קבלת השונה – פרק 1

פרק 1 – מלחמה

במשך חודשיים הייתי לבד, או שלא בדיוק לבד, אני התכתבתי ושוחחתי עם אלינור בכל הזדמנות שהייתה לי, היא אפילו חזרה לפייסבוק במיוחד בשבילי על מנת שנוכל לעשות שם כל מיני דברים יחד.
היה מרגש מאוד לקבל ממנה לייקים על תמונות ופוסטים בפייסבוק ובאינסטגרם ולקבל ממנה תגובות, כך שמרנו את הקשר בינינו בתקופה שבה לא היינו אחד עם השנייה.
בבית היה לי מאוד קשה, ההורים שלי כנראה עדיין נטרו לי טינה על מה שקרה עם אורית ועוז והיו מאוד קרים ולא קשובים כלפיי – האחים שלי לא הבינו אותי ואת מה שהתרחש ובאופן כללי חוץ מצוק (הכלב שלי, למי ששכח) לא היה לי עם מי לדבר.
סבלתי מאוד וכעסתי מאוד אבל אלינור תמיד דאגה לעודד אותי במהלך הצ'אטים והשיחות שלנו, התשוקה להיפגש איתה בערה בי כל כך וידעתי שאולי זה ייקח המון המון זמן, אבל בסופו של דבר קיבלתי טלפון מפתיע במיוחד, עניתי לטלפון שלי וחיכיתי לראות מי בקו השני, הופתעתי מאוד כאשר שמעתי.
"היי אביתר, זו אורית, מה שלומך?" זו הייתה לא אחרת מאשר אמה של אלינור, תהיתי למה היא מתקשרת אליי לאחר כל כך הרבה זמן בו בקושי דיברנו.
"שלום." אמרתי בחיוך, "הכל בסדר." כאן כבר שיקרתי, לא רציתי להדאיג אותה יותר מידי, אין דבר יותר נורא מלדאוג למישהו שאכפת לך ממנו כאשר יש מרחק עצום ביניכם ואתה אפילו לא יכול לעשות דבר קטן בשבילו.
"אתה בטוח?" היא שאלה, היא ממש לא הייתה טיפשה, קל היה לה לזהות לפי הקול שלי שמשהו בהחלט לא מסתדר, אני בטוח שהיא ידעה היטב שלא יהיה לי פשוט אחרי הבלגאן שהיה לפני שנה וחודשיים.
"את האמת שהמצב לא טוב, אבל אני מעדיף לדבר על זה בהזדמנות אחרת." אמרתי לבסוף, נשבר, אבל מצד שני ידעתי שזה היה מתבקש מבחינתי – למה שאשקר למישהי שעזרה לי כל כך?
"בסדר גמור. אבל שתדע שההזדמנות הזו הרבה יותר קרובה ממה שאתה חושב." היא השיבה, גורמת לי להתרגש מאוד עוד לפני שהבנתי למה היא התכוונה – איך נוכל לאפשר מפגש עם המשפחה מהצפון כשההורים המעצבנים שלי יעשו הכל על מנת לסכל את זה?
"מה? מתי ניפגש בדיוק?"
"עוד מעט אלינור בת 16, אני חושבת שהיא תשמח מאוד שתגיע למסיבה שאנחנו מארגנים לה. יהיו גם אנשים אחרים מהמשפחה וחברים וחברות שלה. אתה רוצה לבוא?" אורית שאלה אותי, מבחינתי לא היה מקום לספק, ידעתי שאני חייב להגיע למסיבה הזו בכל מחיר, גם אם אף אחד מבני משפחתי לא יסכים להגיע אני אסע לבד, גם אם הנסיעה תהיה קשה ומתישה אני אסע לבד.
"איפה אתם חוגגים?" שאלתי.
"בבית שלנו."
"מעולה, רק תגידי לי מתי זה יוצא ואני אהיה שם." אמרתי לבסוף, לקח זמן עד שאורית ענתה לי אבל לא הייתה לי שום בעיה לחכות, הייתי כל כך מאושר כרגע, כמה שניות של המתנה בוודאי לא ישנו את זה.
"זה עוד שבועיים בדיוק בשעה 5 אחרי הצהריים." קיבלתי את התשובה לה חיכיתי, וכך לאחר כמה דקות הסתיימה השיחה ואני ידעתי שאני עומד לפגוש שוב את אהובתי אחרי זמן כה רב, מה שהכי הדהים אותי הייתה העובדה שלמרות הקשיים לא וויתרנו והמשכנו להיות יחד גם אם שמרנו על קשר רק באינטרנט ובטלפון – אבל כעת, כעת כל הכאב שייך לעבר, אני רק צריך לחכות מעט זמן והנה זה קורה, אני ואלינור נתראה.
כעבור זמן קצר שמעתי דפיקה בדלת החדר שלי, התקרבתי אליה בזהירות ופתחתי, בכניסה הבחנתי באמא שלי והיא שוב נראתה לא מרוצה – המבט שעל פניה הביע אכזבה ותסכול, בחיי שלא רציתי את השיחה הזו עכשיו אבל מצד שני לא היה לי נעים לדחות אותה.
"אביתר, מה קורה?" היא שאלה מעט בעצב, זה היה חדש, בדרך כלל כשהיא פנתה אליי בזמן האחרון היא הייתה מדברת במרירות ובכעס, אבל עכשיו ניכר כי כל העניין הזה ממש הכאיב לה והקשה עליה, מעניין מה השתנה.
"מה שקורה זה שאני לא רוצה לדבר איתך…" אמרתי בזעם והתכוננתי לשוב לענייניי, אך לפתע אמא שלי הניחה את ידה על כתפי והביטה בי בעיניים דומעות, הסתכלתי עליה בחוסר סבלנות – לא מבין איך אחרי כל הסבל שהיא ואבא שלי גרמו לי היא זו שבוכה ולא אני.
"אני מבינה שמה שהיה איתנו היה קשה לך, אבל אתה חייב להתגבר על זה ולהיות יותר פתוח וקשוב אלינו. אנחנו משפחה ואנחנו צריכים לעבוד יחד." היא אמרה בגרון חנוק, כלל לא אהבתי את המנטרות השחוקות האלה – הרגשתי כאילו היא עושה לי הצגה כאן ולא מדברת על תחושותיה האמיתיות, כל שרציתי היה שהיא תניח לי לנפשי ותסתלק מהחדר שלי.
"את לא מבינה כלום… אתם מתנהגים אליי בחוסר כבוד ובצורה פשוט נוראית, אתם נכשלתם בתור הורים. אני מאושר עם אלינור, בפעם הראשונה אני מרגיש שלחיי יש איזו משמעות ואז אתם באים ועושים לי קטעים בגלל שאני איתה. אתם מתנהגים כאילו אני מנצל אותה וזה ממש לא נכון! אני לא מבין למה אתם רוצים להתנקם בי…" אמרתי בלחש, אמא שלי בכתה אפילו יותר כעת והתכוננה לצאת מהחדר אלא שלפתע נזכרתי בכך שרציתי לומר לה עוד משהו.
"חכי רגע!" קראתי והיא מיד הסתובבה אליי, מביטה בי באותו מבט עצוב אבל זה כלל לא עניין אותי, הרגשתי כאילו היא האויבת שלי וכאילו אנחנו נמצאים במהלכה של מלחמה גדולה ועקובה מדם, לא היה זמן לרחמים מבחינתי – לא כלפיה בכל אופן.
"בעוד שבועיים יש לאלינור יום הולדת 16, אני רוצה ללכת לשם. עוד אנשים מהמשפחה מוזמנים. אתם רוצים להצטרף אליי?" אני לא יודע למה הצעתי להם להצטרף אליי, אבל זה מה שיצא לי מהפה באותו רגע, לדעתי לפעמים אי אפשר לשלוט במה שאומרים – או שעדיין יש לי איזו אהבה כלפי ההורים שלי אחרי הכל, הם בכל זאת ההורים שלי.
"אביתר, תראה, אחרי מה שהיה אנחנו לא רואים שום סיבה לבוא לאירוע כזה." אמא אמרה, זה הרתיח אותי מרוב זעם, אפשר לחשוב מה אורית אמרה לה שהיה כל כך פוגעני וקשה מנשוא, מה כל כך רע בכך שאני חבר של אלינור?!
"אבל אולי אביב והבנות רוצים לבוא, חשבת על זה?" לא יודע למה המשכתי את הדיון המפגר הזה, אבל בכל זאת המשכתי אותו, משום מה עדיין הייתה לי חמלה כלפי המשפחה שלי.
"אני ואבא לא נגיע. בקשר לאחים שלך, אם אתה נוסע לשם תוכל לקחת אותם איתך, אבל תברר אם הם רוצים." אמא סיימה את הדיון, הנהנתי בראשי וכעת היא יצאה מהחדר וסגרה את הדלת, מותירה אותי לשבת לבד ולחשוב על מה שאמרתי – לא באמת רציתי את האחיות שלי על הראש שלי שם אבל מצד שני חשבתי שאם אני רוצה לקבל עוד תמיכה בבית אולי אני צריך לצרף את האחים שלי אליי, מה גם שאם אני רוצה לקבל תמיכה בבית אני צריך את עזרתם.

בערב של אותו יום אני הלכתי אל החדר של אח שלי, הוא כרגיל ישב מול המחשב וראה סרטונים של קהל כדורגל, לא משהו מעניין במיוחד אבל זכותו של כל אחד לעשות מה שהוא רוצה, אני מתאר לעצמי.
"היי אביתר." הוא אמר לי בקור, ניכר כי גם הוא מושפע מהתחושה הכללית בבית, אבל אני לא נתתי לזה להרגיז אותי והתעלמתי, יש מטרה אחת שאני רוצה להשיג מכל השיחה הזו – לשכנע אותו לתמוך בי ולבוא איתי למסיבה של אלינור.
"תקשיב אביב, יש לי שאלה אליך…" אמרתי, הוא הביט בי והקשיב.
"לאלינור יש יום הולדת 16 עוד שבועיים ואני מוזמן לאירוע. חשבתי אולי להציע לך ולבנות להגיע, יהיו שם הרבה חבר'ה מהמשפחה ויהיה לך מה לעשות שם לדעתי." הסברתי, אביב רק גלגל את עיניו בחוסר עניין, מעצבן אותי כרגיל עם האדישות הבלתי נסבלת הזו שלו.
"אני לא רוצה לבוא, אבל אור ואדווה ישמחו מאוד לבוא לדעתי, דבר איתן."
"מה? אתה לא רוצה לפגוש את ניר ועומרי? והבנתי גם שגלי תהיה שם." ניסיתי לשכנע אותו.
"אתה יודע מה, אני אבוא איתכם, שכנעת אותי." הוא אמר לי בחיוך קל, חייכתי בחזרה, מרגיש איך הקרח נשבר לאט לאט.
"תודה." אמרתי והושטתי לו את ידי, הוא נתן לי כיף וכעת שנינו התחבקנו וטפחנו אחד על גבו של השני, יצאתי מחדרו וכעת הלכתי לחפש אחר האחיות שלי – מצאתי אותן צופות בטלוויזיה בחדר המשחקים שלהן, ניגשתי אליהן והן הביטו בי בסקרנות, כעת התכוננתי לדבר איתן בקשר לדברים שעומדים על הפרק.
"אור, אדווה, תקשיבו טוב. יש לי הצעה שלא תוכלו לסרב לה, אתן רוצות לשמוע?" דיברתי בלהט, האחיות שלי הנהנו וחייכו אליי.
"לאלינור יש יום הולדת 16 בעוד שבועיים ואני מוזמן, אביב בא איתי… אתן רוצות להצטרף אלינו?" שאלתי, מבלי לחשוב בכלל הן הסכימו איתי.
"בטח, אם יהיו שם עוד אנשים מהמשפחה אז כן." אור אמרה.
"גלי ובר יהיו שם, גם שירה וניר יהיו שם. וכמובן אלינור, אריאל ועומרי יהיו שם." הבהרתי לשתי האחיות הקטנות שלי היכן הדברים עומדים, בסופו של דבר הן הסכימו לבוא, וכך באותו יום הלכתי לישון מרוצה מאוד – אני מצליח לחדש את התמיכה בי בבית וגם אני הולך לפגוש את אלינור אחרי כל כך הרבה זמן, מה יכול להיות יותר טוב מזה?