צעד אחד רחוק מדי- פרק 19

ה 16 לחודש.
הטלפון מצלצל- "הילי.. את בטוחה שאת רוצה?"
"בפעם העשירית, כן!"
"אולי לא נלך?"
"דין, כבר דיברנו על זה"
"אבל.."
"שום אבל!"
בחיי, איך הוא יודע לעצבן אותי.
נשמע שקט מהצד השני של הקו.
"דין.. לא היית באף אזכרה לתום. אני חושבת שהגיע הזמן"
"שנה שעברה לא הלכתי ובשנים שלפניה, למה שהשנה אני כן אלך?"
"כי אני באה איתך"
"הילי.."
"תאסוף אותי עוד חצי שעה, נתראה" יריתי לעברו ומיהרתי לנתק.
לא רציתי שתהיה לו הזדמנות להגיב.
דין ואני לא ממש דיברנו על כל מה שקרה, על הדברים שנאמרו ועל הרצונות שהובהרו..
אני מתחרפנת מהעובדה שהוא רואה אותי כילדה ושהוא לא יכול להיות הראשון שלי בגלל זה. כי אני בתולה?
ואני לא מתכוונת רק לסקס.
אני בתולה מבחינת הרבה דברים. לא, אני לא בתולת שפתיים- אבל מצד שני לא הייתה לי נשיקה רצינית שבאמת נהנתי ממנה. לא הייתה לי מערכת יחסים רצינית, לא אהבתי מישהו בכל ליבי.
ואז הכרתי את דין..

"הי יפיוף" אמרתי בזמן שנכנסתי למכונית.
"הי מותק" דין ענה בציניות מוגזמת שגרמה לשנינו לצחוק ביחד.
זה היה יום יפיפייה.
השמים היו כחולים וברורים, בלי ענן אחד משוטט בהם. רוח קרירה גרמה לעצים לנוע מעט, והשמש חיממה ונראתה חייכנית מתמיד.
ואיכשהו, כל מחשבה תמימה שיש לי בזמן האחרון בסופו של דבר מגיעה למצב ביני לבין דין.
אני יודעת שהוא עוצר את עצמו. הוא אמר בעצמו שהוא רוצה אבל בכוונה לא עושה כלום, ואני לא אעשה לו דווקא ואנשק אותו ואגרום לו להרגיש רע עם עצמו..
אז מה לעזאזל כן יש לי לעשות? מתי הוא כן ירצה לנשק אותי? אם בכלל..
"הכל טוב?" דין קטע את מחשבותיי הנסחפות על פלאי הטבע וכמובן גם עליו.
"כ..כן" גמגמתי- "סתם עופפתי לכמה רגעים"
"על מה חשבת?"
"סתם.. כל מיני"
"שקרנית"
"מה שקרנית"
"אני יודע שחשבת עלי"
צחקתי.
"מה אתה אומרררר" אמרתי בפליאה שלוותה בטון ציני.
"כן כן, מה שאת שומעת"
"אני יודעת שזה יבוא לך בהפתעה, אבל לא כל החיים שלי סובבים סביבך"
"הנה, עוד שקר" דין צחק והסתכל עלי.
נשכתי קלות את שפתיי למראה תווי פיניו המושלמים וחיוכו המהפנט.
"אתה לא יכול להגיד שאתה לא רוצה לנשק אותי עכשיו"
"אני רוצה לנשק אותך כל כך בלהט עד כדי כך שלא יהיה לך אוויר לנשום" הוא אמר ונאנח.
"תיזהר!!!" צעקתי ודין הסיט במהירות את ההגה בסיבוב חד לצד ימין.
חתול קטן ומסכן שהלך על הכביש כמעט מצא את עצמו מתחת לגלגלי המכונית שלנו.
"רוצח" אמרתי וצחקקתי.
"אני??? את זאת שהסיחה את דעתי"
הגענו לבית הקברות. משפחתו של דין כבר שם, מחכה רק לנו.
דין החל לצעוד לכיוונם ואני קפאתי במקומי. רציתי לבוא איתו, שכנעתי אותו שנלך- אך ברגע שראיתי את משפחתו הרגשתי לא בנוח. דין ואני לא ביחד, אז מה אני עושה באירוע כל כך אישי שלו ושל משפחתו- ואיך הוא יסביר את בואי להוריו?
"הילי?" דין קטע את הרהורי הבלתי פוסקים
-"הא?"
"את.. באה?"
"דין.." לחשתי ולקחתי צעד לכיוונו- "מה תגיד למשפחה שלך? כלומר, אני.. אתה.. אנחנו לא.."
גמגמתי והשפלתי מבטי.
"אני לא חייב להם דין וחשבון. אם אני רוצה שתהיי איתי, את תהיי איתי. הם יכולים לקבל את זה או להיחנק עם זה" הוא אמר וליטף את גב ידי.
"עכשיו בואי, לפני שאני אתחרט שהגענו לפה" הוא קרץ והתחלנו ללכת לעבר מבטיהם הסקרניים של משפחתו.
ראיתי שאמו מנסה להיראות חיבה כלפיי, אך מבטה הנחמד נלחם במבט הכועס על דין שהביא אותי איתו.
"הילי" היא פנתה אלי- "מה שלומך?"
"בסדר גמור, תודה" עניתי בנימוס.
"יופי. טוב לשמוע" היא אמרה במהירות והסיטה את מבטה לעבר דין- "חומד, אפשר אותך לרגע?"
דין הביט כי כמצפה לשיחת נזיפה וחייך אלי כדי להרגיע אותי.
עמדתי בצד ושמעתי משפטים בודדים מהשיחה שלו עם אמו-
"לא היית צריך להביא אותה לפה"
"לולא הילי לא הייתי בא בכלל"
"זה משפחה"
"היא יותר משפחה שלי ממה שאתם אי פעם תהיו"
"מי היא בכלל עבורך? אתם ביחד?"
"לא עניינך"
"אתה מגזים. אתה לוקח את מה שלא קורה ביניכם צעד אחד רחוק מדי"
"לפעמים צעד אחד רחוק מדי הוא הצעד הנכון"
"היה לי קצת מוזר הנאמנות שלה כלפייך בבית החולים, עכשיו הכל מסתדר.."
דין הגיב אך לא שמעתי מה אמר.
הוא החל להתקדם לעברי והסתכל על משפחתו בדרך-
"אני באתי בשביל תום" הוא הגביר את קולו- "לא אכפת לי מה דעתכם בנושא"
"ד..דין.. אולי עדיף שאני לא אשאר.. זה בסדר.. באמת.." גמגמתי.
הרגשתי נורא.
"תפסיקי עם השטויות שלך" הוא אמר ואחז בידי- "בואי, הם מתחילים"

"אני שמחה שהלכת" אמרתי לדין בזמן שנכנסנו לאוטו.
"אני שמח שבאת איתי" הוא אמר בחיוך והביט בי.
"אני בטוחה שההורים שלך לא מרגישים באותו אופן"
"למי אכפת איך הם מרגישים"
שתקתי.
הרגשתי אשמה. הרגשתי שאני הגורם לקרע בין דין להוריו.
"תפסיקי" דין אמר וקטע את חוט מחשבתי.
-"להפסיק מה?"
"להאשים את עצמך במצב שלי עם ההורים שלי"
"אני לא-"
"ואל תנסי להתכחש שזה לא מה שחשבת עליו" הוא קטע אותי.
השפלתי את מבטי וחייכתי חיוך קטן.
דין תמיד ידע מה עובר לי בראש.
הפלאפון שלי מצלצל- "הלו? מה אמא. דין ואני עכשיו בדרך חזרה. לא, לא קבעתי כלום. עוד לא יצא לי לדבר עם מיכל. כי זה עוד שבועיים אמא, מי חושב על זה מעכשיו? אמא, זה בסך הכל יום הולדת. נו אז מה אם זה יום הולדת 18. טוב, אפשר שנדבר על זה בבית? תודה, ביי" אמרתי וניתקתי.
אומנם הבטתי במסך הפלאפון אך הרגשתי את עיניו של דין נעוצות בי.
"הילי?" דין פנה אלי בטון מאופק.
"כן דין?"
"יש לך יום הולדת עוד שבועיים?"
"כן.."
"ולא אמרת לי??"
"כן.."
"למה לא אמרת לי?"
"כי זה בסך הכל יום הולדת"
"זה יום הולדת 18!" הוא נשמע יותר מתלהב ממני.
"אתה נשמע כמו אמא שלי עכשיו"
הוא צחק- "איך את חוגגת?"
"אני לא"
"מה??" הוא אמר בהפתעה ולחץ על הברקס בפתאומיות.
"תגיד לי אתה נורמאלי??" צרחתי בבהלה.
נעצרנו באמצע הכביש.
"דין תמשיך לנסוע!"
"לא עד שתסבירי לי באיזה סרט את חיה שאת לא תחגגי יום הולדת, ועוד 18"
"דין!" צעקתי עליו.
"אני לא אוהבת ימי הולדת, זה לא כזה סיפור"
"כולם אוהבים ימי הולדת" הוא אמר בטון רציני.
"אני לא כולם"
"כן את זה אני כבר יודע" הוא אמר והביט אל תוך עיניי.
"אתה יכול בבקשה להמשיך לנסוע? אנחנו עומדים באמצע הכביש אם לא שמת לב"
התחלנו לנסוע-
"אל תדאגי" הוא אמר "אני יודע בדיוק מה לעשות כדי להפוך את יום הולדתך ה- 18 לחוויה שלא תשכחי לעולם"