קיץ בלתי נשכח פרק 16

מה עשית רון? את לא מבינה שהוא בן 22? והוא גם מאוהב במישהי אחרת. רגע.. המישהי הזאת היא… היא אני… לא אין מצב שזה נכון. זה לא נכון… אוף נו זה כן נכון.. הוא מכיר אותי הרבה זמן, והוא בטוח שאני מרגישה אליו משהו, ואני זאת שדוחה אותו כל פעם שהוא מנסה להתקרב אלי.. אוף… לא משנה מה קורה את לא מאוהבת בו אוקי? את לא מאוהבת בו ואת בטח שלא אומרת לו משהו בסגנון. עכשיו את תחזרי לשם ותגידי שאת נסחפת עם הרגע ושזאת הייתה טעות שלא תחזור על עצמה.. שטפתי את הפנים עוד פעם אחת וחזרתי אל החדר. אדם בינתיים הסתובב בחדר שלי הלוך וחזור "רון" הוא אמר כשראה אותי וישר התקדם אלי "אל תגיד כלום. זה היה סטייה קטנה מהדרך אבל אנחנו נשכח שזה קרה ונמשיך בחיים הרגילים שלנו" אמרתי מבלי להסתכל לו בעיניים "אבל רון את לא מבינה.. " הוא ניסה להגיד "אני מבינה, זה בסדר אתה לא צריך להסביר את עצמך. אני מבינה שאתה מצטער וזה בסדר באמת, העיקר ששכחנו מזה" קטעתי אותו והוא הרכין את ראשו.. הוא בטח מאוד נפגע, הוא רצה להגיד לי שהוא אוהב אותי אבל לא נתתי לו הזדמנות להשחיל מילה.. טוב זה בסדר, לא קרה כלום. לא-קרה-כלום. "טוב את רוצה ללכת עכשיו? " הוא אמר נבוך אחרי שתיקה ארוכה "מה? אה כן בוא נזוז" יצאתי מהבועה שלי ואז הוא הוציא עוד פעם את המכשיר עם ההולוגרמה של הטלפון ועוד פעם הוא הקיש כמה מספרים ואז משום מקום הופיעה מן מערבולת כזאת שלאט הפכה למן דלת. "אחריך" אדם אמר עדיין נבוך ואני נכנסתי דרך המערבולת והופעתי פתאום במקום שונה לגמרי. זה היה מהמם. מולי היה שער ענקי שעליו חרוט בגדול 'פאוור-טאוון' ומאחורי השער התנוססה לה עיר צבעונית מלאה בגורדי שחקים וכל מיני אנשים התעופפו להם בין הרחובות "את מוכנה? " אדם נעמד לידי והוא היה מאוד קריר ואני הנהנתי הנהון קטן ואז נפתח השער ואנחנו הלכנו בשביל הארוך והרחב. אנשים/יצורים התחילו להסתכל עלינו, יותר נכון עלי. "היי זאת המושיעה האחרונה! " אחד מהם אמר ואז כולם התחילו להריע ולמחוא לי כפיים כאילו כבר הצלת אותם הרבה פעמים ואני הפכתי לטיפה נבוכה וחייכתי בביישנות הלכנו ברחובות תוך כדי שאנשים ממשיכים להריע עד שהגענו לבניין ענקי. "תמשיכי מפה לבד, תעלי עד לקומה האחרונה שם כבר תתעדכני בהכל" אדם אמר. נכנסתי לתוך הבניין ואחר כך נכנסתי לתוך המעלית. לחצתי על הקומה האחרונה והמעלית זינקה למעלה. דלתות המעלית נפתחו וראיתי מן משרד כזה ומאחורי שולחן העבודה כיסא מנהלים גדול הפוך. הכיסא הסתובב אלי ובתוכו ישב מישהו שנראה בשנות ה-35 לגילו. הוא היה בעל שיער חום ועיניים חומות. הוא הסתכל עלי והיה לו חיוך די קריפי "לילי! " הוא קם מכיסאו המרופד והתקדם אלי "או שעדיין לא התרגלת לשם החדש..? " הוא שאל כאילו הוא מכיר אותי מאז שנולדתי, כמו הרגע שהכרתי את אדם והוא דיבר על החיים שלי ולא הבנתי מי הוא בכלל.. האנשים פשוט מוזרים בעולם הזה.. "מי אתה..? " שאלתי עדיין לא מבינה מי המוזר שיודע את שני השמות שלי "סליחה שלא הצגתי את עצמי, אני סול. המנהיג של פאוור-טאוון" הוא חייך חצי חיוך "חשבתי שתהיה.. " התחלתי להגיד "זקן יותר? כן אני באמת טיפה זקן, בשנות בני אדם אני בן משהו כמו 8000 אבל בגלל שאני נולדתי לדם מנהיגים אז אני עכשיו בערך בן 37.. לכי תביני את זה.. " הוא חייך ואני הרגשתי רק יותר מוזר, אבל אצלי מוזר זה המקרה הכי טוב נכון לימים האחרונים.. "למה אמרו לי לבוא לפה? " שאלתי עדיין לא מבינה מה הולך סביבי "כדי שאני אסדר לך את הדברים בראש לפני שאת יוצאת לטייל ברחבי העיר שלנו" אמר "אני לא ממש הולכת לטייל פה, אני באתי כדי להילחם באורקל הזה ולחזור לעולם שלי" אמרתי בביטחון מוחלט. אני באתי לעשות את מה שאני צריכה וללכת, לחזור לחיים שלי. "זה לא יהיה כל כך אפשרי בשבילך..