו. פשוט שמעתי אותו מנגן בחליל…"
"אה." חייך סבי. "טיילור. הוא נער מאוד מיוחד."
"למה?" שאלתי, סקרנית.
סבי רק המשיך לחייך בעודו מפנה את שאריות האוכל לכיור. לא זכיתי לתשובה.
למחרת חיפשתי את טיילור בין כל העובדים של סבי. היו הרבה, אבל לא מספיק. לא מספיק בשביל לסיים לקטוף את התפוזים לפני יום מכירתם השנתית.
מצאתי אותו עובד בפינה נידחת, לבד.
"טיילור." אמרתי בקול שקט. הוא הסתובב לעברי באותה מהירות שבה ברח ממני אתמול. משראה שזו אני, הצטעפו עיניו והוא סובב אליי בחזרה את גבו בעודו ממשיך לעבוד.
"אני מתנצלת על מה שקרה אתמול." אמרתי.
"מה קרה אתמול?" הוא לא הפסיק לקטוף תפוזים.
"הקשבתי לך מנגן מנגינה אישית בחליל. דחפתי את האף, ואני מצטערת."
הוא שתק למשך כמה רגעים. "לא ידעתי שמר לאון מעסיק ילדות קטנות."
"הוא סבא שלי, ואני עוזרת לו עם המשפחה שלי כל שנה, אבל השנה הוא ביקש שאבוא לכל הקיץ." התעלמתי מההערה על היותי "ילדה קטנה". לנער כמוהו כנראה נראיתי כך.
"אה," אמר, ובקולו נשמעה הפתעה.
וכל אותו הזמן הוא לא הפסיק לקטוף תפוזים.
התעורר בי דחף שיסתובב אליי, רציתי לראות את פניו, ולכן המשכתי לדבר.
"הם אמורים להגיע בעוד שבוע וחצי."
הוא בקושי העיף אליי מבט מעבר לכתף.
"אתה חיברת את הלחן הזה?" שאלתי בפתאומיות.
זה גרם לו להסתובב אליי בחדות. עיניו היו ירוקות, עמוקות, וכרגע, כועסות.
"התנצלת לפני רגע על שדחפת את האף, וכבר את עושה זאת שוב?" פניו היו אדישות כשאמר זאת, אבל עיניו היו מלאות הבעה.
"אני מצטערת." אמרתי שוב. "רציתי לראות את פניך."
בלבול הופיע על פניו. "מה?".
"העיניים שלך סיקרנו אותי. אתה צריך לעבוד על מה שהן משדרות." אמרתי, נינוחה כולי. "קשה להאמין להבעה הקרה שעל פניך כשעיניך רותחות מזעם."
פיו נפער לרווחה. עכשיו כל תשומת לבו הייתה מופנית אליי.
"אז חיברת אותו? את הלחן?" הוספתי.
עתה הוא לא ניסה להסתיר את זעמו. כל תו בפניו שידר את רגשותיו.
"קל לקרוא אותך כמו ספר פתוח." אמרתי ביובש, כועסת על תגובתו. מה בסך הכל שאלתי? ניסיתי להיות נחמדה! "אני אלך עכשיו."
חזרתי לבית בצעדים כועסים וטרקתי את דלת חדרי. סבי מיד הופיע בפתח. "קרה משהו?" שאל בדאגה.
"לא." אמרתי.
"אתה בטוחה?"
"כן." אמרתי בעקשנות.
"בסדר."
אבל כן קרה משהו. הסקרנות גברה על החתול. רציתי לדעת מה משמעות הלחן בשביל טיילור. רציתי להקל עליו, לגרום לו לצחוק. אני אעשה את זה, הבטחתי בלבי.
עד סוף אותו החופש, לא ראיתי שוב את טיילור. חזרתי לביתי מאוכזבת בגדול.
"מה קרה?" שאלה אמי. "סבא אמר שעזרת לו מאוד. שהלכת לצדו וקטפת הרבה תפוזים, אז מה הבעיה?"
"כלום." אמרתי. "שום דבר."