צעד אחד רחוק מדי- פרק 9

אריאל התנפל על דין.
הוא הצליח לתת לו אגרוף אחד ואחריו דין החזיר לו.
דין התנפל עליו ופוצץ אותו במכות.
יצאתי מהאוטו בריצה ועצרתי את דין. הוא כמעט הרג אותו.
אריאל כבר היה שכוב על הרצפה ודין בעט בו ללא הפסקה והמשיך לבעוט בו גם כשהפסיק להתנגד.
"דין, מספיק, אתה תהרוג אותו!" צעקתי עליו וניסיתי למשוך אותו לכיוון האוטו.
אבל דין המשיך לבעוט בו בחוזקה.
"די דין אני מתחננת, בבקשה תפסיק!" נלחצתי. התחלתי לבכות.
באמת פחדתי שהוא יהרוג אותו. בגללי.
"הקאתי דין. אני הקאתי" אמרתי תוך ניסיונותיי למשוך את דין אחורה.
הוא בבת אחת הפסיק להרביץ לאריאל והסתובב אלי.
"את מה?" הוא שאל המום והתחיל להתקרב אלי.
בעוד שהוא ממשיך להתקרב אני הולכת באיטיות אחורה, מתרחקת ממנו.
"א..אני.." נאנחתי. "דין בבקשה אפשר ללכת?"
"את מה עשית?" מבט של אכזבה שטף את פניו בעודו ממשיך להתקרב אלי.
עמדתי מולו ודמעות המשיכו לזלוג מעיניי.
דין הלך לכיוון האוטו ומיהרתי ללכת בעקבותיו.
נכנסו לאוטו וישבנו שם. לא הסתכלנו אחד על השני. לא דיברנו.
במקביל ראיתי את אריאל נעמד ומתחיל לצלוע לכיוון השני.
הבנתי שדין חיכה לראות לאן אריאל הולך, וכשראה שהוא לא הולך בעקבותינו, הוא נסע.
"דין תגיד משהו" הפצרתי בו.
הוא התעלם.
"לפחות תגיד לי לאן אנחנו נוסעים"
הוא לא ענה.
"דין!"
"חכי בסבלנות"
"לחכות למה?"
"חכי ותראי."
הגענו לאיזה מקום יפיפייה מוקף בדשא ירוק וצמחייה חיה וצבעונית.
הרוח נשבה וגרמה לעצים לנוע מעט.
דין החנה ויצא מהאוטו ואני בעקבותיו.
אני חושבת שהנסיעה הזו הייתה אחד מהרגעים הארוכים ביותר בחיי.
נסיעת דממה. נסיעה בלתי נסבלת.
הוא הלך והתיישב על ספסל שהוצב קרוב מאוד לקצה צוק שמשקיף על נוף נרחב של הארץ היפיפייה שלנו.
הוא התיישב בקצה אחד ואני התיישבתי בקצה השני.
"הייתה לי אחות פעם" דין פלט.
ישבתי בשקט והבטתי בו בציפייה.
מה הקשר אחותך עכשיו? אני מספרת לך שהקאתי ואתה- רגע.. הייתה??
"הייתה?" שאלתי בחשש.
"כן, הייתה. היא נפטרה כשהייתה בת 14"
דין נאנח. הוא הסתכל על הנוף והשפיל מבטו.
פניו נפלו ועיניו נראו.. ריקות. אף פעם לא ראיתי את דין ככה.
"זוכרת שלפני כמה חודשים שאלתי אותך מה התאריך? והוא היה ה 16 לחודש? זה היה יום השנה לפטירתה.." הוא המשיך- "השנה השלישית לפטירתה"
"דין אני כל כך מצטערת.." אמרתי והתקרבתי אליו במעט.
"קראו לה תום. היא הייתה נערה מדהימה. חייכנית, חיובית, שקדנית, חברה טובה ואהובה על ידי כולם.. אבל כמו כולם.. ואולי בגלל כולם.. היא הכניסה לעצמה שטויות לראש"
דין הניד את ראשו לשלילה. כאילו לא מאמין למה שקרה.
אני רואה שקשה לו לדבר על זה.
"דין אם אתה לא רוצה אתה לא חיי-"
"היא הפסיקה לאכול" הוא קטע אותי.
"היא דילגה על ארוחות בוקר, ארוחת צהריים בקושי אכלה ובארוחת הערב אכלה תפוח, במקרה הטוב. היא נראתה בסדר גמור… ילדה יפיפייה שנראית כמצופה מילדה בגילה.
ההורים שלנו לא שמו לב.. עד שהיה מאוחר מדי.. אמא רופאה ואבא עורך דין כמעט אף פעם לא בבית לא שמים לב שהילדה שלהם מרעיבה את עצמה ומקיאה כל פיסת אוכל שנכנסת לה לפה. אני בדיוק השתחררתי מהצבא טסתי לחפש את עצמי באוסטרליה.. גם לא שמתי לב למה שקורה עם אחותי הקטנה"
"אתה לא יכול להאשים את עצמך"
"אני יכול ועוד איך"
דמעה זלגה מעיניו של דין.
כאב לי. כאב לי בלב שלי כאילו אני איבדתי אחות.
כאבתי את כאבו של דין כאילו היה כאבי שלי.
"שבוע אחרי שחזרתי מאוסטרליה היא נכנסה אלי לחדר וסגרה את הדלת. היא התיישבה על המיטה שלי- "דינדוש, אתה יודע שאתה האח הכי טוב שיכולתי לבקש?" הסתכלתי עליה בפליאה, לא הבנתי מאיפה היא הביאה את היציאה הזאת עכשיו.
"התגעגעתי אליך המון.. חצי שנה בלי אח גדול זה העינוי הגדול ביותר שאפשר לעשות לאחות קטנה" היא המשיכה כשלא הפנתי את תשומת ליבי אליה.
"אני אוהבת אותך" היא אמרה לבסוף.
"אני אוהבת אותך יותר משאני אוהבת את אמא ואבא" היא אמרה בלחישה.
קמתי מהכיסא שלי והתיישבתי לידה על המיטה. חיבקתי אותה- "אני גם אוהב אותך אחות קטנה, עד הירח ובחזרה" היא חייכה את החיוך המתוק הזה שלה. החיוך התמים, החיוך שהצליח לעבוד על כולנו.
רק לאחר שמתה, הבנתי שהשיחה הזו הייתה האחרונה שלנו. היא חיכתה שאחזור מאוסטרליה כדי להיפרד ממני.. אני לא מאמין כמה דפוק הייתי.. איך לא שמתי לב.. איך????"
דמעות החלו לזלוג מעיניי בעודי מתקרבת לדין. הסתכלתי עליו ולא ידעתי מה לעשות.
אני רוצה לעזור לו, אני רוצה לחבק אותו, לנחם אותו..
"יום אחרי השיחה שלנו.. בזמן שהייתי אצל חברים קיבלתי שיחת טלפון מאמא שלי."
היא בכתה בהיסטריה ולא הפסיקה לצעוק על אבא שלי תוך כדי. -"דין תבוא מהר הביתה" היא ייללה. "זאת תום.. היא..-"
"מה? אמא? אני לא מבין כלום" אמרתי לה.
היא בכתה כל כך הרבה וכל כך חזק ובלעה מילים.
"אמא, דברי ברור"-
"דין.. תום.. היא.. היא חתכה ורידים. בוא מהר" היא צעקה והתנתקה השיחה.
כעבור עשר דקות הייתי בבית ונכנסתי לאמבטיה למראה אחותי קטנה מוטלת על הרצפה כששלולית דם מסיבית מקיפה אותה. אבא שלי מדבר בטלפון עם אמבולנס ואמא שלי מחזיקה אותה בידייה. "תומי שלי, תינוקת שלי, לא.. בבקשה לא.." היא בכתה.
"תחזרי אלי, אל תעזבי אותי תומי שלי, ילדה שלי"
עמדתי בכניסה לאמבטיה והתחלתי לבכות. ידעתי ששום אמבולנס לא יציל את תום.
תום לא רצתה שיצילו אותה.. עמדתי חסר אונים מסתכל על אחותי הקטנה מתה בידיים של אמא שלי.
נכנסתי לחדר והתיישבתי על המיטה. בהיתי באוויר.
לא מעכל.
לא מבין.
לא יודע מה לעשות.
מה בן אדם אמור לעשות כשהוא רואה שאחותו התאבדה?
להשתגע? לצעוק? לצרוח? לאבד עשתונות?
להרביץ לקיר? לעצמו?
להאשים מישהו? את ההורים? את עצמו?
מחשבותיי התערבבו וכמעט גרמו למוחי להתפוצץ, כשלפתע הבחנתי במכתב בצבע תכלת בהיר מונח על השולחן שלי.
הוא היה מקופל לשניים. פתחתי אותו ופרצתי בבכי.
ישר זהיתי שזהו כתב ידה של תום.
"דינדוש אהוב ליבי. אני לא מצפה שתבין. אבל לא יכולתי יותר.
קמתי בבוקר ושנאתי את עצמי יותר מביום שלפניו.
עמדתי מול המראה והקאתי למראה גופי. גופי השמן, המגעיל, המכוער.
כששני רצונות חזקים מתנגשים, ומגיע רגע האמת לבחור על פי איזה רצון לפעול, אין דרך חזרה. רצון אחד רצה להישאר בחיים, בשבילך, למענך, כי באמת, אין לי סיבה אחרת לחיות.
רצון אחר רצה למות. לסיים את הסבל, את האומללות. את העמדת הפנים הנצחית ואת החיוכים המזויפים.
דינדוש שלי, בבקשה אל תאשים את עצמך.
אני רוצה שתחייה את החיים שלך ותתקדם.
אני מאוד אכעס עליך אם תעשה שטויות!!
אני כל כך מצטערת, על הכל. על הפעמים שהייתי אחות מציקה וחופרת, ושלא אמרתי לך פעמים רבות יותר כמה מדהים אתה.
דינדוש שלי.. תודה לך על כל הרגעים היפים והמצחיקים. שתמיד היית שם בשבילי גם אם מרחוק.
מקווה שתזכור אותי בתור תום, אחותך הקטנה החייכנית שתמיד אהבת בזכות זה.
אוהבת אותך עד לירח ובחזרה, לעולמי עולמים.
שלך תמיד, בלב, בכל מקום שאליו תלך,
תומי."
דין קם מהספסל בפתאומיות והחל ללכת.
ניסיתי להתעשת ולמחות דמעותיי שטשטשו את ראייתי אך ללא הצלחה.
קמתי ורצתי לכיוונו- "דין.. חכה.."
תפסתי בידו והוא הסתובב אלי.
עיניו היו נפוחות מבכי והוא זז במקום באי נוחות
הוא שפשף את שערו- "את מזכירה לי אותה הילי. בכל יום שעובר את מזכירה לי אותה יותר.
את חייכנית ואדיבה ולראות אותך עוברת את מה שהיא עברה הורג אותי. והיום.. כשאמרת לי שהקאת.. זה פשוט שבר אותי. אני כל כך דואג לך, אני לא חושב שאת מבינה עד כמה.
אני דואג לך בצורה שהייתי אמור לדאוג לאחותי הקטנה, אך כשלתי בתפקידי"
"דין אל תגיד את זה! אתה לא כשלת.. אל תעז להאשים את עצמך!" צעקתי בלחישה צורמת שהתערבבה עם דמעותיי.
"אני מאמין בך, מאמין שאת תתגברי על המחלה הזאת. אבל את חייבת להאמין בעצמך. את חייבת להאמין שאת יפה ורזה כמו שאת. במיוחד מאחר ואת כזאת!
הילי.. חבל שאת לא יכולה לראות את עצמך כמו שאני רואה אותך"
"איך אתה רואה אותי? אתה בסך הכל המאמן שלי.. וגם זה כבר לא.."
"את בין הנערות היותר מיוחדות שיצא לי להכיר, את חכמה וחרוצה ונחמדה לכולם. אני לא יכול לתת לך לחזור להתעללות שהעברת את הגוף שלך. אני לא אתן. אני לא אוותר עליך כמו שוויתרתי על תום. אני לא.."
"דין…"
"זאת הסיבה שהפכתי למה שאני הילי. זאת הסיבה שעזבתי את הדרך הסלולה שאבי השאיר לי לכיוון עורכי הדין והלכתי ללמוד בוינגייט את כל מה שקשור לאנטומיה של הגוף, והפכתי למאמן כושר. כדי למנוע מנערות אחרות לעבור את מה שאחותי עברה וללא סיבה. אני לא הולך לוותר עליך הילי. תבטיחי לי שאת לא תוותרי על עצמך.."