קיץ בלתי נשכח- פרק 47- פרק אחרון

למחרת בבוקר קמתי התארגנתי והלכתי מהר לבית ספר. סיימנו היום ללמוד מוקדם בגלל הנשף וההכנות שלו אז הלכתי הביתה ואכלתי צהריים. חשבתי על המכתב של אדם מאתמול… אם כדאי לי להאמין לו ולקחת סיכון בעוד שקר שיפגע בי יותר או לא לעשות כלום ולחכות שכל זה יעבור אם בכלל… בארבע הבנות באו אלי ואחרי שהתקלחתי התחלנו להתארגן… זה היה מפרח. הן הלבישו אותי, איפרו אותי בדברים שלא נגעתי בהם במשך כמעט 18 שנים, עשו לי תסרוקת שפתאום הרגשתי בה נשית וכל הדברים האלה. אפילו שמתי נעלי עקב, לא גבוהות אבל עדיין נעלי עקב. בשמונה הבנים באו לקחת את כולנו והלכנו ברגל בגלל שלא היה לנו מקום באוטו כי גם הם באו עם הבנות זוג שלהם. כל הדרך לא ידעתי איך אני הולכת להיכנס למסיבה. למרות שהבנים היו נחמדים והחמיאו על איך שאני נראית ידעתי שכשאכנס למסיבה כולם יתפזרו ואשאר לבד… הגענו אל היכל הספורט של הבית ספר ונכנסנו. כמו שאמרתי כולם התפזרו. לא כעסתי עליהם כי הם צריכים להיות עם הזוג שלהם ולא לבלות את הזמן בניחום שלי… ישבתי על אחת הספות וציירתי על הספה. מדי פעם איזה ילד אחד או שניים ניגשו לשבת לידי אבל זה או היה מהתערבות, או שהם היו שיכורים מדי, או שהם היו עם הזוג שלהם והם התנשקו לידי… שוב כמו שאמרתי מראש… אני לא מתכוונת לבכות על מה שאני ועל איך שאני נראית כי אני בסדר עם זה… אני בכל מקרה לא שייכת לעולם הזה ובעולם השני כן היה לי בן זוג לנשף אז כנראה שאולי אני פשוט שונה טיפה מאחרים… עדן ראתה שאני יושבת על הספה לבד ובאה לקראתי תוך כדי שעוד כמה בנים מקיפים אותה. "רון מה את יושבת ככה לבד מדוכאת? בואי תרקדי איתי" היא פרסה חיוך על פניה. קמתי בלי חשק והלכתי לרקוד איתה. הייתי לידה ומרחתי חיוך מזויף ורקדתי די בלי חשק כי כל הבנים חסמו את המרחק ביני לבין עדן… ואז ברגע עצרה המוזיקה. אתם מוזמנים לשים את השיר הבא:
אם זה לא מראה לכן את השיר תעתיקו את הקישור :)

כולם הסתכלו על הדי-ג'יי והוא לקח את המיקרופון בידו. באותו הזמן ראיתי את הבנות פתאום יורדות מהבמה… אל תשאלו אותי איך הן הגיעו לשם… "טוב אז לבקשתן של הבנות היפות האלה שיר סלואו לכל שאר הזוגות היפים שיש פה בנשף…" הוא חייך חצי חיוך וכל הזוגות התחילו לרקוד. אני ידעתי שזה הסימן שלי לרדת מרחבת הריקודים. הסתובבתי אחורנית אל הספה שבה ישבתי קודם לכן אבל מישהו חסם לי את הדרך. הוא היה לבוש בטוקסידו שחור. אותו אחד שאדם לבש בנשף בקיץ… הרמתי את ראשי מעט, טובעת בעיניו הכחולות אפורות של אדם תוהה מה הוא עושה פה. כל הזוגות התרחקו מעט כי הבנות הרחיקו אותם ואז נוצר עיגול שאני ואדם במרכזו. המוזיקה נחלשה מעט אבל עדיין המשיכה להתנגן. "שמעתי שאין לך בן זוג לנשף…" הוא חייך את חיוכו הכובש… הבנות… בגלל זה הן אמרו שהן דואגות להכל… אוף מעצבנות, יש להן מזל שאני אוהבת אותן… "אני עד עכשיו לא מבין למה אף אחד אחר לא חטף אותך עד עכשיו… את נראית מדהים, אפילו יותר ממצבך הרגיל. אם יש כזה בכלל…" הוא המשיך עדיין עם חיוכו הכובש שמהפנט אותי אליו "אני לא מבינה… הבנות הביאו אותך?" שאלתי לא מבינה "כן, הן אמרו לי שאין לך בן זוג אז התגייסתי למשימה. אם עדיין לא הרבצת לי כנראה שקראת את המכתב שלי…" הוא אמר חושש בחצי שאלה "כן קראתי אותו" עניתי בחיוב בקול שקט "אבל זה לא חשוב עכשיו. מה שחשוב הוא שאתה צריך ללכת מפה. אני חושבת שהבנת את הרמז. אם לא הגעתי אתמול אני לא אשנה את דעתי" קולי התחלף בקול כועס אך עדיין לא יכולתי להפנות את מבטי למקום אחר חוץ מעיניו "ידעתי את זה. בגלל זה באתי לפה" הוא המשיך בחיוכו למרות שהראיתי שאני כועסת. הוא ידע שזה מזויף, הוא מכיר אותי יותר מדי טוב. "ומה חשבת שאם תבוא לפה ותחשוף את כל השכבה ביופי הכובש שלך אני פשוט אקפוץ לזרועותיך?" כעסתי וכל השכבה התלחששה והייתה אווירה של התנגדות באוויר. "לא, אבל ידעתי שאת תקפצי לזרועותיי אם אני אעשה את זה…" הוא אמר ואז הוא נישק אותי. נשיקה שכמו כל פעם מחדש עלתה על כולן. שוב התאהבתי בו מחדש כאילו אני לא הכרתי אותו לפני בכלל… התנשקנו כאילו זאת הייתה הנשיקה הראשונה שלנו, וגם האחרונה… זה היה מושלם. מעבר למושלם. שפתיו הרכות שאליהן התגעגעתי כל כך עטפו אותי בחום. זה היה רק אני והוא, כמו אז. חיכיתי לדבר הזה במשך חודשיים… התנתקנו מהנשיקה וכולם מחאו כפיים. הייתי מובכת מהעובדה שהם ראו אותי מתנשקת אבל זה לא היה לי אכפת כל כך "והנשיקה הזאת הייתה אמורה להוכיח לי ש…?" (אתם מוזמנים לכבות את המוזיקה) אמרתי עדיין כועסת. למרות שאני עוד שנייה נפלתי מהרגליים שלי בגלל הנשיקה הזאת ובגלל מה שהיא עשתה לי, אני לא חושבת שהוא צריך לחשוב שאם הוא ינשק אותי הכל יסתדר כאילו לא קרה כלום. "אני לא מבין…" הוא אמר מבולבל מעט "מה יש פה להבין?" אמרתי כעוסה "הנשיקה הזאת לא תגרום לי לקפוץ עליך ולתת לך לשלוט בי" אמרתי בביטחון "אבל… אני לא מבין מה קורה פה… אני כתבתי לך את המכתב והסברתי לך בו הכל, ואחר כך גם באתי לפה כדי שרק תגידי לי שאת סולחת לי…" הוא אמר מייבב ומבויש. "אתה לא יכול פשוט לבוא לפה, להגיד לי סליחה ולצפות שאני אסלח על כל מה שקרה. זה מספיק קשה לי גם ככה" אמרתי די בכאב "אבל אני אוהבת אותך" אמרתי וחיוך של תקווה עלה על פניו "ואני לא שמעתי את זה ממך" אמרתי גם אני ברצינות מזויפת "אני אוהב אותך" הוא אמר במלא הכנות אתם מוזמנים לשים את השיר הבא (דקה 2:07) :

זה כל מה שהיית צריך לומר" חייכתי "אויש בואי כבר מפונקת" הוא חייך וריסק את שפתיו על שפתיי. התנתקנו מהנשיקה הסוערת ורקדנו לצלילי המוסיקה המקפיצה. חשבתי על העתיד. על מה שיקרה. אם יקום מישהו יותר חזק מאורקל שרוצה לנקום את נקמתו, או אם אני אצטרך לשלוט אחרי סול. אני לא אוהבת לחשוב על זה, על הלא נודע. אבל אני יודעת שכשיש לי את האנשים שאני אוהבת לידי, אני מסוגלת לכל. אני לא יודעת איך אתם מגדירים את הקיץ הזה אבל אני חושבת שבשבילי הוא היה קיץ בלתי נשכח.