צעד אחד רחוק מדי- פרק 2

נשמעה דפיקה בדלת הכניסה. "אמאאאא יש מישהו בדלת" צעקתי מבעד לחדר האמבטיה.
"את יכולה לפתוח הילי? אני בדיוק עם סירים על האש" נשמעה צווחה מהמטבח.
הסתכלתי במראה על גופי העטוף במגבת לבנה. "אהה… לא אמא. אני די ערומה. את בטוחה שאת רוצה שאני אפתח את הדלת?"
"נו שימי עליך איזה מגבת, זה בטח אבא"
שימי עליך איזה מגבת. וואלה יופי. אני מסיימת להתקלח לא מספיקה לנגב שיער והדבר הראשון שאני צריכה לעשות זה לרוץ לפתוח את הדלת.
דפקו שוב פעם. "רגע!" צעקתי בעצבים. לעזאזל, קצת סבלנות.
אני כולי רטובה ומנגבת את השיער תוך כדי הליכה מהירה לדלת, שדרך אגב במהלכה הצלחתי להרטיב חצי סלון בעזרת כפות רגליי הרטובות.
פליז שזה לא השכן החתיך פליז שזה לא השכן חתיך אני ממלמלת בזמן שאני פותחת
"הי.. את.. הילי?"
טוב, זה לא השכן החתיך- אבל זה לא פחות מביך כי הגבר הגבוה שניצב מולי מהפנט ביופיו. הוא לגמרי ניצח את השכן החתיך.
בעודי מנסה להתכסות במגבת ולהסתיר כמה שיותר מגופי, אני עונה "כן.." ומקללת את אמא בלב. "זה בטח אבא". ידעתי שלא הייתי צריכה לפתוח את הדלת.
הוא לבוש במכנסי ריצה קצרים וגופייה משוחררת גזורה בצדדים שלא משאירה הרבה מקום לדמיון.
"אני דין, מצטער שגרמתי לך לרוץ מהמקלחת.." הוא אמר תוך הגנבת חיוך קטן ובחן אותי מכף רגל ועד ראש.
הסמקתי מרוב מבוכה.
"א..אני מצטער שהבכתי אותך" הוא המשיך לאחר שבהיתי בו בהלם. "זה בסדר, אני אחכה פה שתתארגני"
אני מנסה לענות לו, אבל המילים פשוט לא יוצאות מפי.
"הבכת? לא ממש לא הבכת אותי" אמרתי והרגשתי את פניי מאדימות עוד יותר.
"כן.. טוב.. הלחיים שלך אומרות אחרת"
"הילי, מי זה בדלת?" אמא צעקה מהמטבח.
"חשפן" צעקתי בחזרה.
דין צחק.
"את יודעת שמבין שנינו את זו שלא כל כך לבושה…"
"דין!" צעקתי עליו בלחישה.
"מה? לא רק את יודעת לעקוץ. יש גם דבורים ממין זכר"
"מה? מזאת אומרת חשפן?" שמעתי את קולה המבולבל של אמא. "אני באה"
"אוו, דין, בוא תיכנס. מה זה הילי, למה את לא נותנת לו להיכנס? ולמה את לא לבושה? ככה חינכתי אותך? לכי תתלבשי" אמא אמרה בציווי. דין צוחק מאחורה.
"מה? איך הגענו למצב שאני לא בסדר? את אמרת לי לפתוח את הדלת!!"
לעזאזל איך אני יצאתי לא בסדר? אני מלכתחילה לא רציתי לגשת לדלת. אבל לא התווכחתי. לא ישנתי מספיק שעות בלילה כדי לנצח בוויכוח איתה.
"טוב, את מוכנה לתזוזה?"
"אני מניחה.." אמרתי תוך כדי שירדתי במדרגות.
"בי תהנו!" אמא אמרה וסגרה את הדלת אחרינו.
"אז.. מה שלומך הילי?"
זאת הפעם הראשונה מזה חודשים שהשאלה הזו נשמעה אמיתית, כאילו שהוא באמת מתעניין ורוצה לדעת.
"מדהיםםםם. מה שלומך דין?" אמרתי בציניות מוגזמת.
"אני בסדר, תודה. ומה באמת קורה איתך?"
"מזאת אומרת? כבר אמרתי לך, הכל טוב."
"אם הכל היה טוב אמא שלך לא הייתה מבקשת ממני לעבוד איתך"
"למה אתה מתכוון? היא לא אמרה לך למה אתה פה?"
"לא. אני ביקשתי שלא. אני לא אוהב לשמוע מההורים או מכל גורם אחר על מצבו של בן אדם. אני סומך רק על אותו אדם שיספר לי בכנות מה קורה איתו. ולכן, אני שואל בשנית, מה קורה איתך?"
בכנות, הייתי קצת המומה. הייתי בטוחה שדין יודע למה הוא בא והוא יהיה שילוב של שוטר ובייביסיטר שיפקח על כל צעד שאעשה.
"היו לי הפרעות אכילה. אמא טוענת שהגעתי למצב של אנורקסיה. אני טוענת שלא. כפי שאתה רואה, אני רחוקה מלהיות אנורקסית" אמרתי והצבעתי עם ידיי כלפי גופי.
באמת שכבר לא הייתי קרובה למצב של אנורקסיה. מאז שההורים גילו על מצבי הלכתי לתזונאית ולמרכז להפרעות אכילה, והתחלתי לאכול מסודר ועליתי במשקל את כל מה שהורדתי.
"הבנתי. ואת לא כל כך רחוקה מאנורקסיה.. את מאוד רזה"
"טוב כל אחד והיעדים שלו בחיים, כן? יום אחד גם את היעד הזה אגשים." אמרתי תוך כדי שאנחנו הולכים לכיוון הפארק.
"ואני פה כדי לוודא שאת היעד הזה בדיוק לעולם לא תגשימי" דין אמר והסתכל עלי.
"כן, טוב, בהצלחה עם זה" אמרתי ומבט של שובבות התלבש על פניי.
"בואי נחזור טיפה אחורה, איך את מגדירה הפרעות אכילה? מה היית אוכלת?"
"אתה מתכוון מה לא הייתי אוכלת?"
הוא חייך בייאוש "את יודעת הילי, החברה דופקת לדור שלכם את הראש. היא מכתיבה את אידיאל היופי, איך כולם אמורים להראות לפי החוקים שלה. עבדתי עם לא מעט בנות בעלות סיפור דומה לשלך, שיכלו לעשות כל מה שרצו בחיים. הן היו יפות, חכמות, בעלות פוטנציאל אדיר להגשים כל חלום שרק חלמו. אבל בגלל החברה הבורה שאנחנו חיים בה היום, הן לא זכו לכך."
"לדור שלכם? אפשר לחשוב שאתה במשבר גיל ה 40.. יא מתנשא, בן כמה אתה בכל אופן?"
"את רצינית? מבין כל מה שאמרתי את נתפסת על הגיל שלי?"
"נו תענה"
"24"
"ולא, אני לא נתפסת רק על הגיל שלך. מזאת אומרת שאמרת שהיו בנות עם סיפור דומה לשלי?"
"מה הכוונה?" הוא שאל ועטה על פניו מבט חושב שמנסה להבין את שאלתי.
"אמרת היו.. יכלו.. הכל פעלים בזמן עבר"
"כן. רוב הבנות היו במצב חמור משלך. חלק מחלימות בבית וחלק במוסדות סגורים. בכל מקרה, גם כשיחלימו, החיים שלהן לא יחזרו להיות אותו הדבר."
הנהנתי ושתקתי.
"טוב, הגענו. בואי נתחיל בריצה קלה"
"אחריך כבוד מלכותו" אמרתי וסימנתי עם ידי לכיוון השביל המסומן.
"אבל את רצה איתי? לא נשארת לצחוק עלי מזיע מאחור?" הוא שאל בחשדנות
"מה פתאום. קדימה תתחיל"
דין התחיל לרוץ.
"איך את מסתדרת הילי? הילי?.." קולו של דין כמעט ולא נשמע מקדמת השביל
"מסתדרת מעולה!" צעקתי כשהוא הסתובב לאחור והבין שנשארתי במקומי.
מבטו של דין התחלף לעצבני, מבט שהזכיר לי את מבטו של אבא שלי כשרצה להעניש אותי כשעשיתי משהו לא בסדר בתור ילדה קטנה.
"את חושבת שצחקתי נכון? את הולכת לרוץ איתי. גם אם זה אומר שאצטרך לקשור את ידייך לשלי". הוא אמר והצביע עם עיניו על הידיים שלי.
דין תפס את היד שלי והתחיל לרוץ. מחוסר ברירה התחלתי לרוץ גם.
"נו רואה, זה לא כזה נורא" הוא אמר מבסוט כולו כשראה שאני לא מתלוננת.
המשכנו לרוץ והגנבתי מבט לכיוונו. לדין היו את העיניים הכי יפות שראיתי. צבע חום-ירקרק, שיער שחור כהה וגוף שדרש הרבה שעות בחדר כושר כדי להגיע לשלמות כזו.
"נהנת מהנוף?" הוא שאל וצחק מרוצה מעצמו מעצם היותי בוהה בו יותר זמן ממה שתכננתי.
שיט. הוא קלט אותי.
"כמעט כמו שאתה נהנת כשפתחתי את הדלת" יריתי חזרה.
"1-0 לטובתך דנבר" דין אמר וחייך "עכשיו קדימה, להגביר קצב!"