קייט ואנני פרק ג': חדר-הכושר

יום למחרת היה יום חופש, המורות שלנו שבטו או משהו בסגנון. צלצול מהטלפון.
"בואי עכשיו!" אנני צעקה.
"לאן?" שאלתי כשעיניי מסרבות להיפתח.
"עדיף שלא תדעי, תביאי בגדי ספורט ותבואי מיד!" אמרה וניתקה. עוד יום בחיי הנוראיים, אם לא קניות אז מה? מה כבר זה יכול להיות הפעם? לא סבלתי מספיק?.
הגעתי לביתה, לבושה בבגדי ספורט כמו שהיא אמרה. רועדת כולי מחשש נכנסתי אליה הביתה, ל"ארמון הקרח". כל הבית צבוע בלבן, ומכאן השם.
דפקתי בדלת הכפולה , אין מענה. דפקתי שוב, חזק יותר.
לבסוף נכנסתי מעוצבנת ועליתי במדרגות, מקווה לטוב. פתחתי את דלת חדרה- הבזק של אור סגול הכה בי.
"אנני? את שם?" אמרתי.
"קייט, היי, מה יותר מתאים? הכחול או… הטורקיז?" יצאה אנני מתוך ערימת בגדים שליד מיטתה.
"מה את עושה שם?" צחקתי והורדתי את המכנס שעף על כתפי.
"אני לא מצליחה לבחור בין החולצות, מה לדעתך מה יותר עדיף" שאלה וזרקה אלי את החולצות.
אחרי חשיבה ארוכת-דקות אמרתי "הכחולה" ונאנחתי את תיקי.
"אוקי אז הטורקיז, תודה קייט".
"אבל אמרתי את הכחולה ?" אמרתי.
"בדיוק. למה את חושבת ששאלתי אותך? כדי לקחת את השנייה" אמרה אנני בזמן שיצאה מערימת הבגדים הגדולה שנוצרה.
"אוקי אני לוקחת משקאות אנרגיה ואנחנו יוצאות" אמרה אנני ויצאה מהחדר.
"לאן בכלל אנחנו הולכות?" שאלתי אותה כשהיא חזרה לחדר, לוקחת את משקאות האנרגיה ומכניסה אותם לתיק.
"זה לא ברור? אנחנו הולכות לחדר-הכושר! לאן חשבת?".
לחדר-הכושר? כל עולמי חרב בבת-אחת. כשאנני אמרה את המילים האלה החדר התחיל להסתובב, הקירות סגרו עליי. לא יכול להיות, אני וחדר-הכושר לא חברים, אנחנו אויבים!.

הגענו בלית-ברירה לחדר-הכושר, הזעתי רק מלהסתכל על המכונות- קוראות לי להרוג את עצמי.
"אנני, התעייפתי- אפשר ללכת?" אמרתי והסתובבתי לצאת.
"בשום פנים ואופן" היא אמרה, אוחזת בידי כאימא שאוחזת ילד שלא התנהג יפה.
"אבל אנני" גמגמתי.
"שום אבל! את תהיי מהממת בנשף הזה, על גופתי המתה שאת לא תיראי טוב" היא הכריזה.
"אבל… טוב" נאנחתי, ידעתי שזה יתפתח למלחמה. העברתי שעות במתיחות, עינויים, איומים ורכיבה על אופניים שלא זזים.
"מה הטעם לרכב עם את לא רוכבת לשום מקום?" אמרתי.
"את רוכבת להרזיה" היא עמדה לידי, משתמשת בהליכון ונראית בכושר מצוין.
"אני, אני… לא יכולה יותר…" התנשפתי.
"מישהי פה בכושר מצוין" אמר ספנסר, אחרי ריגול טוב וחיפוש בגוגל הבנתי את שמם סוף-סוף: קייל החלומי וחברו (ובעלה של אנני) ספנסר.
ספנסר עבר ליד אנני המחויכת פתאום, מחייך אליה ובוחן את המכשיר עליה היא מתאמנת.
"תגידי, יש סיכוי שאתן הולכות לנשף?".
"תלוי מי שואל" אנני התחכמה.
"אני" הוא ענה.
"רק אתה?" חשדתי.
"למה את שואלת?".
"סתם".
"סתם?" הוא התחכם ואנני צחקקה.
"סתם, סתם" עיניי נפערו, רציתי שהוא יבין שאין סיבה מיוחדת, למרות שיש. "אבל ברצינות, רק אתה?".
"מי שואלת?" הוא אמר.
"מה העניין פה, ספנס?" קייל התקרב, מחבק בזרועו האחת את ספנסר.
"סתם מדברים" הוא אמר, "הצעתי לה".
"ומה הגברת אמרה?".
"אמרתי שאולי, אני אחשוב על זה" היא חייכה בערמומיות.
"כמה זמן תחשבי?".
"עד… עכשיו- כן" היא צחקקה.
"אוקיי, אוקיי… עכשיו נהיה פה מעניין" קייל הריע.
"ומה עם היפהפייה מהקניון?" ספנסר שאל, מרים את מבטו אליי.
"מה איתי?".
"את הולכת לנשף?" קייל שאל אותי, מחכה שאני אבין.
"תלוי מי שואל" ניסיתי לחכות את אנני.
"הוא" ספנסר הצביע על קייל, שבעט בו בסתר.
"סלחו לנו, יש לו תור אצל הרופא. חום גבוה, אתן יודעות" קייל התחיל למלמל.
"כן, אוקיי" חייכתי, לא יכולתי להפסיק לחייך. "אנחנו נמשיך להתאמן. 100, 101" התחלתי לספור, להרשים אותו כמה שאפשר עד שנעלמו ולא נראו יותר.
"איזה כושר יש לחברה שלי" אנני צחקקה, "ממש לא".
"אני לא מאמינה" גמגמתי, לא יכולתי להאמין למה שאני רואה.
"את מבינה" אנני אמרה, עוצרת להתנשף וממשיכה, "את מבינה קרה עכשיו? הוא באמת מחבב אותי".
"את לא שכחת מישהו?".
"הרופא?" היא התבלבלה.
"לא, לא! אני" נאנחתי.
"כן, כל-הכובד ילדונת" היא חייכה, טפחה על שכמי והמשיכה להתאמן.
"מעכשיו, כל יום מתאמנים?".
"כן ברור, למה? יש עוד איזושהי סיבה שבגללה את רוצה לבוא לפה?".
"כן" מלמלתי, בהיתי בקייל מתאמן בכעס ומבוכה במשקולות.
"הבנתי, את רוצה לראות את החתיך שלך פה" הבעת פניה ערמומית.
"כן…" חזרתי על עצמי, צפיתי בו. כיף לי אפילו לצפות בו, היה נוף יפהפה מהמקום בו עמדתי. אם הייתי יכולה להישאר שם עוד הייתי נשארת, אך עיניי הרגישו כאילו שמו עליהן משקולות, כמעט ונרדמתי.