קזבלנקה

מאכיל את הפה בעשן. נודד עם ראשו בין הכתלים. שם לא יימצא את הרוח, לא בחלון, לא במוסיקה, לא בלעיסת המוח, לא ברגשות אפלים-כנים.
אז תירגעי קצת. תראי איזה לילה. וזו המוסיקה בלי מילים. את באה לעצום את עיניי באצבעותיך הקרות. את באה ללחך את לשונך באוזני. מה עוד אתן שלא נתתי. מה עוד אוכל לתת אם אינך רוצה לקבל.
הוא עומד מול החלון הרחב במרפסת, כמו מלך גולה החוזר לממלכתו בטרם הוכתר שוב, והוא מביט על ממלכה אחרי מלחמה. יש שקט מוזר באוויר, יש ציפייה דרוכה למשהו מתובלת במועקה מתפוגגת. דורך את נשקו ומשקיף דרך הכוונת הטלסקופית אל העצים הרחוקים, מעמיק בין שורות העלים, חודר אל ההרים, מנסה למצוא עלמה יפה לבושה שחורים, ופנייה פני מלאך מיוסר. יושבת על סלע שהופצץ באבן ובוכה, והוא, הוא ישאל אותה על מה. לפי הדמעות יידע. יביט על גוון הדמעות עד כמה שקופות הן, אם בכלל. האם יש בהן נקודה עיוורת, או נמק. או אולי צביטה שזלגה מהלב. עד כמה סמיכות הן הדמעות, אם בכלל. ואולי הן אדים, או אבנים. ידלג אל כפות רגליה לבחון אם יחפה היא, או נועלת את הסנדלים השחורים של חורבן מתקרב, או מדרסים מרוחים בעורות מסע, או קבקבים פשוטים שאומרים שאין דרך, לא בינתיים. אם יש לה נקודת עין שלישית על המצח, או רצועת עור המותחת את שיערה אחור. ועל אצבעותיה טבעות או אגלי דם. ובחגורתה חרב או שיר ישן מקופל דק דק כקמע. האם לירח היא מביטה, או נושאת עיניה אל ההרים. ואיזה קול וצלילים היא שומעת. רוח, מפל, או שעטת מרגמות.
את לא תבואי אליי, הוא קובע, ומקפל את נשקו. והיא, המרגישה שעין הוסרה ממנה, נושאת עיניה אל הבתים הרחוקים. בחלון קטן קטן ממרחק היא רואה אור רך וצללית גבר, הבהוב סיגריה, ודמות שהולכת ונעלמת לבין הקירות. הוא עומד באמצע הסלון ומוצץ מהסיגריה. קולות המציצה חורקים את האוויר. זוקף אצבע קצרה מול עינו ומתאפק מלתקוע אותה בגלגל העין. אז לוקח פגיון, תוקע אותו בחגורתו, ויוצא אל הלילה. אם ייראה אותה עוד יישפך פה דם.

היא מודדת בעיניה את האופק. במקומות שונים על פני העיר האפלה תקועים רסיסי ירח שהשאיר אחריו הילה מסנוורת כשמש לבנה, וחור גדול ועגול במרכזה. לא תוכל לאסוף את כל השברים, הרסיסים, השבבים, שחלקן נתקעו בעיניי אנשים, וחלקם קבורים מזמן מתחת לאדמה. היא מסמנת שביל ממנה אל חצרות הבתים, שבמרכזן חלון באור רך, ומתחילה לצעוד. סנדליה דקות דקות כקרטון וכל אבן נלחצת אל עור כף רגלה. את הכאב היא סופגת בחריקת שיניים וממששת כלאחר יד בחגורתה.

פניי ירח עגול, זוהר ומחורר מביט עליהם ממעלה בעוד שני אנשי האתמול, זכר שואה וזכר סיני, עומדים זה מול זו, מחדדים עיניים כמחטים, ושוקלים זה את כוחה של זו. ואז הוא שולף פגיון מוות, והיא חרב מלאכים, והכלים משקשקים בידיהם, רועדים, נשלחים זה בזה, מתאחדים בבוהק ענק של אור מסנוור כשמש ובהיר כירח, וננעצים בחבטה ברקיע השחור. שתי הדמויות עומדות רגע קפואות. הוא בבגדים שחורים של מלאך מוות, והיא בבגדי הדורות. אז מתבקעים השמיים מעליהם וגשם של ברכה, גשם של חיים, גשם של אור, חופש ופוריות, יורד כבד, מציף את עיניהם, מטהר את נשמתם בת ה-אלמוות.
ריח של יסמין, קינמון ואפרסמון מציף את כל העמק, קרני שמש ראשונות מציצות ממזרח, ובני-אדם מתנערים ופוקחים עיניהם לבוקר חדש.
תחת השמיים שניהם עומדים ריקים וחלולים, מפנים גב אל גב, וחוזרים למשכנם. זה אל דירה מתפוררת עטופה עשן, אש ותחמושת. וזו אל מחילות הקברים העתיקים, מגילות הקלף, וקמעות הכוהנים.
>>>>>>>>>>>>>
פברואר 2007