קיץ בלתי נשכח- פרק 18

"חכי רגע אנה, תני לי להגיד את מה שאני רוצה לומר… את לא יודעת את כל הסיפור. בואי רק נשב ונדבר ואם אחרי שאני יספר לך הכל כולל הכל תגידי את מה שאת רוצה להגיד.. רק תני לי הזדמנות להסביר את עצמי.. " הוא היה מלא רגשות אשמה וחרטה וגם אצלו ראיתי כמה דמעות שמתחננות לצאת "נראה לך שאני הולכת להכניס אותך לבית שלי? אחרי שנטשת אותי ועברת לצד השני? סיפרו לי.. סיפרו לי שהשתנת אבל לא רציתי להאמין להם.. אבל אני רואה אותך עכשיו ועוד עם החברה שלך הזאת פה שאני לא מכירה שנראית קטנה ממך בשבע שנים ואני מתחילה להבין.. אתה לא אח שלי, אולי אתה אח שלי בקשר דם אבל אתה לא אח שלי בנפש.. כי אם כן היית אז לא היית בורח ועובר לצד השני.. " היא אמרה ודמעה אחת זלגה לה מהעניים והיא מיד מחתה אותה. לא הבנתי מזה הצד השני אבל הנחתי שזה העולם שלי.. "אה אני מצטערת שאני מפריעה לכם אבל עם כל הכבוד אני לא קטנה ממנו בשבע שנים ואני גם ממש לא חברה שלו…" טיפה כעסתי.. למרות שבתוכי ידעתי שהיא לא מתכוונת, היא פשוט כועסת ומוציאה שטויות מהפה שלה.. "תשתקי כבר" היא כעסה "טוב אדם אם אתה מחפש אני מסתובבת פה.. " הבנתי לחלוטין שאני לא רצויה. הסתובבתי והתחלתי ללכת.. לא יזיק לי להכיר קצת את העיר.. "לא חכי רון, אנה את לא מכירה אותה בכלל, אל תצעקי עליה" הוא התחיל לכעוס. אני עצרתי במקומי, כמה צעדים רחוקה מאיפה שאדם ואנה עמדו. הסתובבתי וראיתי איך לאדם זולגת דמעה אחת והוא לא מסוגל אפילו לנגב אותה מרוב שהוא לא יודע מה לעשות עכשיו "אז אל תצעק עלי גם אתה" היא צעקה "אדם זה בסדר אני אלך, אני גם ככה לא שייכת פה.. " אמרתי בשקט "לא אל תלכי רון. אנה די תפסיקי, את כועסת עלי סבבה אבל תפסיקי להיות כזאת מגעילה.. את לא מכירה אותה בכלל.. " הוא ניסה להגיד ברכות בעוד שאנה ממשיכה להזיל דמעות ללא הרף "אל תגיד לי מה לעשות. אין לך שום זכות להתערב לי בחיים" היא התפרצה "אנה אני עדיין אח שלך ואני עדיין נחשב האחראי עליך.. " הוא אמר עדיין ברכות אבל נראה שזה לא כל כך עזר "לא אתה לא אחראי עלי יותר. אתה עזבת אותי.. ואני נשארתי לבד.. אתה הבן אדם היחיד שהיה לי וגם אתה נעלמת.. אתה יודע מה זה להיות לבד? אתה יודע מה זה כשאנשים מסתכלים עליך ברחוב וחושבים לעצמם הנה זאתי היתומה מסכנה אפילו אח שלה עזב אותה.. לא היו לי חברים כל השנים שלי בבית ספר מאז שעזבת, אנשים לא רצו להתקרב אלי.. אין לך מושג איך זה מרגיש.. " היא אמרה כשהדמעות מציפות את פניה היפות. אדם גם התחיל פתאום לבכות "יש לי מושג איך זה מרגיש. גם אני הייתי לבד כל הזמן הזה. כל דקה ב12 השנים האחרונות אני חשבתי עליך. חגגתי את היומולדת שלך עם עצמי ודמיינתי איך את נושפת על הנרות ואני הייתי עוזר לך כי לא היה לך מספיק כוח לכבות את כל הנרות ואז היית כועסת עלי.. כל שנייה חשבתי על איך היינו משחקים בבית היתומים ברכבת עם המסילה הארוכה והיינו עושים תחרויות ריצה והמנהלת שם הייתה צועקת עלינו כל הזמן.. לא יכולתי להרשות לעצמי ליהנות כשאני יודע שאת סובלת.. השנים האלה עברו בייסורים ותאמיני לי שהדבר היחיד שעשיתי כשהגעתי לפה הוא לברר איפה את גרה.. את חייבת להאמין לי אנה.. אני אוהב אותך אני לא יכול, אני לא יכול לראות אותך ככה" גם הדמעות שלו דלגו אחת אחרי השנייה ואני כבר לא יכולתי לעמוד בזה ופשוט לקחתי את הרגליים שלי והלכתי. לא יכולתי לראות את אדם נשבר מול אחותו בתקווה שתסלח לו על כל השנים שלא היה שם בשבילה.. בכלל לא ידעתי מה לעשות עם עצמי.. לא הבנתי מה הולך פה בכלל וכבר אני רואה מפלי דמעות ודרמות כמו בטלנובלה.. הסתובבתי בעיר ומצאתי את עצמי יושבת על ספסל בגינה אחת מאוד יפה, מלאה בדשא ופרחים צבעוניים. כיווצתי את רגלי אל החזה והנחתי את ראשי על ברכי והבטתי בנוף. אני לא מאמינה שאני באמת פה.. שיש עולם כזה ויצורים כאלה. זה רק אומר שאם העולם הזה אמיתי ככה גם הקרב עם אורקל שהוא גם אח של סול שהוא המנהיג של העיר שאני נמצאת בה עכשיו שהיא בעצם עיר של אנשים שהם בעצם יצורים בעלי כוחות על מיוחדים.. אתם יכולים לשים את השיר הבא:

די. אני לא יכולה יותר. התחלתי פשוט לקום מהמקום שלי ולרוץ. פשוט לרוץ. עד שהרגליים שלי לקחו אותי למקום נטוש ושם התחלת לצעוק ולבעוט בהכל. הרגשתי שאני חייבת להוציא הכל. התחרפנתי. משמעותית התחרפנתי. לא יכולתי יותר להתנהג כאילו הכל בסדר איתי ותוך כדי גם להשיב בשיעור ותוך כדי גם להיות חברה טובה כלפי אדם ותוך כדי להיות בת טובה, לא יכולתי יותר. המשכתי לצרוח, לבכות ולבעוט בכל מה שראיתי במקום הנטוש הזה "רון מה את עושה?" שמעתי קול מוכר צורח מאחורי. רצוי עכשיו להנמיך או לעצור את המוזיקה.. הסתובבתי וראיתי את אדם עומד כמה מטרים ממני בעוד שהוא מסתכל בהלם על שטף הדמעות שלא נגמר ועל מה קרה פה עכשיו. הוא רץ אלי מבועת בעוד שאני מתנשפת בכבדות "רון מה לעזאזל את עשית? " הוא שאל ברכות בעוד שהוא מחזיק בכתפיי "תעזוב אותי" צעקתי בעוד שזרם הדמעות מתגבר והשתחררתי ממנו בעוד שהלכתי כמה צעדים אחורה "רון, מה קרה לך? " הוא התקרב אלי שוב והחזיק בידי "אמרתי לך תעזוב אותי" צרחתי יותר חזק והלכתי עוד פעם אחורה. התחלתי להשמיע קולות יבבה ובכי והלכתי אחורה עד שהגעתי לפינת המקום הנטוש. הייתי מבועתת ומשוגעת ולא חשבתי יותר. רציתי כל כך לשחרר ולהוציא הכל שלא יכולתי לשלוט בעצמי יותר. אדם התקרב אלי יותר ויותר ואני פשוט קפאתי במקומי. אדם התקרב אלי עד שהיינו ממש צמודים ואני המשכתי לבכות ולהתנשף בכבדות. הוא ניגב דמעה אחר דמעה מבלי לומר מילה והדמעות עצרו מעצמן לאט. קולות הבכי נעלמו גם הן ואדם לא אמר כלום. הוא הסתכל עלי בעוד שאני לא מפסיקה להתנשף בכבדות "די.. הכל בסדר.. זה נגמר" הוא אמר ברכות ואז הוא חיבק אותי ואני פשוט אחזתי בו חזק. "הנה זהו הכל בסדר.. " הוא המשיך לחבק אותי ואני לא יכולתי לשחרר אותו. ואז הייתה לי מן סחרחורת לא מוסברת. נשמטתי על ידיו על אדם בשנייה והרגשתי בעדינות את ראשי ואז הבטתי חזרה על ידי וראיתי שהיא הייתה מלאה בדם.. כנראה דפקתי את הראש בקיר בזמן שהשתגעתי. עיני התחילו להיסגר ואני ראיתי מטושטש "רון, רון" שמעתי את אדם צועק בעוד שהוא קולט את הדם בנוזל מראשי "חכי אני יודע איך לסדר את זה.. " הוא אמר והרים אותי בזרועותיו. הוא השתמש בכוח שלו ורץ מהר בעוד שני מצמצת בכבדות ואז כבר אני לא זוכרת כלום..