צ׳אר – פרק 1

אני ספק רצה, ספק בורחת.
שוב הוא רודף אחרי, לא נותן לי מנוח.
אני צוללת לים של כאב.
שוב אני שומעת אותו צועק מאחורי.
״את הרגת אותו!, זאת אשמתך״.
ואני שומעת אותו בוכה, את קריעות ליבו.
ואני רוצה לעצור.. באמת.
אבל אני מפנה את מבטי רק לרגע בשביל לראות את הסכין שנתקעת בגבי, ואז אני לא רואה כבר כלום, רק חושך.. וחושך.
אני קמה בבהלה מהחלום, כל גופי חם, טיפות זיעה זולגות מהמצח שלי.
שוב הסיוט הזה, כבר חודשים על גבי חודשים אותו החלום שלא נותן בי טיפת שקט, ההרגשה שאני רק רוצה להתחלף עם חיים של בן אדם אחר..
אני מסתכלת על השעון המעורר, הוא מראה את השעה 4:30.
אין טעם לחזור לישון, ושום רצון לראות שוב את אותו האדם שהורג אותי במשך חודשים, כל לילה מחדש.
אני מתקדמת לכיוון המראה, ומסתכלת על עצמי.
צ׳ארלי סמית׳, בת 17, שיער שחור ועיניים חומות.
עד כמה החיים שלי דפוקים מאחד עד עשר? מאה.
אני חיה בפנימייה צבאית בניו יורק, שאפילו חוקים בבית סוהר יראו מעוררי קנאה ליד החוקים פה.
כבר שלוש שנים שאני חיה פה, ושום דבר לא נראה שונה – מסדר בוקר בחמש וחצי, וארוחה לעשר דקות בלבד בקפיטריה, ושאר היום..טוב אתם יכולים לתאר לעצמכם כמה זה נוראי.
אז בעצם באמת שום דבר לא שונה פה, רק שמיום ליום אתה מבין כמה אתה בן אדם דפוק אם אתה חי במקום כזה.
בכל מקרה הסיוטים שלי התחילו בערך בשנה שעברה, אני לא אספר לכם איזו שנה נוראית זו היתה, עדיף שלא.
כל זה עובר לי במוח בזמן של דקה מול המראה, אני מסיטה את ראשי לכיוון החלון, עם הסורגים-כמובן, וניגשת להעיר את אשלי, חברתי הטובה ביותר, וגם האויבת המושבעת שלי.
את אשלי הכרתי שהגעתי אל הפנימיה, היא היחידה שחייכה אלי שנכנסתי בשער לכיוון דרך חדשה בחיים שלי, דרך נוראית.
מאז אותו היום, נהיינו החברות הכי טובות, בלתי ניתנות להפרדה.
ומצד שני הפנימיה התחלקה לשתי קבוצות, מטרתן של הקבוצות האלה הן להתחרות אחת בשניה.
מה שהגיע למצב של שנאה בין שני הצדדים, טוב, חוץ ממני ומאשלי.
והנה לכם הסיבה שהיא אויבת מושבעת שלי אבל החברה הכי טובה שלי, כי אני בקבוצה שמתחרה מולה, מצחיק עד כמה המזל מזדיין הא?
אשלי קמה בקפיצה ומורידה אותי על הרצפה עם רגל על הצוואר.
היא נאנחת שהיא רואה שזו אני, וחוזרת לתנוחת ישיבה מזרחית על המזרן.
אני צוחקת.
״ אמרתי לך להפסיק להעיר אותי ככה צ׳אר, אני אעבור חדר בסוף.״
״כן, בטח״ אני מחייכת בהקנטה.
״סתמי״ היא מסתכלת עלי וצוחקת.
״ אוי ואבוי שלא ידעו שאמרת את זה את תקבלי מסדר בוקר שעה מלפני שצריך.״
״ סתמי כבר חופרת״
״טוב״ אני מחייכת אליה שוב וחוטפת מגבת ממתקן התלייה שליד המיטה שלי, אם אפשר לקרוא לה מיטה בכלל.
אני לוקחת סבון, שמפו, משחת שיניים ומברשת שיניים.
אין צורך במברשת שיער, השיער שלי חלק גם ככה.
אתם מבינים? בפנימיה צבאית אין הבדל בין בת לבן, חוץ מהאיברים.
אני יוצאת מהחדר והולכת במסדרון לכיוון המקלחות.
הקצינה שאחראית על מסדר הבוקר מתקרבת אלי .
״ סמית׳, המנהל רוצה לראות אותך אחרי שאת מתקלחת ועולה על מדים, יש לך עשר דקות.״
היא מסתכלת עלי במבט אדיש, עושה בלון עם המסטיק מנטה, הטעם הקבוע שלה שאני לא יכולה לסבול, ומתרחקת.
אני פותחת את הדלת של חדר הרחצה, לפחות זה מופרד פה.
נכנסת למקלחת אישית, מורידה את הבגדים ומתקלחת.
אני יוצאת תוך שלוש דקות ועולה על מדים, מחזירה את הדברים אל החדר שלי ורואה שיש לי דקה בדיוק להגיע אל המנהל.
אני רצה הכי מהר שאני יכולה, לא כדאי לי לאחר אפילו בשניה.
הדלת נפתחת לפני שאני מתקתקת והמנהל אומר שאני יכולה להיכנס.
הוא מוריד את המשקפיים שלו בעייפות ומשפשף את עיניו, נושף, ומסתכל עלי בהבעה שלא ניתן לפרש.
״ סמית׳, שבי״
אני מתיישבת.
״סמית׳ אני לא טיפוס של נאומים, את יודעת את זה, אבל את עוברת, אין לי שום דרך אחרת לבשר לך את זה״
״ עוברת קבוצה?״אני מחייכת ומסתכלת אליו, והחיוך שלי נמחה אחרי שאני שומעת את התשובה שלו.
״ עוברת מהפנימיה״ הוא מסתכל עלי במבט בוחן, מקניט במקצת.
״ המנהל זו בדיחה?״ אני מתחילה לחייך, והחיוך שוב נמחה.
״ ראית אותי פעם מתבדח?, בכל מקרה את עוברת לפנימיה רגילה.״
שילך להזדיין הזקן הממורמר הזה.
״ ברצינות? ומה עם אשלי?״אני מתחילה להבין שזה רציני.
״ אשלי נשארת פה, לא מעניין אותך למה את עוברת?״
אני נאנחת, אין מצב שאני עוזבת בלי אשלי.
״ למה?״ אני שואלת, זה לא מעניין אותי כל כך.
״ אבא שלך ביקש את זה״
אוי . שילכו להזדיין שניהם.
״ מה אבא שלי קשור? הבן זונה הזה לא היה איתי בקשר במשך שלוש שנים ופתאום הוא רוצה להעביר אותי?״
״ סמית׳ בפעם הבאה שאני אשמע אותך מדברת ככה את לא תעשי מסדר בוקר כי את תהיי בשמירות יומיים שלמים זה מובן?״
״ כן״ אירוני, הרי אני עוזבת, אבל משהו בי אומר לי שכדאי לסתום.
אני מתעצבנת, אבל שומרת על קור רוח.
״ מצויין יש לך עשר דקות לארוז ולהתייצב בפתח הפנימיה, יום טוב, המשך חיים נהדרים, שלום.״
אני יוצאת בכעס ופונה לארוז, אשלי מחכה לי בחדר.
״ למה את נראית כמו זקנה מרירה?״ שפתיה מתעקלות לחיוך והיא מסתכלת עלי.
״ אש..אני עוזבת לפנימיה רגילה, אחרת.״
היא מסתכלת עלי, המומה.
״ את לא יכולה לעזוב אותי צ׳אר, לא עכשיו..״ דמעות נקוות בעיניה והיא עוזבת את החדר.
היא לא חוזרת בחמש דקות ההבאות אז אני אורזת את כל הדברים שלי, וזה לא לוקח הרבה זמן.
אני לא מצליחה לבכות, אבל אני רק רוצה את אשלי שתחייך אלי כמו ביום הראשון ותגיד שיהיה בסדר.
אני מתקדמת לכניסה של הפנימייה, אבא שלי ועוד קצינה מחכה שם.
אבא שלי מתקדם לחבק אותי.
״צ׳ארלי״ הוא אומר בקול שבקושי אפשר לשמוע.
אבל אני מתחמקת, הקצינה מהנהנת אלי.
אני מסתכלת לאחור, אשלי לא שם, גוש עומד לי בגרון, ואני ממשיכה לכיוון היציאה.
אני נכנסת לאוטו של אבא, והוא מתחיל להסביר לי דברים על הפנימייה, בזמן שהוא נוסע.
אני עוצרת אותו באמצע.
״איך זה שנזכרת בי פתאום? באמצע החיים?״״הגעתי למסקנה שאני רוצה להתקרב אלייך ופנימייה צבאית זה לא מה שיעזור״
הגוש בגרון גדל עוד יותר.
״אז למה אני בדרך לפנימייה אחרת עכשיו במקום לבית?״
״כי אין לנו בית יותר צ׳ארלי״
אני מביטה בו בהלם.
״מה זאת אומרת?״
״אני מתחתן שוב, הבית נמכר, אני עובר לבית שקרוב לפנימייה החדשה שלך, את לא יכולה לגור איתי כי אני צריך שהקשר בינך לבין כריסטינה יבנה, את לא יכולה ליפול עליה משום מקום..״
אני לא אומרת כלום במשך כל הנסיעה, רק מסתכלת על הנוף, מבינה שכריסטינה החליפה את המקום של אמא שלי.
אנחנו מגיעים לפנימיה ועוברים בשער.
אבא שלי פונה אלי שוב, והפעם הוא לא מחבק.
״צ׳אר אל תתרחקי שוב כמו אחרי המוות של אמא שלך, אני מתחנן, פחדתי להיות איתך בקשר כי פחדתי שתשנאי אותי.״
אני מסתכלת עליו במבט רצחני.
״ אל תקרא לי צ׳אר, אני אתרחק כמה שטוב לי, אני מעדיפה לא לדעת מי אתה בכלל, ולהזכירך זאת אישתך שמתה ולא רק אמא שלי.״
ואני יורקת את המילים האלה בפרצוף שלו.
הוא נאנח ויש לו מבט עצוב בעיניים.
אני מתקדמת לעבר הכניסה של הפנימיה שם עומד מישהו מבוגר שנראה מוסמך מדי לטעמי.
אבא שלי צועק מאחורה שהוא הביא לי כבר הכל לשם, בגדים ועוד דברים שאני צריכה.
אני לא מסתכלת לאחור, רק קדימה, אל דרך חדשה שלא נראית יותר מבטיחה מהקודמת.