קיץ אחרון ביחד (סיפור קצר)

זה היה בקיץ של 1990 כשזה קרה.
המחשבה על הלילה ההוא עדיין מעבירה בי צמרמורת, גורמת לשערותיי לסמור בהרגשת חרדה שנטועה בי עמוק. אני יכולה לראות הבזקים של תמונות מאותו לילה, הבזקים שחולפים במחשבות שלי ברגעים הכי לא צפויים; רצפת העץ המיושנת והמלוכלכת, נעלי הסניקרס המוכתמים שנעלתי, מבטה ההמום של איימי, בילי ומכנסיו הקצרים והקרועים שהוא תמיד לבש, וניית'ן.
ניית'ן.
אף פעם לא חזרנו להיות אותם ילדים שהיינו אחרי הלילה ההוא, אני חושבת שהזכרנו אחד לשני את אותו הלילה ואף אחד מאיתנו לא רצה להיזכר. אף אחד מאיתנו לא רצה לחיות עם הזיכרון ההוא שחרוט במוח שלנו עמוק מדי ולנסות לחיות איתו יומיום.
היה קל יותר להתנתק. אולי ככה הזיכרון יכול היה להתעמעם יותר; זיכרונות הן כמו חלומות, עם הזמן הם מחליקים מבין אצבעותינו כמו מים, ובסופו של דבר מה שזוכרים מהם זה רק הבזקים ותמונות.
לפחות ככה חשבתי באותה תקופה. או מה שקיוויתי לו.
היינו חבורה של ארבעה ילדים, מחפשים דרך להעביר בו את השעמום המתמשך; אני, ניית'ן, בילי ואיימי, כולנו היינו חברים טובים מגיל קטן, העברנו את כול זמננו ביחד, רוכבים על אופניים ברחבי העיירה, רובצים ליד האגם במקום המבודד והקבוע שלנו, מעוללים מעשי שובבות לא מזיקים, מתנסים בחוויות חדשות, ובעיקר רק מנסים להעביר את הקיץ ביחד רגע לפני המעבר לתיכון.
היינו ילדים. ילדים תמימים ונלהבים. רצינו לחוות הכול, רצינו למרוד ולא להיכנע לנורמות המיושנות והשמרניות שעטפו אותנו, במוסכמות החברתיות החונקות, לא רצינו שיגידו לנו איך להתנהג, אנחנו היינו מבוגרים מספיק בעינינו כדי להחליט על כך; זה היה הקיץ הראשון שבו עישנתי סיגריה כשהשאר התחילו לעשן באופן קבוע. שנאתי את הטעם של הסיגריה, לא הבנתי למה האחרים ממשיכים בזה. הנחתי שזה היה סוג אחר של מרד מצידם. הם המשיכו להגניב סיגריות מההורים שלהם והיו מעשנים אותם במקום שלנו ליד האגם.
בילי דיי היה הכי פרוע מבינינו. הוא היה ילד יחיד, וכמו שניתן היה לצפות הוא היה מפונק וילדותי ולעיתים רבות גם אנוכי במיוחד. הוא היה עסוק בלמצוא דברים משעשעים בשבילנו לעשות, איך לעבור על הכללים ואיך לעצבן את ההורים, הוא היה זה שתמיד גרר אותנו לעבור על הכללים ואהבנו את זה.
איימי רונסון היתה בעלת ביטחון עצמי גבוה, חברותית ופלרטטנית. לפעמים קינאתי בה וביכולת שלה ליזום ולקחת שליטה על חייה. כשהיא רצתה משהו, היא היתה הולכת ומשיגה אותו. היא לא היתה יפה במיוחד אבל היה לה גוף יפה שהתחיל להתקמר במהלך השנים והיא היתה מודעת לכך.
ואז היה ניית'ן ברוקס.
ניית'ן היה החבר הכי טוב שלי. שנינו גדלנו ביחד; הוא היה רובץ בבית שלי מאז ומתמיד. הוא היה כמו בן משפחה אצלנו, הוריי אהבו אותו, ואחי הקטן הביט בו כמודל לחיקוי. הוריו של ניית'ן לא הסתדרו ביניהם אף פעם; אביו היה אלכוהוליסט מוכר שהכה את אשתו כמעט בכול הזדמנות. ידעתי שהוא הכה גם את ניית'ן כמה פעמים. עובדת סוציאלית היתה צמודה למשפחתם המפורקת והמתפוררת אך אימו של ניית'ן אף פעם לא התלוננה על בעלה.
הוריי נתנו לניית'ן בית בטוח, בית שהוא לא יפחד להיות בו, משפחה שהוא יאהב להיות חלק ממנה, מבוגרים שניתן היה לסמוך עליהם. הם רצו לתת לו תחושה נורמאלית ככול האפשר.
כי הוא לא גדל בסביבה נורמאלית, הוא לא גדל במשפחה אוהבת ותומכת; ניית'ן ראה את אביו שותה את עצמו לשיכרון כמעט כול ערב ומכה לסירוגין את אשתו עד שהוא עצמו היה מתעלף, הוא ראה את אימו מתפרקת ומתפוררת לנגד עיניו. ידעתי שהוא הגן עליה כול פעם שאביו היה משתולל והיה חוטף בעצמו את המכות הללו.
אבל למרות הכול, למרות הרקע הבעייתי שלו, למרות שילדים "כאלה" גדלים להיות מתבגרים מתוסבכים ועבריינים, ניית'ן היה שונה.
הוא היה טוב לב, ועזר להוריי בכול דבר שהם ביקשו ואף לא ביקשו, הוא לימד את אחי הקטן לשחק בייסבול ולימד אותי לשחות. הוא היה עוזר לאבי לתקן את המכונית שלו ואת המכשירים בבית, הוא העריך וכיבד את אימי כאילו היא אימו שלו ואף פעם לא זלזל בה.
"אתה מציג אותי לא טוב," הייתי אומרת לו. "עכשיו אני נראית כאילו אני הבת הרעה שלא מעריכה מספיק את הוריה…"
הוא היה מחייך וקורץ לי. "לך אין מה להוכיח, לי יש…"
"אין לך מה להוכיח…"
הוא היה מחייך ושותק.
ניית'ן היה הקול הבוגר בחבורה שלנו, הוא היה חכם גם אם מופנם מעט, ספונטני אך לא אימפולסיבי, מרדן אבל אף פעם לא עבר את הגבולות. הוא היה שומר עליי, הוא הרגיש אחריות מסוימת עליי בגלל ההתנהגות של הוריי איתו, הוא הרגיש צורך לגונן עליי.
לפעמים הייתי מתבוננת בו כשישבנו כולנו על יד האגם ורבצנו שם למשך היום; בשיערו הבהיר והפרוע, בעיניו הבהירות והחמות, בשפתיו המלאות שתמיד היה להם מה להגיד, ודמיינתי אותו איתי.
הייתי מאוהבת בו.
הייתי מדמיינת אותו מנשק אותי, רציתי לדעת איך זה יהיה, שפתיו על שלי.
הייתי ילדה והיתה לי תקווה שהנשיקה הראשונה שלי תהיה איתו.
שבוע לפני הלילה ההוא, היינו שרועים על האדמה ליד האגם כמו כול יום. בילי ואיימי עישנו, ניית'ן חרט משהו על העץ העתיק והגדול שהתנשא מעלינו ואני ישבתי והבטתי בו.
"מה אתה חורט שם בדיוק?" בילי שאל. "ניית'ן, איימי, בילי והיילי לנצח?"
"דומה…" הוא ענה ביובש.
קמתי וניגשתי אליו כדי לראות מה הוא חורט; זה היה ראשי התיבות של השמות שלנו ומתחתיו הוא חרט,
"לחיות הוא הדבר הנדיר ביותר בעולם הזה, רוב האנשים רק קיימים, זה הכול."
"אוסקר ויילד?" שאלתי את ניית'ן.
הוא הציץ אליי וחייך בתשובה.
"עוד מעט נתחיל לקלוע זו לזו צמות," בילי הפטיר לעברנו. "בואו נעשה משהו בלילה, מזמן לא עשינו משהו,"
"משהו?" שאלתי.
"משהו מגניב," הוא ענה. "לא לשבת כול הלילה מול האגם."
בילי תמיד היה זורק הערות כאלה לאוויר; הוא תמיד רצה להתפרע או לצאת מהשגרה ולרוב הוא גם היה מוצא לנו מה לעשות. לאחר אותו לילה מחריד ולאחר שהפסקנו לבלות, בילי התבגר להיות ילד מופרע שלא סיים תיכון והואשם בעבירות פליליות קטנות במהלך כול חייו.
לא דיברנו זו עם זו שוב.
לאחר כמה לילות, יומיים לפני הלילה ההוא, בילי גרר אותנו לבית הספר התיכון שנמצא בעיירה שלנו.
"אנחנו צריכים לחנוך אותו," הוא אמר לנו כשפרצנו אל תוך הבניין דרך חלון שבור בקומה הראשונה. הכיתות והמסדרונות היו חשוכים וריקים, זה היה בניין מיושן עם סדקים בקירות ושולחנות מקושקשים ועתיקים. הצבע התחיל כבר להתקלף מהקירות ואפשר היה לראות מספר חלונות שבורים גם בכיתות האחרות.
"לחנוך?" שאלתי בשעה שפסענו במסדרון החשוך.
"בצורה הכי טובה," בילי חייך בתשובה.
"צריכים לשפץ פה בדחיפות," איימי אמרה.
"אין פה מצלמות?" ניית'ן שאל.
"לא, האב טארנס," בילי גלגל את עיניו. האב טארנס היה הכומר של העיירה.
"לך תזדיין,"
"אני עובד על זה…"
"עם מי בדיוק?" איימי גיחכה לעברו של בילי.
"למה? את מקנאת, בובה?" הוא חייך אליה.
"היית מת."
"לאיפה אנחנו הולכים בדיוק?" שאלתי בשעה שבילי הוביל אותנו דרך המסדרון.
"תכף תראו…"
בילי לקח אותנו דרך המסדרון, לקומה השנייה ולמשרדי ההנהלה. הוא עבר את השולחן של מזכירת מנהל הבית ספר וניסה לפתוח את דלת המשרד שלו.
זה היה נעול.
"זה מפתיע…" מלמלתי.
"זוז שנייה," ניית'ן דחף את בילי מהדרך, ביקש סיכה מאחת מאיתנו והתכופף מול המנעול.
"כמה פלילי מצידך, ניית'ן," איימי אמרה כשהסתכלנו עליו משחיל את הסיכה לחוד המנעול.
"אתה יודע מה אתה עושה? רק אל תשבור לנו את הסיכה הדפוקה בפנים ככה שיבינו שהיה פה מישהו אתמול," בילי אמר לניית'ן.
"תסתום את הפה שנייה…" הוא אמר.
הוא הזיז את הסיכה בתוך החוד כמה רגעים, ואז נשמע קליק.
"איפה למדת לעשות את זה?" שאלתי את ניית'ן שפתח את הדלת בחיוך.
"יש הרבה דברים שאת לא יודעת עליי…" הוא אמר לי בחיוך עקום.
"זה מובן…" אמרתי.
המשרד היה לא גדול במיוחד, עם שולחן כתיבה גדולה באמצע החדר ושני כיסאות מולו. היה עציץ גדול בפינת החדר שנראה מעט נבול ותמונה ענקית של העיירה ממבט אווירי היתה תלויה מעל שולחן הכתיבה.
בילי ניגש לשבת בכיסאו של המנהל ואיימי התיישבה על השולחן ברגליים משוכלות ולקחה את אחת התמונות הממוסגרות כדי להביט בה.
"הוא די חתיך…" היא אמרה בשעה שהביטה בתמונה ולאחר רגע הפנתה אותה אליי כדי להראות לי.
"די צעיר בשבילך, איימ," אמרתי.
"שטויות…" היא אמרה בביטול. "אין גיל לאהבה."
"אז באנו להעריך את טיבו של המשרד, בילי?" ניית'ן שאל אותו.
בילי הרים את רגליו על השולחן וחייך. "כשאמרתי שאני רוצה שנחנוך את בית הספר לפני שנתחיל ללמוד פה, התכוונתי-" הוא שלף שקית מאחד הכיסים שלו והראה לנו אותו.
זה היה גראס.
"התכוונת שממש נחנוך אותו…" המשכתי את המשפט שלו.
"מאיפה השגת את זה?" איימי התרגשה.
"לא צריך לדעת כול דבר, איימי יקירתי." הוא ענה לה.
"באמת איימי," אמרתי לה. "אנחנו ממש לא רוצים לשמוע מאיפה הוא השיג את זה."
ניית'ן ניגש לבילי ולקח ממנו את השקית כדי לאמוד אותו.
"אתה מסכים לעניין, האב טארנס?" בילי לגלג.
"שאלוהים ירחם על נשמתך, בני," ניית'ן הושיט לו חזרה את השקית.
"אמן" הוא קרא בתשובה.

"אתה יודע שאתה לא חייב להסכים לכול דבר שאבא שלי מבקש ממך לעשות," אמרתי לניית'ן בשעה שהוא התעסק במנוע של המכונית שלנו ואני ישבתי על הרצפה לידו, בוהה בו ושותה ברד בטעם פטל.
זה היה כמה שעות לפני הלילה ההוא, השמש היתה גבוהה בשמיים והרגשתי את החולצה שלי נדבקת לי לעור. היה חם ויבש, ויכולתי להרגיש את השמש שורפת לי את הזרועות.
"מה יש לי לעשות חוץ מזה?" הוא ענה מבלי להרים מבט.
"לארח לי חברה…"
"אני כן מארח לך חברה,"
"אני מארחת לך חברה," תיקנתי אותו.
"מה ההבדל?"
"זה אומר שאני אמורה לבדר אותך ולא ההפך,"
"אז את עושה עבודה מעולה…"
"אבל אני בעצמי משועממת," התלוננתי.
ניית'ן לבש חולצה לבנה ומכנסי ג'ינס ישנים שהיו קרועים מעט עם נעליים מיושנים ודהויים. הוא לא היה מחדש את המלתחה שלו לעיתים קרובות, לא היה למשפחתו מספיק כסף.
כשניסיתי להניח את כוס הברד שלי על האדמה, הוא נשפך על נעלי הסניקרס שלבשתי וקפצתי בהפתעה.
"חרא," פלטתי בשעה שניית'ן צחק. נענעתי את הרגליים שלי כדי להוריד את כול הנוזל מהנעליים וראיתי שהן מוכתמות אבל לא הרגשתי שהנוזל חדר אל תוך הנעליים והגרביים שלי.
זרקתי את הכוס בפח וחזרתי לעמוד לידו של ניית'ן.
"היית בבית אתמול?" שאלתי אותו.
הוא לא ענה לכמה רגעים ונראה מרוכז מאוד במנוע לפתע. "כן…" הוא אמר לבסוף.
הוא לא אהב לדבר על הוריו.
"ואיך הכול בבית?" שאלתי.
"יותר רגוע," הוא משך בכתפו מבלי להביט בי. "הם רבים פחות השבוע…"
"זה טוב," ניסיתי להגיד בקול מעודד.
"כן, אני מניח שכן…" הוא מלמל.
אתה יודע שלאיימי ובילי היה קטע לפני כמה שבועות?" החלפתי נושא בהרף עין.
"קטע?"
"הם התמזמזו במסיבה של אריק רונסון," סיפרתי לו. "שניהם היו שיכורים. איימי מתנהגת כאילו היא לא זוכרת טוב מה שקרה מול בילי אבל היא זוכרת…" צחקתי.
"היא מחבבת אותו?" ניית'ן שאל.
"זה לא בסדר?"
"לא אמרתי שזה לא בסדר…"
"אז מה אמרת?"
"פשוט קצת בעייתי, הדברים האלה, כשהם חברים טובים…"
"זה יכול להתפתח למשהו מעבר," אמרתי לו. "אולי אפילו משהו טוב. משהו שיימשך הרבה זמן."
ניית'ן גיחך.
"אתה לא מאמין לזה?"
"ואת כן? אנחנו מדברים פה על בילי…"
"הוא לא בחור רע," אמרתי.
"נכון…"
"אז אולי-"
"הם בני 15, היילי, אל תתחילי לתכנן את החתונה שלהם." ניית'ן קטע אותי.
"אני רק אומרת שיכול להיות שיסתדר בשבילם," אמרתי לו. "אני בכלל לא בטוחה שאיימי מעוניינת בו."
ניית'ן לא ענה.
"מה איתך?" שאלתי אותו, בהיסוס מסוים.
"מה איתי?"
"אתה לא מעוניין במישהי מסוימת?"
ניית'ן הציץ אליי.
"תמיד יש מישהי או מישהו באופק," אמרתי.
"זה לא בדיוק בראש שלי כרגע…" הוא אמר והלך לקחת משהו מארגז הכלים.
הרגשתי הקלה מסוימת מיד.
"מה איתך?" ניית'ן הביט בי.
"מה איתי?"
"את לא מעוניינת במישהו?" עיניו בחנו אותי ויכולתי לראות שהוא סקרן באמת לדעת.
"זה משנה לך אם אני כן?"
"את מדברת בחידות." הוא אמר וחזר למנוע.
באותו רגע אבא שלי הופיע וקטע אותנו. הוא רצה לדעת איך ניית'ן מתקדם.
לעיתים היה לי נעים לחשוב איך ניית'ן היה מגיב אם הייתי מתוודה בפניו שאני מאוהבת בו, זה היה החלק האופטימי שבי.
באותו לילה הלכנו לשחות ולהתבטל באגם. בילי ואיימי (שלבשה בגד ים מאוד חושפני שגרם לבילי ולניית'ן לבהות אחריה) בילו יחד באגם כמה מטרים טובים מאיתנו בשעה שאנחנו ישבנו על האדמה והבטנו בהם. אני לבשתי מכנסיים קצרים וחולצה ללא שרוולים עם נעלי הסניקרס המוכתמים שלי בשעה שניית'ן לבש רק מכנסיים קצרים. שיערו היה רטוב מהשחייה באגם.
"למה את לא נכנסת לאגם?" הוא שאל אותי.
"אין לי כול כך חשק…" שיקרתי. אחרי שראיתי איך ניית'ן התבונן בגופה של איימי, הרגשתי לפתע צורך עז לקבור את עצמי.
"את נראית קצת עגמומית הערב…" הוא אמר ועיניו הבהירות בחנו אותי.
כול מה שיכולתי לחשוב עליו באותו ערב זה ניית'ן ואיימי ביחד. לפתע נכנסה בי המחשבה שאולי ניית'ן מעוניין באיימי והמחשבה הזאת גרמה לי להרגשת מועקה עזה.
"לא נכון…" עניתי.
"אני מכיר אותך כמו כף ידי, היילי," הוא אמר.
"אתה בכלל לא מכיר אותי…" מלמלתי, יותר לעצמי מאשר אליו.
"אני יודע שאת אוהבת לישון על הבטן כשהפנים שלך מופנות לקיר, שהאוכל האהוב עלייך זה צ'יזבורגר, שאת שונאת מתמטיקה, שאת מובכת כשמישהו מנסה להחמיא לך-"
הרמתי אליו את עיניי.
"את שונאת כשמישהו מנסה להגיד לך מה לעשות, את לא אוהבת להיחשב כנגררת או חלשה אבל את לא מעוניינת להיות המנהיגה או המובילה של החבורה. אני יודע שאת רוצה לרצות את ההורים שלך אבל בו זמנית את רוצה לבסס לעצמך אישיות משלך ולא הדמות שהם רוצים לעצב-"
הסתכלתי עליו המומה.
"אני מכיר אותך…" הוא אמר שוב בהטעמה וחייך מעט.
אולי זה היה הרגע להגיד לו, הרגע להתוודות בפניו, לספר לו שאני אוהבת אותו.
אבל לא עשיתי זאת. הייתי צעירה מדי, פחדנית מדי, חשבתי שכול החיים לפנינו.
"ניית'ן," אמרתי. "אתה חושב שאתה יכול אי פעם לסלוח לאבא שלך?"
הוא הפנה את מבטו לעברם של בילי ואיימי ושלף כמה עשבים מהאדמה וזרק אותן הצידה.
"אולי," הוא ענה לבסוף. "ואולי לא."
"אתה שונא אותו?" שאלתי.
הוא חייך חיוך זחוח לעבר האדמה והמשיך להתעסק בעשבים השוטים בסביבה.
אף פעם לא קיבלתי תשובה לשאלה הזאת; אני לא חושבת שהוא אי פעם שנא את אבא שלו, הוא אולי ריחם עליו במידה מסוימת ואף תיעב אותו במקרים אחרים אבל לשנוא אותו?
ניית'ן היה בן אדם טוב מדי כדי לשנוא את אבא שלו.
לקראת חצות עזבנו את האגם ורכבנו באופניים לעבר ביתו של ניית'ן; התכוונו לפלח כמה בקבוקי בירה מהמקרר שלהם. בשעות האלה אבא שלו היה מעולף על הכורסא בסלון ואימא שלו היתה בשינה עמוקה. כולם ידעו והכירו את המשפחה של ניית'ן, גם בילי ואיימי היו מודעים למצב שלו.
אני זוכרת את הרכיבה בדרך לשם כאילו זה קרה אתמול, הדקות האחרונות שלנו לתמימות הנעורים שעטפה אותנו; איימי רכבה מאחוריו של בילי וצחקה על הרכיבה הגרועה שלו בשעה שהוא רכב בפיתולים כדי להצחיק אותה, שיערו של ניית'ן היה לח מהשחייה ונראה מעט פרוע בשעה שהתבדר ברוח החמימה באוויר, הוא הביט באיימי ובילי ואז קירב את אופניו אל שלי ואמר לי,
"תחילתו של סיפור אהבה?" הוא לחש לי מבלי שהשניים האחרים ישמעו וחייך.
"אל תהיה ציני מדי," אמרתי לו. "אף אחד לא אוהב בן אדם ציני."
"רשמתי לעצמי." הוא קרץ לעברי.
אני עדיין מנסה לדמיין מה היה קורה אם פשוט היינו פונים לכיוון ביתו של בילי ומחליטים לבלות אצלו במוסך, או פשוט פורשים הביתה ומסיימים את הלילה, אולי זה היה יכול להתפתח אחרת, אולי לא היינו ממשיכים להיות שבורים כול כך…
אבל הגענו לביתו של ניית'ן לאחר כמה דקות קצרות ועצרנו מול השביל שהוביל לדלת הכניסה של ביתו. הוא היה פתוח לרווחה.
עצרנו ובהינו לכמה רגעים בדלת הפתוחה לרווחה ובאורות הדלוקים בפנים.
"כנראה שההורים שלך לא ישנים…" בילי אמר.
אבל ניית'ן לא ענה ורק התבונן בשקט בדלת.
משהו לא היה בסדר.
"ניית'ן?" הבטתי בו.
הוא שם את האופניים על האדמה. "אני פשוט הולך לבדוק מה קורה…" הוא אמר בקול מוזר והתחיל ללכת לכיוון הבית.
ירדתי מהאופניים והלכתי אחריו; בילי ואיימי עשו כמוני ושמרו מרחק מסוים מאיתנו.
עליתי בשלוש המדרגות שהובילו לדלת הכניסה יחד עם ניית'ן ושנינו נכנסנו אל תוך הבית, כשאני שני צעדים מאחוריו.
ניית'ן התקדם כמה צעדים אל תוך הבית ועצר בסלון הריק; האורות והטלוויזיה היו דלוקים.
"אימא?" הוא קרא בהיסוס. ראיתי את איימי ובילי שנכנסו אחרינו.
לא היתה תשובה.
ניית'ן הלך לכיוון המטבח כשאני מאחוריו; אני זוכרת איך נעלי הסניקרס המוכתמים שנעלתי הרעישו בשעה שהתהלכנו על רצפת העץ של הבית. שמעתי את איימי וביל עוקבים אחרינו לשם. אני עדיין יכולה לשמוע את חריקות העץ מתחתינו כשאני שוכבת במיטה בלילות.
לא הייתי צריכה להיכנס אחרי ניית'ן למטבח. אף אחד מאיתנו לא היה צריך. היינו צריכים ללכת לשכנים ולהגיד להם שמשהו לא בסדר בבית. לא היינו צריכים להיכנס אל תוך הבית.
ואז ראינו את זה.
אותם.
אביו של ניית'ן היה זרוק על צידו מול המקרר הפתוח, כתמים גדולים אדומים מכסים את הגופייה הלבנה והמלוכלכת שלבש, ומאחוריו שכבה אימו של ניית'ן על בטנה.
לא הייתי צריכה להביט בהם, אני יודעת זאת עכשיו, הזיכרונות עדיין רודפים אותי עד היום, אבל הגוף שלי קפא. הייתי משותקת.
כולנו היינו משותקים.
כול הראש שלה היה פתוח, היה חור גדול באמצע ראשה. לאחר מכן סיפרו לנו שהיא הרגה את בעלה ולאחר מכן ירתה בעצמה.
לא יכולתי לזוז באותו רגע. לא יכולתי לנשום.
ראיתי את ניית'ן רץ לצידו של אימו ונופל על ברכיו לידה. איימי צרחה. פניו של בילי היו המומים.
אני זוכרת את ניית'ן מרים את אימו אל חיכו וממרר בבכי, ממשיך לקרוא בשמה.
בילי הלך להזעיק עזרה אצל השכנים בשעה שאיימי הקיאה על הרצפה. ואני עמדתי שם. בוהה בניית'ן מחזיק באימו המתה והמדממת.
זה היה כמו סיוט שלא נגמר, ואולי זה אף פעם לא ייגמר. אולי זה סיוט שעומד להימשך לכול החיים.
היינו ילדים עד אותו לילה, ילדים בתחילת חייהם שמחפשים דרכים להפיג את השעמום, שמנסים למרוד בפעם הראשונה, ילדים שעדיין אפילו לא חוו את האהבה הראשונה שלהם. ראינו את הדברים בתמימות האופיינית של מתבגרים שרק טעמו מהחיים שבחוץ.
ניית'ן הלך לגור עם דודתו בניו ג'רזי לאחר הלילה ההוא. אני, איימי ובילי לא דיברנו זו עם זו שוב למעט מילות ברכה מנומסות.
עד היום כשאני עוצמת את עיניי, אני יכולה לראות בראשי את הלילה ההוא, את הערב באגם, מילותיו של ניית'ן באותו רגע, הרכיבה בדרך לשם, אותנו נכנסים אל תוך הבית…
הבית המקולל ההוא.
לא יכולתי לישון במשך שנים לאחר אותו לילה. רציתי לחדש את הקשר עם ניית'ן אבל לא הצלחתי להביא את עצמי להתקשר אליו. זה הפחיד אותי מדי.
שמעתי שהוא הלך ללמוד באוניברסיטת קולומביה לאחר כמה שנים אבל הוא לא חזר יותר לעיירה. נראה היה שאני לא היחידה שרצתה לשכוח את הלילה ההוא וכול מה שהיה קשור אליו.
האם דיברתי שוב עם ניית'ן לאחר אותו לילה? לא, לא חזרתי לדבר איתו.
לזכור זה קל, אבל לשכוח זה בלתי אפשרי. יש אירועים שנשארים נטועים בנו לכול החיים, מכרסמים ואוכלים אותנו לאט לאט מבפנים, בשעה שזיכרונות אחרים נמסים מהר כשלג בינואר ומתפוגגים כלא היו מעולם.