קיץ בלתי נשכח- פרק 11

״יכול להיות שהדברים האלה עובדים גם עליך?״ שאלתי והתחלתי ללטף אותו עם קצות אצבעותיי מהחזה עד הבטן ובחזרה ״לא.. זה ממש לא עובד עלי..״ הוא טיפה היסס ואני צחקתי והמשכתי לעלות טיפה גם לצוואר ולרדת חזרה ״את משחקת באש״ הוא חייך ״למה? כי זה גורם לך לצמרמורות ולפרפרים בבטן או זחלים בטחול או מה שזה לא יהיה..״ אמרתי והוא צחק ״כן זה גורם לי זחלים בטחול״ הוא צחק ״אל תצחק עלי, תיזהר אני יכולה לעלות את הרמה. תזכור שאתה פה תחת אש לא אני..״ צחקתי ״מה הכוונה בלעלות את הרמה?״ הוא שאל לא מבין ואז אני עליתי קצת כדי להתקרב אל ראשו יותר. ואז שמתי את ראשי על כתפו ונישקתי אותו נשיקות ארוכות קטנות ועדינות בצוואר. ״ אוקי הבנתי מזה עלייה ברמה, את יכולה להפסיק עם זה״ הוא אמר ״נראה לך שאני עומדת להפסיק את העינוי הזה בשבילך, טוב זה לא עינוי לפי מה שאני רואה זה יותר עינוג..״ צחקתי ״אני גבר, אני אמור ליהנות כשמישהי לא מפסיקה לנשק אותי וללטף אותי..״ הוא ניסה להמציא איזה תירוץ ״אז אני אישה, וגם לי מותר ליהנות כשמישהו לא מפסיק לנסות לנשק אותי וללטף אותי״ אמרתי בביטחון כדי להתקיל אותו ועדיין המשכתי לנשק אותו בצוואר ״אוקי, אז את תיהני כשאני אלטף אותי ואני אהנה כשאת מלטפת אותי״ אמר ״אוקי, אז אפשר להמשיך?״ שאלתי וצחקתי מעט ״אם זה עושה לך טוב תמשיכי, אני נהנה״ הוא חייך ואני המשכתי לנשק לו את הצוואר העודף בושם משגע וללטף את החזה השרירי שלו שהיה נראה כמו לבנה ענקית. נישקתי אותו עוד כמה דקות ואז ,אני חושבת שזה היה מרוב הבושם המשכר שלו, פשוט עצמתי את העיניים ונרדמתי. התעוררתי כשאני עדיין שוכבת על אדם ועם הראש על הכתף שלו ובחלון שבחדר שלי כבר היה את הצבעים של השקיעה. קמתי מהכתף של אדם והוא הסתכל עלי ״בוקר טוב, את מאוד עייפה היום אני רואה״ הוא חייך ״בגללך, אני כבר לא ישנה יומיים״ נתתי לו מכה קטנה ״אל תאשימי אותי בחוסר השינה שלך״ הוא צחק ״ברור שאני אאשים אותך, בגלל שהודעת לי באמצע חיי השקטים והשלווים שאני בעצם מישהי עם כוחות על טבעיים ואני צריכה להציל את העולם שלך.. דרך אגב אני עדיין לא קונה את זה״ אמרתי לו וקמתי מהמיטה אל המראה שבחדר שלי כדי לסדר את המראה הזוועה שלי אחרי שינה. אדם קם מהמיטה גם כן והתקרב אלי מאחורה ״אם אתה מנסה להבהיל אותי או משהו כזה אז רק שתדע, יש פה מראה..״ אמרתי כשאני אוספת את שערי ואז אדם התקרב אלי וחיבק אותי מאחורה ״אפשר לפחות לאסוף את השיער?״ שאלתי והוא הניד את ראשו לשלילה וצחקנו טיפה ביחד ״טוב אני לא ממש שואלת אותך״ התנערתי ממנו ואספתי את השיער מהר עם גומייה ״גמרת?״ הוא חייך ״לא״ אמרתי והידקתי את הגומייה על מנת שלא יתפרק לי ״טוב אבל אני לא ממש שואל אותך״ הוא ליפף את זרועותיו סביבי שוב והתחיל לנשק אותי בצווארי נשיקות איטיות ורכות ״מעתיקן!״ צחקתי וגם הוא חייך בין נשיקה לנשיקה ״תגיד זה לא נראה לך הטרדה לנשק בצוואר ילדה בת 17 בעוד שאתה בן 22?״ שאלתי בזמן שהוא המשיך עם הנשיקות שלו ״לא, ממש לא. חוץ מזה זה לא הטרדה אם זה בהסכמה וכמו שאני רואה את לא מתנגדת..״ הוא אמר והמשיך לחייך בין נשיקה לנשיקה ״רק שלא תירדם לי פה בעמידה״ צחקתי וגם הוא צחקק ״זה לא הוגן, את מצחיקה אותי וגורמת לי לבזבז זמן בלצחוק מאשר לנשק אותך״ הוא חייך ״יש לזה זמן?״ שאלתי ״כן, ועכשיו זה הזמן שלי אז אל תפריעי לי״ הוא המשיך לנשק אותי ואני עוד שנייה התפקעתי מצחוק ״די זה מדגדג אותי!״ אמרתי והתנערתי ממנו תוך כדי שאני טיפה צוחקת ״לא אכפת לי. זה הזמן שלי ואני לא אתן לרגישות החדשה שלך לדגדוגים להפריע לי״ הוא אמר והמשיך לנשק אותי ״תגיד זה לא נראה לך מוזר שאנחנו לא מפסיקים להתמזמז?״ צחקתי גם בגלל הדגדוגים וגם בגלל מה שאמרתי ״לא, וזה מוזר לי שלא מוזר לי״ הוא צחק גם הוא ״גם לי.. מוזר..״ אמרתי ואז שנינו הסתכלנו אחד על השנייה דרך המראה ואז צחקנו. ואז הוא שוב המשיך לנשק אותי ״טוב די מספיק הרגת אותי״ התנערתי ממנו והלכתי חזרה אל המיטה. אדם הלך אחרי ונשכב לידי על המיטה. ״וככה נגמר לו זמן המזמוזים״ הוא חייך ואני צחקתי ״תקשיב אנחנו לא עושים את זה יותר״ צחקתי מעט ״למה את לא נהנית?״ הוא אחז בידי והתחיל לנשק אותה ואני צחקתי ״לא אני לא נהנית״ שחררתי ממנו את היד ״אה באמת?״ הוא לקח את היד שלי עוד פעם והתחיל לנשק רק שהפעם הוא התחיל לעלות במעלה היד אל הכתף. ״ועכשיו זה יותר טוב?״ הוא חייך ״טוב נו זה כן כיף לי אבל אני לא מרגישה עם זה בנוח.. זה פעם ראשונה שגבר שהוא לא אבא שלי נמצא אצלי בחדר אז להתמזמז עם מישהו אחרי שאני מכירה אותו שלושה ימים זה כבר קצת עבר את הגבול אתה לא חושב?״ אמרתי ואדם הגיע לכתף ואז הוא הפסיק והסתכל עלי וראיתי שהוא הבין אותי ״אני מצטער, נסחפתי יותר מדי מהר.. אני פשוט רגיל להתקדם מהר בכל הקטע הזה״ הוא חייך ושם את הראש על הבטן שלי ״את יכולה לפחות ללטף לי את השיער?״ אמר בקול חמוד כזה ״איך אני יכולה לסרב לדבר החמוד הזה?״ צחקתי וליטפתי את שיערו החום דבש. מוצא חן בעיני שלמרות שאדם כל כך סבל בגלל הרגל שלו הוא לא הזכיר את הסיפור ונתן לי להאמין לבד, זה אומר שהוא סומך עלי. כיף לי איתו, אין לי דרך אחרת להסביר את זה. אני גם לא צריכה לספר לו עלי ועל למה אני תמיד יושבת בסוף הכיתה כי לפי מה שהוא טוען הוא כבר יודע למה ועובדה שהוא גם לא שואל. אבל משהו מוזר בתוכי אומר לי להפסיק עם זה. אולי כי זה לא מתאים לי להתמזמז עם מישהו בן 22 שטוען שהוא מכיר אותי כמעט כל החיים שלי, אולי כי איפשהו אני בטוחה שזה לא יגמר טוב, אני לא יודעת. אבל אני יודעת שזה לא טוב להתקדם ככה מהר ולתת לו לסחוף אותי ולהיפתח אליו. אני מרגישה שמה שיש בנינו הולך מהר מדי ואני לא מספיקה כל כך לחשוב בהיגיון לפני שאני פועלת, בכללי כשאני עם אדם אני לא כל כך חושבת לפני שאני פועלת. אני מאבדת שליטה על עצמי ופשוט נותנת לפנטזיות שלי להוביל אותי למרות שאני יודעת בתוכי שאחרי כמה זמן הפנטזיה הזאת תתמוסס כמו כל השאר וזה ישבור אותי לרסיסים. "את רוצה ללכת לאכול? אני די רעב, כבר ערב.. " אדם אמר וקטע את התהיות שלי "אה? כן גם אני רעבה" אמרתי והלכנו שנינו אל מטבח וההורים שלי היו בסלון "רון אנחנו יכולים לדבר איתך? " אמא שלי קראה לי "אחר כך, אתם לא רואים שיש אצלי אורחים? " אמרתי טיפה בכעס. את האמת שאמרתי את זה רק כדי להתחמק מהשיחה הזאת.. "זה בסדר אני יכול ללכת אם את רוצה.. " אדם אמר "לא זה בסדר, אנחנו יכולים לדבר אחר כך.. " אמרתי והוצאתי מהמקרר פיצות קפואות קניות וחיממתי בתנור ובינתיים אני ואדם לקחנו בקבוק קולה וכוסות לחדר וכשהפיצות היו מוכנות שמתי אותן בצלחות והבאתי אותן לחדר שם אדם כבר ישב על המיטה ושתה כוס קולה. הגשתי לו את הצלחת ומזגתי לעצמי כוס ולאחר מכן התיישבתי גם אני על המיטה ואכלתי איתו "למה את מתחמקת מהשיחה עם ההורים שלך? את יודעת שאת לא יכולה להתחמק מזה כל החיים.. " הוא אמר בין ביס לביס "כי אני כבר יודעת מה הולך להיות בשיחה הזאת.. הם יגידו לי שהם אוהבים אותי כמו ההורים שלי ויגידו לי שלא משנה מה יקרה הם תמיד יהיו לצדי וכל מיני חרטות כאלה.. אין לי כוח לשמוע את זה" אמרתי גם אני בין הביסים של הפיצה עם האקסטרה גבינה שלא הצלחתי לחתוך עם השיניים "מה את רוצה שהם יגידו אם לא שהם אוהבים אותך ושלמרות שאת לא הבת הביולוגית שלהם הם עדיין אוהבים אותך כמו אחת כזאת? " הוא לא הבין כל כך למה אני מתכוונת "לא יודעת, פשוט שלא ינהלו את השיחה הזאת ויחסכו את המבוכה.. אתה רואה בעצמך שאני לא כל כך מייחסת לזה חשיבות יותר.. אז למה הם לא יכולים לעשות כמוני להבליג את זה? " ניסיתי להסביר את עצמי "כי זה לא משהו שצריך להבליג. את אולי לא מייחסת לזה חשיבות אבל במקום זה את עושה משהו יותר גרוע, את קוברת את זה עמוק בתוכך וזה יגרום לך למועקה ארוכה ולדיכאון עמוק.. תמיד עדיף לשתף ולדבר על מה שקורה לך עם אנשים שחשובים לך ואת סומכת עליהם״ הוא אמר בקול דואג וחם ״אם היו לי אנשים כאלה..״ מלמלתי לעצמי ״אני לא מספיק טוב?״ הוא חייך חצי חיוך ״זה שממש התחברתי אליך זה לא אומר שאני אתחיל לספר לך על הרגשות שלי וכל זה תוך שלושה ימים.. הסיבה היחידה שאני עדיין נמצאת לידך היא בגלל שאין לי אף אחד אחר לבלות איתו.. אה וגם בגלל שאתה רודף אחרי לכל מקום שאני נמצאת בו..״ אמרתי את החלק האחרון בציניות ״אוקי אז קודם כל את צריכה לספר לי על הרגשות שלך וכל זה כי את צריכה לסמוך עלי, אני מזכיר לך את מה שקרה לי ברגל.. דבר שני יש לך פה את ההורים שלך, שלא משנה אם את לא הבת הביולוגית שלהם הם הרעיפו עליך אהבה וביטחון ושמרו עליך כמו על כלי חרסינה. מזה משנה אם את לא הבת הביולוגית שלהם? כאילו ברור שזה משנה אבל מה שחשוב באמת זה היחס שלהם כלפיך.. אם הם לא היו מספרים לך היית מרגישה שאת לא הבת הביולוגית שלהם?״ הוא אמר ואז הבנתי והרגשתי רע עם עצמי שהתייחסתי אליהם כל כך מגעיל בימים האחרונים.. גם ככה ההורים הביולוגים שלי מתו אז אין לי איך לחפש אותם או משהו כזה.. ההורים שאני חייה איתם עכשיו הם ההורים האמתיים שלי.. אלה שגידלו אותי מגיל קטן, שדאגו לי לחיים טובים, שאהבו אותי בלי סוף.. ״אה..״ אמרתי ומה שרציתי להגיד ב׳אה..׳ הזה ה שהוא צריך ללכת כי אני רוצה לדבר עם ההורים שלי ״זה בסדר אני הולך, אני אראה אותך מחר״ הוא חייך חצי חיוך ונעלם דרך החלון. אני הלכתי בצעדים איטיים אל הסלון ורגשות האשמה גדלו בכל צעד שעשיתי לכיוונם.. הגעתי לסלון וההורים שלי ישר ראו אותי ואני פשוט רצתי אליהם עם דמעות בעיניים וחיבקתי אותם ״סליחה שהייתי כל כך מגעילה..״ אמרתי תוך כדי החיבוק והדמעות כבר החלו לזלוג בזו אחר זו ״זה בסדר קטנה שלנו, זה לגיטימי לכעוס עלינו שלא סיפרנו לך פרט כל כך חשוב על החיים שלך״ אמא שלי אמרה והרגשתי גם דמעה שלה על כתפי ואז שחררנו מהחיבוק ״אנחנו אוהבים אותך כמו שאת, לא משנה אם את לא הבת הביולוגית שלנו״ אבא שלי אמר בקול דואג ורך ״אין לכם מושג כמה אני מצטערת, פשוט הכל נפל עלי במכה אחת ולא ידעתי כבר איך לסדר את זה בראש שלי״ אמרתי מלאת רגשות חרטה ואשמה ״זה באמת בסדר, העיקר שעכשיו הכל בסדר" אבא שלי ענה "לכי לחדר שלך תנוחי בינתיים" אמא שלי אמרה לי ואני הנהנתי והלכתי לחדר. התיישבתי על המיטה וראיתי ששלחו לי הודעה בטלפון 'את רואה? זה לא היה כזה קשה.. אדם' הוא כתב לי ואני חייכתי לעצמי, דרך אגב, עדיין אין לי מושג למה אני ממשיכה לעשות את זה.. בדקתי מה השעה בטלפון וראיתי שהשעה 11 בלילה והרגשתי כבר מאוד עייפה מהיום העמוס ברגשות הזה אז הלכתי לישון..