קיץ בלתי נשכח- פרק 7

-בוקר-
קמתי בבוקר והתחלתי להתארגן לבית ספר. ואז המחשבות של אתמול צצו בראשי פתאום. יכול להיות שכן יש לי מישהו שאומר לי מה ההחלטה הנכונה ואני פשוט לא מבחינה בו? יכול להיות שתשובה נמצאת מתחת לאף שלי ואני לא מצליחה לראות אותה? אני מתחילה להתחרפן.. טוב אני צריכה להתרכז בלימודים, לפחות אני אגמור את השנה הזאת יפה.. התלבשתי, אכלתי ארוחת בוקר קלה ויצאתי לבית ספר. הגעתי לבית ספר דקות ספורות לפני שהשיעור התחיל. התיישבתי במקום שלי והצלצול נשמע בתזמון המושלם. המורה לספרות נכנסה חצי דקה לאחר הצלצול ומהר החלה ללמד, למרות שלא היה שום מבחן ולא היה לה כל כך מה ללמד שלושה ימים לפני סוף הלימודים כולם היו בשקט וניצלו את הזמן לשינה או למחשבות. אני ציירתי במחברת שלי כשלפתע קיבלתי הודעה : 'מצטער על אתמול, אני פשוט כל כך רוצה שתאמיני לי.. את סולחת לי? אדם' לא ידעתי מה לענות לו.. כי מצד אחד איך אני יכולה לסלוח לבן אדם סוטה שלא הפסיק ללטף אותי? אבל מצד שני זה נחמד מצדו לבקש סליחה, זה אומר שאכפת לו.. החלטתי לענות לו ושלחתי לו את ההודעה הבאה 'אני לא בטוחה שהקשר שלנו עושה טוב לשנינו, אני מציעה שנתרחק אחד מהשנייה.. ' לא כתבתי שאני סולחת לו או שאני לא סולחת לו, פשוט החלטתי שנתרחק כי מאז שהוא הגיע אני לא מפסיקה לדבר לעצמי וזה מפחיד אותי.. 'לא בבקשה תסלחי לי, אני יעשה כל דבר.. אני חייב שתאמיני לי.. ' הוא שלח עוד הודעה. אני לא יכולה לסלוח לו אחרי כל מה שהוא עשה בשלושה ימים בודדים.. אבל הוא עשה בשלושה ימים האלה גם הרבה דברים טובים.. הוא הציל אותי והוא דאג לי והוא היה נחמד אלי ואמתי, ואף אחד לא היה כזה איתי לפניו.. 'נו איך את לא יכולה לסלוח לבן אדם חמוד כמוני? תיזהרי את יודעת שאם לא תסלחי אני יבוא לקחת אותך ואני יודע למה את רגישה.. ;) ' עוד הודעה נשלחה מאדם ואני חייכתי לעצמי מבלי סיבה "רון מה יש מתחת לשולחן שגורם לך כל כך לחייך? " המורה נזפה בי ואני נבהלתי ויצאתי מהבועה שלי ושל אדם "אהה כלום.. כלום המורה.. " גמגמתי "צאי מהכיתה עכשיו" היא צעקה ואני יצאתי מהכיתה עם הטלפון שלי. התיישבתי בספסל ליד דלת הכיתה שלי וחשבתי מה אני יכתוב עכשיו לאדם.. ואז שלחתי לו 'אתה רק חושב שאתה יודע למה אני רגישה.. ' כתבתי את זה על מנת לסטות מהנושא ושוב לא לענות על השאלה אם אני סולחת או לא 'את רוצה לנסות אותי? ' הוא שלח לי ואני צחקקתי "רק מההודעות שלי את צוחקת" שמעתי קול וקפצתי במקומי מבהלה אבל אז נרגעתי כי ראיתי שזה אדם.. "אתה וההודעות שלך גרמו לי לעוף מהכיתה.. " אמרתי "מה אתה עושה פה? " המשכתי את עצמי "אני מקיים את מה שאני אומר.. אמרתי שאם לא תסלחי לי אני יבוא ובאתי" אמר עם חיוך כובש כזה "טוב אז אתה וההבטחות שלך יכולות ללכת כי אני לא מתכוונת להבריז עוד פעם. ההורים שלי גם ככה כועסים עלי על אתמול.. " אמרתי בכעס "דרך אגב אתמול.. את לא ענית לי בסוף, את סולחת לי? " שאל ואני לא ידעתי מה לענות "זה לא היה ברור מההודעות שלי? " ניסיתי להתחמק מהתשובה שוב ושוב "לא" הוא אמר בהחלטיות ואני לא ידעתי מה לעשות "טוב אז תצטרך להתאמץ כדי להבין למה התכוונתי" לא יכולתי לענות לו כי אני בעצמי לא ידעתי מה לעשות.. קמתי ובאתי ללכת למרות שכל פעם שאני באה ללכת אני נזכרת שאין לי טעם אבל אני בכל זאת מנסה.. כמובן שכמו כל פעם הוא תפס את ידי כמה צעדים אחרי שהתקדמתי לכיוון דלת הכניסה "אני מנסה לעשות יציאה דרמטית אבל אתה לא נותן לי" אמרתי עם חצי חיוך והוא צחק "אני לא אתן לך לברוח כל כך בקלות" עדיין הייתי עם הגב אליו אבל שמעתי בקולו את החיוך הכובש שלו מבצבץ בין שפתיו "את חייבת לי תשובה, ואני לא אלך מפה עד שתגידי לי אותה" הוא המשיך ועדיין שמעתי את החיוך בקולו. הוא סובב אותי ונוצר מצב שאנחנו נהפכנו לממש קרובים "אז.. את סולחת? " הוא אמר בשקט וחייך חצי חיוך "איך אני יכולה לסלוח לך אחרי כל מה שקרה אתמול? התנהגת כמו סוטה מין" גם אני אמרתי בשקט כשאני מורידה ממנו את מבטי אבל הוא החזיר אותו חזרה אליו "מה רע בליטוף או חיבוק מדי פעם? " הוא שאל לא מבין "אני פשוט מעדיפה שלא תעשה את זה.. " אמרתי והתרחקתי ממנו "אוקי אני אפסיק עם כל המגע הזה, אבל את חייבת להאמין לי.. " שמעתי רחמים בקולו הרך "למה זה כל כך חשוב לך שאני יאמין? " שאלתי לא מבינה. למה הוא לא מפסיק לנדנד לי שאני אאמין לו? "את באמת רוצה לדעת? " הוא אמר חושש מעט "אחרת לא הייתי שואלת.. " אמרתי גם אני חוששת עצם זה שהוא חושש "טוב.. " אמר ושם את הרגל שלו על אחד הספסלים והרים את מכנסי הג'ינס שלו כלפי מעלה כך שאראה את הרגל שלו. הרגל הייתה כחולה-סגולה-חומה ועוד כמה צבעים שלא הצלחתי לזהות. זה היה נראה מפחיד וכואב "מה זה? " שאלתי מפוחדת "זה מה שקרה לי באותו היום שפגשת אותי.. וזה ימשיך להתפשט בכל הגוף שלי עד שתאמיני לי.. " הוא אמר "למה זה קורה לך? " שאלתי עוד יותר מפוחדת "כי זה התפקיד שלי לגרום לך להאמין ולהציל את כל העולם שלי.. ואם אני לא ממלא את התפקיד שלי עלי לשאת בתוצאות.. בבקשה תאמיני לי, אין לך מושג כמה זה כואב.. " הוא התחנן בפניי ואני לא ידעתי מה לעשות.. כל כך ריחמתי עליו וכאב לי לראות אותו סובל אבל אני לא יכולה להאמין בכוח "איך אני אאמין? איך אני יכולה להוכיח שאני מאמינה? " אמרתי מנסה כן להאמין בהכל למרות שהכל נשמע כל כך מופרח.. "תסתכלי לי בעיניים ותאמיני, תאמיני למה שאת רואה" הוא התקרב אלי ואני הסתכלתי אליו לתוך העיניים "אני.. " רציתי להוציא את המילים האלה מהפה שלי