קייט ואנני פרק ד': הפכפכות-נשף

נשארו עוד יומיים עד לנשף, אני כל-כך מתרגשת. מה שקרה בחדר-הכושר עדיין גורם לי לחייך ללא הפסקה- ואני לא מאמינה שאני באמת אומרת את זה אבל אני מתרגשת לקראת הדבר הבא שאנני מתכננת לי.
התעוררתי ביום שלישי, יום בית-ספר רגיל ומשעמם. התלבשתי בג'ינס קצרצר המאפיין את הקיץ, גופיה לבנה ועליונית משובצת. ירדתי לקומה הראשונה לארוחת-הבוקר חסרת-הטעם ולקחתי את תיקי כדי לצאת.
"אני לא צריך ללכת לבית-הספר היום, את מוזמנת לקנא" אמר מיילו אחי הקטן, או במילים שיותר מתארות אותו- המעצבן. כל החברות שלי בטוחות שהוא מלאך קטן וחמוד, אך אני יודעת את האמת מאחורי מסכת הנחמדות שלו.
"איך שכנעת את אמא לא לשלוח אותך?" שאלתי בפרצוף אדיש.
"אני 'חולה' מאוד" הוא חייך והשתעל, איזה שחקן.
"ואיך 'תבריא' מחר?" שאלתי אותו.
"הקסם שבכיף" הוא חייך, צחקק ועלה בריצה לקומה השנייה. למזלי נעלתי את חדרי, ואין עוד מפתח לחדרי חוץ מהמפתח שיש לי בתיק, מקווה שזה יספיק לו מכל הניסיון שלי עם המעצבן הזה.

התיישבתי באוטובוס, שומעת מוזיקה באוזניות שלי ומסמסת לאנני בקשר לכריך שלי היום.
"היום אני וויתרתי לך- שוקולד" היא כתבה.
"יש!" כתבתי והוספתי אלפי סמני-קריאה.
"דל-שומן" היא רשמה.
"ביאסת לי את היום".
"מצטער על החבר האידיוט שלי" לפתע מספר מוזר שלח לי הודעה. רק אז הבחנתי בקייל, יושב בספסל לידי, מביט בי ומסמל לי שזה הוא.
חייכתי ואז רשמתי:" זה בסדר לכולנו יש חברים כאלו. אבל למה הוא התכוון?".
"אני מעדיף לא לענות על זה" הוא אמר.
"אתה יכול לפרט?".
"עזבי" הוא אמר, הוריד את החיוך מפניי.
"עזבתי" אמרתי, מנסה להציל את השיחה.
"נדבר?" הוא שאל.
"מתי שבא לך" הוספתי לב, מקווה שזה לא יותר מידי נואש, שזה לא מסגיר אותי לגמרי.
האוטובוס עצר, קמתי וניסיתי לפלס את דרכי החוצה, לחשוב על מה קייל 'העדיף לא להגיד', מקווה שזה משהו טוב.
וכרגיל כמו כל יום, אנני החייכנית חיכתה לי ליד שער בית-הספר אם כריך שאני אוכל לעכל.
"דל-שומן" מלמלתי לעצמי, נוגסת את הביס הראשון.
"אכן כן, תשכחי ממשהו משמין עד למסיבה לפחות".
"לא נראה לי שאני הולכת" אמרתי, "אין לי עם מי ללכת… וקייל? לא נראה שהוא בכלל בעניין".
"על מי את עובדת?" אנני אמרה, "הוא נמשך אלייך כמו שאני נמשכת לתיקי גוצ'י! אהבה מתשלום ראשון".

היום נגמר אחרי כמה שיעורים שאת רובם אני לא זוכרת, נדמה היה שהמורים מהונדסים ככה שקולם יכול להרדים פילים. אני לא יודעת מה קייל מסתיר, אך מה שזה לא יהיה אני מקווה שזה דומה לחלום שחלמתי עליו בשיעור. הוא ואני התנשקנו, הוא הביט בי ואמר לי שהוא אוהב אותי ורקד איתי כל הלילה בנשף. אם רק החלום הזה היה מתגשם, אם רק זה היה מציאות…
"אז מחרתיים הנשף, מחר את ישנה אצלי אחרי בית-הספר ואנחנו עושות שיפורים אחרונים" אנני אמרה, מתמקדת בפניי.
"משהו לא בסדר בפנים שלי?" שאלתי בזמן שהתיישבנו באוטובוס.
"כלום, רק… את צריכה לעשות גבות ולהוריד את השפם ו…" אנני החלה לדבר שטויות, אך אני לא הקשבתי, צפיתי במי שהיה מאחוריה- בקייל. מדבר עם חבריו, צוחק ונראה כמו דוגמן שיצא ממגזין, מושלם ופשוט… קייל.
"קייייייייייט!" לפתע שמעתי את אנני צועקת, שמה לב לחוסר-הריכוז שלי.
"אננננני!" צרחתי חזרה, מנסה לרפא את אוזני.
"אלוהים אדירים, את כל-כך צריכה להזמין אותו כבר לנשף".
"למה לי, הוא לא שם לב אליי" סיננתי בין שיניי.
"כדי שאני לא אצטרך להביא לך דלי, את מריירת" היא צחקה.
"לא אני לא, אני פשוט בעננים" חייכתי.
"אז כדאי שתרדי מקיטי-קאט-לנד, הוא פה עכשיו!". פעימות לבי התחזקו, עיניי עצומות ומקשיבות לקצב לבי, מנסות להאט אותו. נעמדתי והתקדמתי אל עבר קייל, מצחקק ומאושר, למה הוא צריך גם אותי?.
עמדתי ליד הספסל שלו, הוא הסתכל עליי וחייך חצי-חיוך, מה זה אומר? יש לי משהו על הפנים? מה אני אגיד? נלחצתי וקפאתי.