צעד אחד רחוק מדי- פרק 17

"הילי?" קולה של אמא של דין נשמע מפתח חדרו בבית החולים.
דין נמצא בבית החולים כבר חודש וחצי.
חודש וחצי שהוא בתרדמת מאז הפעם האחרונה שהוא היה בהכרה.
השעה 2:00 בלילה, ואני מותשת מהרגיל.
מכירים את ההרגשה הזו שאתם מרגישים פספוס?
פספוס על דברים שלא אמרתם, מעשים שלא עשיתם?
התחושה הזו הציפה אותי ומילאה את נשמתי, בלשון המעטה.
"הרופאים מבקשים מכל אחד מבני המשפחה.. להיפרד..מדין"
"מה? מזאת אומרת להיפרד?"
"תראי מתוקה, דין נמצא כבר מעל לחודש בתרדמת, האיברים שלו קורסים אחד אחרי השני, הם לא יודעים כמה זמן הוא יחזיק מעמד אם בכלל.." היא התחילה לבכות.
דמעות מילאו את עיניי אך ניסיתי לעצור בעדן מלפרוץ.
"שירלי.. א.. אני לא משפחה שלו" גמגמתי והשפלתי את מבטי.
"נכון.. אני חושבת שאת מעבר לזה"
הרמתי את מבטי אליה בשאלה.
"תראי" היא התחילה- "בזמן הממושך שדין נמצא פה את באת לבקר אותו כל יום. דין אומנם לא סיפר לי שהוא עובד איתך ואני גם לא יודעת מדוע הוא עשה זאת, אבל דבר אחד אני בטוחה בנוגע לילד שלי, שהוא לא עושה דברים בלי סיבה. כך שאת חייבת להיות מיוחדת מאיזשהי בחינה אם הוא בחר לעבוד איתך"
אני? מיוחדת?
פחח. מצחיק.
"אז את אומרת לי עכשיו שאני צריכה להיפרד ממנו?"
"אני נוסעת הביתה להחליף בגדים וחוזרת, בעלי יגיע בערב. קחי את הזמן.." היא אמרה בקול שברירי והשאירה את דלתו פתוחה ביציאתה מהחדר.
נשארתי לשבת במקומי עוד כמה רגעים. בהיתי בדין מבעד לחלון חדרו.
גופו היה מכוסה חבורות ושריטות, צינורות מילאו את גופו שנכנסו דרך כל חור אפשרי, מכשירים מצפצפים גדולים ולבנים עמדו בשורה כמו חיילים לצד מיטתו.
ורק דין, דומם.
שוכב שם, בנחת, נראה שלו, נראה..
חסר חיים.
נכנסתי אל חדרו ובאיטיות סגרתי את הדלת.
התיישבתי ליד מיטתו והחזקתי בידו.
הבטתי בו, בדין שלי, המאמן, השוטר, הבייביסיטר.
ליטפתי את שערו הכהה ונשקתי למצחו.
"דין.. אני לא מאמינה שאני מדברת אליך ואתה לא עונה לי.
תמיד אהבת להגיב על כל דבר שאני אומרת.. בעיקר מאחר ואמרתי דברים שנועדו כדי לעצבן אותך"
נאנחתי. זה קשה הרבה יותר ממה שחשבתי שזה יהיה.
"אטיאס.. כמה אני מתגעגעת למשמע קולך, לכינוי 'דנבר' שרק לך הרשתי לקרוא לי ככה למרות ששנאתי שקראת לי ככה. בהתחלה לא סבלתי אותך, שנאתי אותך. אתה היית משהו חדש, מאיים, שהכריח אותי לרוץ ולאכול- שני הדברים השנואים עלי בעולם כולו" פרצתי בצחוק מהול בבכי. דמעות כיסו את פניי וזלגו במרץ על לחיי ונפלו על מיטתו של דין.
-"אמא שלך ביקשה שאני אפרד ממך.. איך בכלל זה אפשרי?
איך אני יכולה לדמיין חיים בלעדיך? אתה השגרה שלי, העוגן, האדם ששומר על שפיותי ובאותה מידה ברגע אחד יכול לגרום לי לאבד אותה"
אני לא חושבת שאני מעכלת מה אני עושה עכשיו.
אני.. נפרדת.. מדין?
"תתעורר כבר לעזאזל!" צעקתי בקול. הנחתי את ראשי על מיטתו והמשכתי להחזיק בידו.
"דין.." יללתי "מה בכלל עשית בחוץ.. למה לא נשארת בבית.. אם רק היית נשאר בבית"
בכיתי בכי חזק.
בכל החודש האחרון הפעילות הספורטיבית שלי הייתה לבכות. נטו לבכות.
אבל הבכי שהיה ברגע הפרידה מדין.. היה הבכי הקשה והכואב ביותר.
מלמלתי- "מה היה כל כך דחוף שיצאת בגללו מהבית.. אל מי נסעת.. אל מי לעזאזל נסעת?"
"א.." קול חרישי נשמע והוא לא היה שלי.
ניסיתי להפסיק לבכות במטרה לאתר את מקור הקול.
נשארתי עדיין עם ראשי שכוב לצד גופו של דין, והקשבתי.
"אלייך" הקול נשמע בשנית וכעת היה ברור יותר.
הרמתי את ראשי בבהלה והבטתי בדין.
הוא הביט בי, עיניו היו פקוחות.
ראו שהוא מסומם מרוב חומרי ההרדמה ומשככי הכאבים, אבל זה ללא ספק היה דין.
דין שלי.
"מה?" שאלתי בפליאה בשוק מטורף שהוא בכלל מדבר איתי.
"נסעתי אליך דנבר" הוא אמר.
"אלי?!" שאלתי בחצי צעקה.
קמתי בפתאומיות מהכיסא והסתובבתי בעצבנות בחלל החדר.
"א.. אני הסיבה למצב שלך. בגללי אתה פה. בגללי היית עכשיו חודש ומשהו בתרדמת. בגללי..-"
"עבר חודש?" דין קטע את דבריי וכמעט נחנק מעצם היותו מדבר.
"זאת לא הפואנטה!" אמרתי מתוסכלת ובוכה.
מיהרתי לקחת את כוס המים שהייתה מונחת על מגש בצד המיטה ולהגיש לדין.
רק שלא ייחנק לי למוות או משהו.
"הילי" הוא אמר וסימן לי להתקרב אליו.
התקרבתי והתיישבתי לידו.
"אל תעזי להאשים את עצמך" הוא אמר והשתעל.
"דין אני.." "- תני לי לדבר. אני חושב שההספד שעשית לי אמר די והותר"
"מה?? אתה שמעת את זה?"
"בערך. שמעתי את קולך ברקע וזה מה שגרם לי לרצות להתעורר" הוא אמר בחיוך והביט בעיניי.
"אחרי ה..ריב שלנו, רציתי לבוא ולהסביר לך למה אמרתי את מה שאמרתי.. לא הייתי כנה איתך במאה אחוז"
"מה? מזאת אומרת?"
"זאת לא הפואנטה כרגע. מה שקרה הוא שהייתי מאוד נסער.. רציתי לדבר איתך.. וידעתי שלא תעני לי לפלאפון אז אפילו לא ניסיתי. יצאתי לכיוון שלך ואיבדתי שליטה על האוטו. זאת לא אשמתך הילי, בבקשה תביני את זה"
"איך זאת לא אשמתי אם אתה נסעת אלי?
אתה נסעת אלי בגלל הריב שלנו, הריב המטופש שאני התחלתי."
"זאת לא אשמתך כי אני התחלתי את הריב הזה עם מה שאמרתי. ששוב, בכלל לא היה נכון"
"אולי תסביר לי כבר מה לא היה נכון?"
הרגשתי שאני מתחרפנת. הרגשתי שליבי מתפוצץ.
"הילי.."
"מה? מה כבר יכול לקרות אם תגיד לי את האמת?"
"אני לא יכול"
"למה?"
"ברוך שובך דין, חסרת לנו מאוד.. ולהילי במיוחד" ד"ר שנהב קטעה את השיחה שלנו.
הבטתי בדין וסיננתי בשקט- "אל תחשוב שסיימנו את השיחה הזאת"
הוא חייך את החיוך הזה שלו.
החיוך השובב, המרוצה.
"ילד שלי" קולה השברירי של שירלי נשמע ובמהרה גופה היה מוטל על גופו של דין בחיבוק אימהי גדול ועדין.
"אמא" דין נאנח והידק את הלסת שלו. הבנתי שהיא הכאיבה לו במגעה.
הוא הביט בי והמשיך לחבק את אמא שלו. שקעתי בעיניו והוא בשלי.
לא האמנתי שהוא כאן. לידי. מגיב לדברים שאני אומרת.
"אתה תישאר לשבוע בערך להשגחה, אם הכל יהיה בסדר עד אז, נחשוב על לשחרר אותך הביתה" ד"ר שנהב אמרה באיום וחייכה חיוך נעים.
"מבטיח לעשות כמיטב יכולתי" דין אמר בחיוך.
ד"ר שנהב פנתה אלי- "אז אני מניחה שנראה אותך לעוד קצת זמן הילי?"
"בהחלט" אמרתי וחייכתי חיוך מרוצה.

"הילי את לא צריכה לשמור עלי, אני בסדר" דין גער בי על כך שהתעקשתי לוודא שהוא נכנס הביתה בשלום.
"אני מאמינה לך, אבל אני רוצה לוודא בעצמי" אמרתי ופתחתי בפניו את דלת ביתו.
דין נכנס וזרק את תיקו השחור על הרצפה בכניסה ונחת על הספה בסלון בעדינות.
"מתי מוציאים לך את התפרים?"
"עוד שבועיים"
התיישבתי לידו ונאנחתי. "אני מרגישה עדיין כל כך אשמה, אני באמת מצטערת" אמרתי והשפלתי את מבטי.
"הילי" דין תפס בידי והרים את סנטרי בעזרת אצבעותיו- "תפסיקי. פשוט תפסיקי לענות את עצמך" הוא אמר בניסיון נואש לגרום לי להאמין לו. "את לא אשמה, את אף פעם לא אשמה, בסדר?" הוא אמר והרגשתי את מבטו חודר אל תוך עיניי.
הוא נעמד והוריד את חולצתו השחורה במטרה ללבוש חולצה לבנה נקייה שהייתה מקופלת על הספה.
"עצור" אמרתי.
"מה קרה?"
נעמדתי מולו והבטתי בחזהו העירום.
קו מפותל וארוך התחיל מצווארו ועד לאמצע הבטן.
נגעתי בעדינות בקו וליטפתי באמצעות אצבעותיי את בטנו לאורך הקו המפותל.
"הילי.."
"אל" אמרתי נחרצות.
נגעתי בתפרים שקישטו את הקו המפותל על גופו הבהיר.
"אני מצט.."
"אל" דין קטע אותי.
הוא תפס בפתאומיות בשתי ידיי וגרם לי לרעוד מבהלה.
הבטתי בו חסרת אונים, כמו טרף שנתפס על ידי רודפו החזק יותר.
"אין בינינו יחסים מקצועיים, וגם לעולם לא יהיו.
נפרדתי מליבי לא בגללך, בגללה. אבל שמחתי שזה קרה.
כי משהו קרה לי מאז שהכרנו, משהו טוב, חדש, משהו שאהבתי.. בזכותך.
אני מביט עליך בהערצה דנבר, את נערה בעלת חוזק נפשי כל כך גדול אני אפילו לא חושב שאת מודעת לכך. נסעתי להביא אותך שיכורה מהמועדון כי זה מה שעושים למען אנשים שיקרים לליבך. והנאום שנתתי אחר כך.. ובכן.. נבע מתסכול רב"
הוא שיחרר את אחיזתו והתיישב באיטיות על הספה.
עמדתי מולו והבטתי בו כמצפה להמשך.
"אני רואה אותך מולי, ואני לא יכול לשלוט בעצמי הילי.
אני לא יכול לחשוב, לדבר, לנשום. אני רוצה להחזיק אותך ולא לשחרר לעולם, אני רוצה לנשק אותך, לחבק אותך, לדעת שאת שלי.
את מטריפה אותי הילי. את מוציאה אותי מדעתי"
התקרבתי במהירות ורכנתי לעבר דין.
"אז למה אתה לא עושה את זה?" שאלתי בלחישה.
"כי אני לא יכול"
"למה לא?" שאלתי בייסורים.
"אני לא יכול להיות הראשון שלך"
"הראשון שלי במה?"
"בהכול"