קיץ בלתי נשכח- פרק 39
"איך אתה יודע איך קוראים לי?" פחדתי והוא לא הבין "מה זאת אומרת?" האנס שאל "מי אתה?" התחלתי לפחד יותר "רון? זה אני אדם… את לא זוכרת אותי?" הוא אמר בקול רך כאילו הוא באמת מכיר אותי וזה רק גרם לי להילחץ יותר ויותר "לך מפה אנס" כמעט צעקתי והרגשתי שדמעות עומדות לי בעיניים "את באמת לא זוכרת אותי?" הוא היה בהלם "לא" אמרתי בחצי צעקה מפוחדת "תלך מפה או שאני מתקשרת לחבר שלי שיכסח אותך במכות" אמרתי שעוד שדמעות מתחילות לזלוג לי על הלחיים. "חבר? רון אני לא מבין אותך… איזה חבר יש לך…?" הוא שאל לא מבין בעוד שאני הייתי מבועתת ומפוחדת בפינת חדר השירותים "מה אכפת לך בכלל?" צעקתי "תעזוב אותי בשקט" אמרתי בקול חלש ומפוחד "רון אני לא יעשה לך כלום אני נשבע…" הוא אמר בקול מרגיע ואני לא יכולתי להירגע. למה הוא מתנהג כאילו הוא מכיר אותי? מי זה בכלל? "את זוכרת מה קרה בתחילת הקיץ?" הוא אמר בקול עדין ואז הוא התקרב אלי לאט ואני לא ידעתי מה לעשות כי לאט הוא כלא אותי בפינת החדר בגלל ששם ישבתי בעוד שזרם הדמעות ממשיך לזלוג ואני לא מפסיקה לרעוד "אני לא זוכרת שום דבר מהקיץ האחרון… נמחק לי הזיכרון כשהייתי בבית חולים… למה אני בכלל מספרת לך את זה?" כעסתי על עצמי. אני לא מכירה את הבן אדם בכלל והוא כבר יודע שהייתי בבית חולים… "יש מצב שאת… לא רק אל תגידי לי ששתית את השיקוי שכחה הזה…" הוא נעמד מפוחד שלא עשיתי את מה שהוא אמר… שיקוי? על איזה שיקוי הוא מדבר? שיקויים זה לא בחוברות קומיקס ובסרטים של מדע בדיוני וכאלה? הוא הוציא מכיס מכנסו מכשיר כזה מוזר וכאשר הוא לחץ על כפתור מסוים נפתחה הולוגרמה של מחשב… מה זה המכשיר הזה? אני לא מבינה, מי זה האדם הזה ומזה השיקוי הזה? הוא דפדף במחשב הזה או מה שזה לא יהיה ואז הוא ראה משהו וזרק את המכשיר הזה על רצפת השירותים ואני נבהלתי יותר "למה את צריכה להיות כל כך מטומטמת רון?" הוא אמר לי ואני לא הבנתי למה הוא מתכוון "אני לא יודעת מי אתה ומה אתה רוצה ממני, אתה יכול בבקשה לעזוב אותי בשקט?" אמרתי בקול חלש והוא התחיל להתחרפן. ואז בשנייה אחת הוא נעלם מהמקום. אני המשכתי לבכות בשירותים לא מבינה מה קורה פה… מה הוא רצה ממני? על איזה שיקוי הוא דיבר? איך הוא נעלם מפה כל כך מהר? למה הוא מכיר אותי ומפה? ומה לעזאזל קרה בקיץ האחרון? כל כך הרבה שאלות עלו לאחר השיחה שלי עם האדם הזה. היה בו משהו שמשך אותי כאילו הוא מגנט ואני חתיכת ברזל קטנה. המשכתי לבכות ואז נשלחה לי הודעה מטום. הוא שאל איפה אני… נרגעתי מהר שטפתי פנים ושלחתי לו שאני שחכתי לגמרי לבוא לכיתה שלו ושאני עכשיו בדרך. לא משנה מה קרה פה עכשיו אני לא הולכת לספר את זה לטום… הוא בטח ילחץ ויתקשר להורים שלי כמו שאני מכירה אותו… הלכתי לכיתה של טום ואמרתי שלום לכולם "מה עשית בשירותים כל כך הרבה זמן?" עדן שאלה אותי "לא הייתי בשירותים כל הזמן הזה, פשוט שכחתי לבוא לפה" חייכתי חיוך מזויף. עדן נרגעה והמשכנו לדבר. לא יכולתי שלא לחשוב על האנס… מעבר למה שקרה שם, הרגשתי משהו אחר. הרגשתי שכשהוא התקרב אליי הלב שלי התחיל לפעום במהירות שיא. אני לא יודעת עם זה בגלל הפחד או בגלל משהו אחר אבל אני בהחלט יודעת שזה קרה… לאחר שנגמר יום הלימודים חזרתי הביתה וכמובן שלא סיפרתי דבר להורים שלי. אכלתי, ראיתי טלוויזיה בסלון, הייתי במחשב. עליתי לחדרי ואז טום שלח לי הודעה 'הכל בסדר? פשוט נראית לי מוזר טיפה היום' היה כתוב בהודעה 'כן, לא קרה כלום באמת' שיקרתי במצח נחושה. לא הייתי יכולה לספר לאיש עליו… אני לא יודעת עם זה מהשוק מהטראומה או אולי מהפחד שיקה לו משהו… מה שבטוח אלה לא היו יחסים בין אנס לנאנסת או איך שלא קוראים לזה… זה היה משהו עמוק יותר. הוא באמת הכיר אותי, וגם ראו שאני הייתי חשובה לו… אבל אני באמת לא מזהה אותו… אולי זה מישהו שהייתי נוהגת לשחק איתו כשהייתי קטנה ובגלל זה אני לא זוכרת אותו? אבל הוא אמר משהו בהתחלה… על זה שהוא מצטער על מה שהוא עשה או משהו כזה… מה הוא כבר היה יכול לעשות? רון תזכרי כבר. אוף למה אני לא מצליחה לזכור מאיפה אני אמורה להכיר אותו? אולי הוא התבלבל עם מישהי אחרת? אבל אחרת הוא היה מבין שזאת לא אני… אולי אני באמת לא מכירה אותו? אולי הוא סתם ממציא את זה? ואז דפיקות בדלת קטעו את מחשבותיי הדלת נפתחה ואמא שלי הייתה בפתח "קרה משהו? את נראית לי היום טיפה שונה…" אמא שלי אמרה לי… היא קוראת אותי כמו ספר פתוח… הייתי חייבת לספר לה, אני לא יכולה לשקר להם… "אני אספר לך אבל זה לא יוצא לאף אחד ובטח שלא לאבא או לטום" אמרתי לחוצה "מה קרה?" היא נלחצה מעט "היום בהפסקה… אז הלכתי לשירותים לפני שהלכתי לכיתה של טום ולחבורה. סידרתי את השיער שלי במראה ואז משום מקום הופיע איזה מישהו. אני חושבת שהוא רצה לאנוס אותי אבל הוא לא רצה לעשות את זה… במקום זה הוא רק דיבר איתי… הוא אמר לי שקוראים לו אדם וששתיתי שיקוי שיכחון או משהו כזה והוא שאל אותי אם אני זוכרת אותו ובאת שלא יכולתי לזכור… הוא שאל אותי מה היה בקיץ האחרון ועניתי לו שבגלל שהייתי בבית חולים ושמו לי חומר מטשטש אני לא זוכרת כלום… הוא ממש התחרפן ולאחר מכן הוא נעלם באותה המהירות שבה הוא הופיע… אני לא ידעתי מה לעשות…" אמרתי ותוך כדי שהייתי לחוצה דמעה אחת ירדה מהר מעיניי המבולבלות. מחיתי אותה במהירות ואמא שלי הסתכלה כאילו היא, לעומתי, יודעת בדיוק מי זה האדם הזה ומה הוא רוצה ממני… "תתרחקי ממנו" אמא שלי אמרה "מה זאת אומרת? את מכירה אותו?" שאלתי סקרנית "זה לא משנה, תתרחקי ממנו" היא שוב אמרה במן טון נוקשה כזה "אבל למה? מה הוא עשה לי?" אמרתי לא מבינה "הוא הרג את אחותך התאומה…" אמא שלי אמרה ודמעה זלגה מעיניה. לא דמעה של עצב, דמעה מסוג אחר שלא הצלחתי לנחש. "לא הייתה לי בכלל אחות תאומה אמא…" אמרתי לא מאמינה ובטח שלא מבינה "הייתה לך, היא הייתה מאושפזת מאז שנולדה… אדם הזה בקיץ האחרון בא לבית החולים וקרע את החוטים ששמרו על אחותך חייה עד עכשיו… לא רצינו לספר לך כי לא רצינו שתיכנסי לדיכאון אבל זאת האמת… אנחנו נתנו לך את החומר המטשטש באותו יום בבית החולים כי רצינו שתשכחי מאחותך, עד כמה שהמצב היה קשה לא רצינו שתדרדרי יותר…" אמא שלי אמרה בקול מייבב "אבל למה? למה שהוא יעשה את זה בכלל?" אמרתי עדיין לא מבינה אבל מתחילה להאמין "המשפחה שלו הייתה מסוכסכת עם המשפחה שלנו הרבה זמן… ברגע שהם שמעו שיש לך אחות והיא בקומה אדם ישר רצה לנקום בנו בלי סיבה והוא פשוט הלך והרג אותה…" אמא שלי התחילה לבכות אבל ללא דמעות. הדמעות שלי עמדו לי בעיניי… אני לא מאמינה שיש לי אחות תאומה… ואני לא מאמינה שהיא מתה כל כך מהר… אני אפילו לא מכירה אותה… הבנתי מה היה חסר לי עד עכשיו… היא הייתה חסרה לי… הדמעות זלגו מעיניי כמו נהר שעולה מהר על גדותיו. אני לא מאמינה… איך נתתי לעצמי לחשוב שבאמת אכפת לו ממני? "אני מצטערת רון…" אמא שלי אמרה ויצאה מהחדר וככל שהתקרבה לדלת הבכי שלה גבר. אפשר לשים את השיר הבא:
אני באמת לא מצליחה להבין איך יכולתי לשכוח את זה? זאת הסיבה שהייתי חולה באנורקסיה בבית החולים… כי הייתי בדיכאון… טמנתי את ראשי בתוך הכרית שעל מיטתי ופשוט בכיתי. בכיתי חזק כדי שכולם ישמעו. לא יכולתי להסתיר את זה… הקטע הכי עצוב שאפילו לא הספקתי להכיר אותה וכבר היא הלכה… אני לא מצליחה להבין למה ההורים שלי הסתירו את זה ממני במשך כל השנים? הם לא חושבים שאני מספיק בוגרת כדי להסתדר עם מישהי ששכבה בקומה? לא יכולתי לראות אף אחד עכשיו… הרגשתי את כל גופי רועד ואת מלאי הדמעות שלי מתחדש בכל פעם שליטר אחד מתבזבז. ככה בכיתי עד שבסופו של דבר, מאוחר מאוד בלילה, נרדמתי… בבוקר קמתי לקולה של אמי שאני עומדת לאחר לבית ספר… לא היה לי כוח לכלום… לא רציתי ללכת לבית ספר לראות את טום ואת כל החבורה ובעיקר פחדתי לראות את האנס הרוצח… אם הוא הרג את אחותי באותה קלות הוא היה יכול גם להרוג אותי… התארגנתי מהר לבית ספר והסתלקתי מהבית אפילו מבלי לאכול ארוחת בוקר. הכנסתי את האוזניות לאוזניי ושקעתי בעולם של המוזיקה. הגעתי לבית ספר התיישבתי בשולחן שלי ולא הוצאתי הגה. טום שלח לי הודעה 'ראיתי אותך היום בכניסה לבית ספר והתעלמת ממני, הכל בסדר?' לא רציתי לדבר איתו. לא רציתי לדבר עם אף אחד… קברתי את עצמי בתוך השולחן עם האוזניות ושירים עצובים. לא יכולתי לראות אף אחד… עדיין לא עיקלתי את עצם העובדה שאחותי התאומה שאני עדיין לא שמעתי עליה נרצחה ומי שהרג אותה הוא מישהו שרצה לאנוס אותי… ועוד חשבתי שאני נמשכת אליו… אין מצב שאני מתקרבת אליו יותר. השיעור התחיל ולא הצלחתי להתרכז. באמצע השיעור קיבלתי הודעה ממספר לא מזוהה
תגובות (4)
התבלבלתי לגמרי איזה אחות תאומה?? זה לא הגיוני המשך
אני אסביר לך למרות שרוב הסיכויים שתביני בהמשך…
"אמא" של רון שיקרה לה שהוא הרג את אחותה התאומה (שלא קיימת) כדי שלא יהיה ביחד. יש עוד סיפור ארוך מאחורי זה אבל אני לא רוצה לעשות יותר מדי ספוילרים…
מקווה שהבנת! :)
אדםם ברוררר!!!!!!
תמשיכיייייי
איזו שקרנית 'אמא' שלה. טוב, יש לה סיבה… ואני בעד שניהם, טום חמוד והוא לא פגע בה. אבל אדם… תמשיכייייי.