קיץ בלתי נשכח- פרק 46

ביליתי את שאר היום עם החבורה ולאחר מכן חזרתי הביתה. קבעתי עם הבנות שאלך לקנות שמלה לנשף כי הן נלחצו כמו שאנה נלחצה לנשף בקיץ רק שאצלם זה היה יותר מוגזם. אנה… כמה התגעגעתי אליה ואל כולם שם… אוף מתי הכל הסתדר? ניסיתי להסביר להן שאני גם ככה לא מתכוונת ללכת לנשף כי אין לי בן זוג וזה די מביך אבל הן אמרו שהן כבר דואגות להכל… אז הגעתי הביתה אכלתי מהר. התארגנתי בבגדים ליציאה לקניון של העיר ומיהרתי לקחת כסף מההורים שלי שלא דילגו על החקירה הרגילה שלהם ויצאתי. פגשתי את הבנות בקניון והם ישר גררו אותי חנות אחר חנות. הפעם, בניגוד לפעם האחרת, לא התנגדתי לכל מה שהן אמרו כי לא היה לי כוח להתווכח וגם בעיקר בגלל שהן לא ממש החשיבו את הדעה שלי כלולה בתהליך הזה… למרות ששנאתי את זה אהבתי אותן, הן דואגות לי. ואז לאחר שקנינו את הכל בסופו של יום וגם בסופן של הרגליים שלי למשך שארית חיי ישבנו בבית קפה שהיה בקניון ודיברנו. "תקשיבו בנות אני באמת אוהבת אתכן ותודה על הכל אבל אני באמת לא חושבת שאני אלך לנשף הזה… אני אלבש את מה שקנינו לנשף של סוף השנה… אני לא אלך בלי בן זוג…" אמרתי בעצב. באמת שלא רציתי להרוס להן את השמחה אבל לא יכולתי ללכת בלי זוג בזמן שכולן נכנסות עם בני הזוג שלהן… "אז מה? גם אני הולכת בלי בן זוג" עדן אמרה בחיוך "כן אבל את בטוח תמצאי שם לפחות חמישה בנים בצעד הראשון שלך למבנה שירצו לרקוד איתך… כשאת לא באה עם בן זוג זה אומר שאף אחד לא היה שווה מספיק כדי להיות איתך בנשף אבל כשאני באה בלי בן זוג זה רק אומר שאני לא הייתי מספיק שווה בשביל אף בן בשכבה… זה יותר גרוע, ואת יודעת שאני צודקת…" אמרתי והבנות טיפה השתתקו. הן ידעו שאני צודקת אבל לא רצו להגיד לי את זה… "לא זה לא נכון" שירן אמרה "זה אומר שאף אחד עדיין לא ראה את כל היופי שלך. וברגע שכולם יראו אותך בנשף הם יתפלאו וכל הבנים יקפצו עליך ויריבו עליך" היא המשיכה נחושה בדבריה כאילו שזאת האמת. לא רציתי להתווכח איתן ולצאת מסכנה שאין לה חבר אז הסכמתי עם דבריהן וסיכמנו שכולן יבואו אלי בארבע וכולן יתארגנו אצלי כי אמרתי להן שאני באה עם קוקו לנשף והן קיבלו חום… הן מצחיקות אותי עם ההגזמה שלהן בדברים שהם לא כל כך חשובים ליקום כמו בגדים וכל מה שסובב סביבם. לאחר מכן חזרתי הביתה ומצאתי אותו… הקונטרול היה על מיטתי שוכב שם כאילו הוא מעולם לא נעלם או נשבר… לקחתי אותו בידי ופתחתי אותו. הוא עבד. והייתה לי הודעה. היא הייתה מאדם… 'היי… אני יודע שאת חושבת שאולי שחכתי ממך… ורוב הסיכויים שאת עדיין כועסת עלי, אז בבקשה לפני שאת סוגרת את ההודעה הזאת מבלי לקרוא אותה תחשבי קצת ולפחות תקראי עד הסוף ואז תחליטי. אז כן, אני שיקרתי לך. במשך חודש שלם. אבל יש לי סיפור מאחורי השקרים שלי… כשהייתי בן 10, בבית היתומים עם אחותי, הגיעו כמה אנשים. הם לקחו אותי אל אורקל. אורקל אמר שמחפשים מישהו שיגן עליך והוא הכריח אותי לעשות את זה. כשאמרתי לו שאני לא מוכן לעשות את זה, הוא אמר שאם אני לא אעשה את כל מה שהוא אומר לי הוא יפגע באנה אחותי. היא הייתה הדבר היחיד שהיה לי אז… לא יכולתי לחשוב שיקרה לה משהו ועוד שאני גרמתי לכך… אז נכנעתי. ואני כל כך מצטער אין לך מושג עד כמה. הלכתי אל הרשויות של העיר שלי וכשאמרתי לסול ולאנשיו שאני אעשה זאת הם לא הפסיקו לצחוק עלי אבל סול אמר שאם אני מוכן לעשות את זה בגיל כל כך צעיר כנראה שאני צריך לקבל את המשימה. כולם היו בשוק וידעו שזה כישלון מראש אבל אני לא יכולתי להיכנע… הם אמרו שאני לא אוכל לשכנע אותך שהכל אמיתי ולכן כתבו את הספר, הכל נכון שם אין דבר שהוא שקר. רק פשוט לא מסופרת בו כל האמת… כשהכרתי אותך, בגיל חמש. איך שראיתי אותך הרגשתי משהו בבטן שלי, אני לא יודע איך זה הגיוני בכלל להרגיש משהו כזה בגיל עשר אבל אני יכול להישבע שזה קרה… למדתי להכיר אותך, עד הפרטים הקטנים. ואהבתי כל דבר קטן שבך. התאהבתי בך מכל בחינה אפשרית. ברגע שבא השליח באותו יום שפגשת אותי ידעתי שזה יקרה כי זאת הייתה בעצם הזהרה מאורקל למה שהוא יעשה, הוא ידע שהתאהבתי בך… אז שוב הקשבתי לו. ואז את הכרת אותי. וסוף כל סוף הייתה לי הזדמנות להתקרב אליך כשאת לא ישנה. זה היה יותר מדהים ממה שזה היה כשהבטתי בך מרחוק… רציתי רק לחבק אותך וללטף אותך ולנשק אותך עד סוף ימי חיי. זכיתי באוצר הכי גדול כשאת התחלת להתאהב בי גם… זאת הייתה ההרגשה הכי טובה שהייתה לי. אבל אז הגענו לעולם שלי. והכל התחיל להסתבך. לא יכולתי לתת לך לסמוך עלי, אבל גם לא יכולתי להיות עוד שנייה בלעדיך. אז התבלבלתי, ועשיתי הרבה טעויות. אז הנה אני עכשיו, יושב וכותב לך את ההודעה הזאת ומקווה שתאמיני לכל מה שאני אומר. אם את באמת מאמינה למה שכתבתי בהודעה הזאת, אז תזיזי את הישבן שלך לפה כי אני מחכה לך כבר חודשיים. אם לא תבואי, אני כבר אבין את הרמז… אני רק רוצה להגיד שאם את לא תבואי אולי את החלטת לוותר אבל אני לא אז כדאי שתחשבי שוב אם את מעוניינת לבוא כי אל תשכחי, אני עדיין יודע למה את רגישה…' זה מה שהיה כתוב בהודעה הזאת. זלגו לי כמה דמעות מעיני. דמעות של חרטה, עצב, בלבול, ושברון לב… לא ידעתי למה להאמין… אני לא מתכוונת ללכת אליו… אני לא מאמינה לו בכל כך קלות… אני רוצה להאמין לו, אבל אני לא יכולה לסבול עוד שקר כזה… אני כבר לא מאמינה למה שיש לו להגיד… נשכבתי במיטתי ומרוב תשישות פשוט נרדמתי…