קיומי / מייטי – הקדמה.

היא לא אהבה את ההתלחששויות. היא ידעה שזה הגיוני, אבל עדיין. היא לא אהבה אותן. התלחששויות בדרך כלל קשורות ב… טוב, שנאה. פחד. מלחמה. רגשות שליליים.
קיומי מאסאקי הייתה בטוחה שעכשיו יקרה משהו. היא פתחה את עיניה.
באותו הרגע בדיוק, הקולות השתתקו. כל הנערים הביטו בקיומי מאסאקי או, ליתר דיוק, בעיני החתול של קיומי מאסאקי.
העיניים שנפקחו באותו הרגע נפתחו במגרש בית הספר הפרטי לבנות על שם שבט מינאמוטו. או, כפי שקיומי העדיפה לכנות את המקום, בית הספר הפרטי לבנות ע"ש הרודן מינאמוטו. היא לא העריכה אותו. כלל. שבט מתועב שמטרתו לשלוט. קיומי רק הגיעה לשם, אבל היא הבינה במהרה מה קורה באותה פנימיה (קיומי העדיפה להשתמש בביטוי "בית מעצר" או "בית כלא", הרבה יותר מתאים) – יש את החבורה ששלטה על המקום. הבנות העשירות ביותר. אם היא שמעה היטב את הדיבורים, וכמובן שקיומי מאסאקי שמעה היטב את הדיבורים, אלו ששת הבנות שראתה אתמול בכניסה לבית הספר, כאשר נשלחה עם אביה לדבר עם המנהל.
טסוגוקה, איומי, קטסוקו, קימיהו, ריסאמי ו-יוקינה. היא ידעה שהיא תסתבך איתן. כמו עם כל בנות עשירות ומפונקות. הקבוצה השניה הייתה החנוניות. היא לא קלטה ממש את השמות, אבל היא ידעה שהיא תשתלב בהן בקלות, עד שהן יקלטו שהיא לא חנונית. והיו הממוסטלות. היא שמעה רק מלמולים עליהן, ולא ממש… משהו רציני. והיו העשירות הרגילות, שהשתחוו בפני השישיה והיו חסרות רצון חופשי. אלו שפשוט הלכו בהפסקות לרגל אחרי הבנים בבית הספר הפרטי לבנים ע"ש שבט מינאמוטו. כמה מקורי.
בהחלט, זו לא הולכת להיו שנה קלה. וכל בית הספר החליט עכשיו – יש משהו לא נעים בעיני החתול של קיומי מאסאקי.