קור מחמם/ פרק 6

פרק 6:

כריסטיאן:
איאן ואני יושבים יחד על הספה ומתכננים את הצעד הבא שלנו. אני חושב על איילין ולא יכול שלא להזכר באימי.. היא נפטרה כשהייתי בן 17 בגלל המחלה הארורה. אחרי פטירתה אני ואיאן התקרבנו עוד יותר ונהפכנו לאחים.
הצעקות מבחוץ קוטעות את מחשבותיי ואני מסתכל על איאן שמסמן לי עם היד להתעלם ולחזור לעבוד.
הרעש לא פוסק במשך דקות ארוכות ואיאן נשבר ״תלך תראה מה קורה שם. גם אם יש בן אדם מת תדרוש שקט! אמא שלי לא צריכה להתעורר מזה.״ אני מהנהן ומרגיש שאיאן מאבד את סבלנותו.
לאחר שאני יוצא מהדלת אני רואה את אחד המאבטחים מקופל על הרצפה ואת רפאל אוחז בחוזקה בזרועה של סול, הבחורה ממקודם, עוד שנייה מוציא אותה ממקומה. ״רפאל תשחרר אותה״ אני אומר בטון רציני, סול מפנה את פניה והדמעות שזולגות מעיניה נשפכות כמו נהר. רפאל מסתכל עליי, לא מבין מה קורה ואני מהנהן בכדי שיעשה כפי שאמרתי.
סול מתקרבת אליי בצעדים כושלים, רועדת ובוכה. אני מחבק אותה ומרים את ראשה ״הכל בסדר, תרגעי.״ היא מהנהנת, נושכת את שפתה התחתונה שתפסיק לרעוד ואני מכניס אותה לחדרה של איילין, ״תמתיני פה״ אני פוקד עליה והולך לכיוון איאן.

איאן:
כריסטיאן מגיע, אני שואל בחוסר עניין ״מה קרה שם? משהו מעניין?״ ורואה את חיוכו ״היא מחכה לך ליד הדלת.״
אני הולך לעבר הדלת ורואה את סול. היא כל כך קטנה לעומתה, פניה שטופות בדמעות וגופה רועד באופן לא רצוני. אני שם את האצבע המורה על סנטרה, מרים את מבטה אליי ״מה קרה?״ אני שואל בדאגה כנה, בוחן את עיניה ומבין שהיא צריכה להרגע.
אני לוקח את ידה, מושיב אותה בפינת הישיבה הקרובה לדלת, הולך לכיוון המטבח ופותח עבורה בקבוק מים ״תשתי בלגימות קטנות ותנשמי.״ בזמן שהיא עושה זאת אני מנגב את דמעותיה עם אגודליי ונותן לה מספר רגעים לנשום עמוק.
״תספרי לי מה קרה״ אני אומר ברוגע, היא נושמת עמוק ״רציתי להכנס בשביל לדרוש ממך לשלם והענקיים האלה זלזלו בי, לא רצו להכניס אותי אז בעטתי באחד מהם. משום מקום הגיע איזה אחד ומשך אותי בחוזקה וברגע שהם קראו לו בוס חשבתי שטעיתי והתחלתי להכנס ללחץ״ היא מדברת מהר מדי, אני מופתע ומחייך ״וכל זה בשביל לשלם? אם הייתי יודע שאת כל כך רצינית הייתי נותן לך לעשות את זה.״
היא מסתכלת עליי, משפילה את מבטה אל אצבעותיה ״זה בטח נשמע שטותי אבל אני לא אוהבת לקבל דברים שלא עבדתי עליהם״ ואני מבחין בגומה שצצה בחיוכה הנבוך. ״תביאי את הכרטיס שלך״ היא מושיטה לי אותו ומבקש מאחת העובדות שתחייב אותה בחוב שלה.
אני בוחן את סול ושם לב לזרועה הכחולה ״זה מעכשיו?״ אני שואל ומלטף עם אצבעותיי שם לב לצמרמורת, ״כן הוא גרר אותי״ היא אומרת בשקט. אני מוציא שקית קרח, שם לה על הזרוע ומסתכל לעיניה ״סול תחזיקי את זה ותלחצי.״

סול:
ההפתעה שהוא זוכר את שמי הכתה בי. איב כינתה אותו אדם מסוכן אבל האם בן אדם מסוכן מטפל בצורה כזאת ומתייחס אליי כך?
אני יושבת ובוחנת את המקום הענקי, הוא בגודל 3 פעמים הבית שלי. אני יושבת לא רחוק מהדלת, מולי חלונות גבוהים המשקיפים לבחוץ, מימיני מטבח ואני שמה לב למסדרונות שמובלים לבפנים.
הבחור שהוציא אותי מידיו של האחר מופיע מהמסדרון ואני לא מתאפקת ״רציתי להגיד לך תודה.״ הוא מסתכל עליי ובוחן אותי ״אין על מה, לא היו פוגעים בך בכל מקרה. כריסטיאן בו״ הוא מושיט את ידו ואני לוחצת אותה ״סול אגוורו.״
כריסטיאן מתיישב לידי ומחייך ״אני זוכר את שמך מאותו לילה, אין ספק שהשארת רושם״,אני מחייכת ואומרת בתמימות ״רק רציתי לשלם.״
הדלת נפתחת בתנופה והבחור שגרר אותי נכנס, גופי מתכווץ, כריסטיאן לוקח את ידי ומבטיח במבט שהכל בסדר.
״אני מתנצל על הצורה שבה נהגתי בך, לא אעשה זאת שוב״ יוצא מפיו של הבחור ואני שמה לב כמה כועס ומובך הוא.. ״ זה בסדר״ אני עונה בכדי לסיים את הנושא.
״אתה רשאי ללכת רפאל. סול חברתך מחכה לך מחוץ לדלת והכרטיס חוייב״ אני קמה ממקומי ולוקחת את הכרטיס, מעבירה מבט מוקיר תודה ומושיטה את שקית הקרח ״תשמרי את זה.״
אני אומרת תודה לשניהם ויוצאת מהדלת. אני רואה את איב, מחבקת אותה ולוחשת סליחה באוזנה.