צעד אחד רחוק מדי- פרק 12

הפלאפון רוטט. קיבלתי הודעה-
"דנבר, אני לא כל כך מרגיש טוב לכן אאלץ לבטל את האימון היום. אבל אל תתעצלי ותשכבי מול הטלוויזיה, תעשי את התרגילים שעברנו עליהם יחד, נראה איך ארגיש מחר- דין"
ממש.
התארגנתי במהירות ויצאתי לכיוון הבית של דין.
חופש פסח התחיל כך שרוב היום שלי היה פנוי.
דפקתי בדלת וכעבור כמה שניות היא נפתחה.
"הילי..?" דין מלמל בטון מופתע.
"מה..מה את עושה פה?"
ניסיתי לענות לו, באמת שניסיתי, אבל הוא לבש מכנס טרנינג אפור בלבד.
מראה חזהו המחוטב להפליא היפנט אותי וכמובן שאני בהיתי כמכורה.
"אה..א.. אמרת שאתה לא מרגיש טוב, חשבתי לבוא לארח לך חברה, אף אחד לא אוהב להיות חולה לבד" אמרתי וניסיתי להסיט את מבטי מהחזה שלו לכיוון פרצופו היפיפייה והאדיב.
לא הצלחתי.
"נהנת ממה שאת רואה?" הוא שאל בטון מרוצה למדי.
"מה? על מה אתה מדבר?" אמרתי בתמימות מוגזמת.
"אתה תתן לי להיכנס מתישהו או שאת שאר השיחה נמשיך כשאני עומדת מחוץ לדלת?"
"כמובן, מצטער, תיכנסי" דין אמר במבוכה ושפשף את עורפו.
"הילי.. אמא שלך ביקשה שלא נעבוד יותר אצלי בבית.. את יודעת.. היא.."
"היא כלבה מטומטמת"
"הילי!"
"מה?"
"אל תדברי ככה על אמא שלך"
"אבל זה נכון"
"תפסיקי"
"אתה רוצה שאני אלך?"
"זה לא קשור למה שאני רוצה"
"לא ענית לי על השאלה.."
"ברור שאני לא רוצה שתלכי"
התיישבתי על הספה הנוחה להפליא שלו.
"תשמע" התחלתי לומר ודין בא והתיישב לידי.
"מה שלא יודעים, לא כואב. אמרתי לאמא שהלכתי למיכל לעשות חזרות למופע, הכל טוב דין, היא לא תגלה שום דבר" אמרתי וגלגלתי עיניים.
"הילי.."
"איך אתה מרגיש?" קטעתי אותו כי ידעתי שהוא יגיד משהו שלא יימצא חן בעיניי.
"כאילו משאית דרסה אותי, אני באמת לא חושב שכדאי שתישארי, אני לא רוצה להדביק אותך…"
"דין דין דין, אם אתה לא נהנה מנוכחותי, פשוט תגיד. אל תמציא לי תירוצים כמו אני לא רוצה להדביק אותך ושטויות בסגנון…" אמרתי וצחקקתי.
פיו של דין נפער והוא צחק גם.
"הילי תפסיקי לעשות הצגות. את יודעת טוב מאוד שאני רוצה שתישארי באותה מידה שאת רוצה להישאר"
"אני? רוצה להישאר? מה פתאוםםםם"
"אוי שתקי כבר"
דין קם למטבח להביא לנו משהו לשתות-
"אולי תשים עליך חולצה כבר? לא לכולנו יש גוף מחוטב שאפשר להשוויץ בו ככה.."
"זה הבית שלי שלי להזכירך, אני אסתובב ערום פה אם אני ארצה" הוא אמר בטון מאיים.
אל תאיים עלי מותק, תרגיש חופשי. אני בטח שלא אתנגד.
התחלתי להסמיק והתחרטתי מיד לאחר שפלטתי את המשפט הזה לאוויר.
"מה? הבכתי אותך?" הוא אמר בטון מסופק ומתנשא.
"לא" אמרתי וכחכחתי בגרוני.
הבטתי ישר וניסיתי להימנע ממבטו של דין שחיפש קשר עין איתי.
"הילי? הכל טוב?" הוא שאל והניח את הכוסות על שולחן הזכוכית הנקי בהגזמה שבסלון.
"כן"
"אז למה את לא מסתכלת עלי?"
"כי אתה לא כזה יפה"
הוא צחק.
"הילי..?" הוא שאל בטון קצת מודאג ובעדינות הסיט את פרצופי אליו.
"סתם נו, אני לא זוכרת מה אני רוצה להגיד כש.. אמ.." אמרתי ושקעתי חזרה אל תוך חזהו
"הילי?"
"נו כשאני מסתכלת עליך. בלי חולצה עם חולצה, זה לא כל כך משנה, אני שוכחת מה רציתי להגיד"
הוא צחק.
"את נרתעת ממני?" הוא שאל ועיניו הביטו ישירות בעיניי.
השפלתי את מבטי ושיחקתי באצבעותיי- "לא!" אמרתי בטון תוקף- "כלומר, ממש לא.. להפך. איתך אני מרגישה הכי בטוחה שיש" אמרתי בטון שקט יותר.
"אני לא כל כך מבין הילי, בדרך כלל אני קורא אותך כמו ספר פתוח אבל עכשיו.. את די קשה לקריאה"
"אף אחד לא התייחס אלי כמו שאתה מתייחס אלי"
"מזאת אומרת?"
"אף גבר לא אמר לי שאני יפה.. או חכמה.. אף פעם"
הרמתי את מבטי אליו ושנאתי את מה שראיתי. מבטו של דין היה שטוף ברחמים.
"תפסיק"
"להפסיק מה? לא אמרתי שום דבר"
"תפסיק לרחם עלי"
"הילי.. אני ממש לא מרחם עליך"
"אז מה זה הפרצוף הזה?"
"אני פשוט לא מבין למה לאנשים כל כך קשה לפרגן לאנשים אחרים.
את באמת כל הדברים האלה הילי, וזה שאף אחד לא אמר לך אותם, לא אומר שאת לא כזאת"
נאנחתי.
"איך זה שאתה יודע להגיד את כל הדברים הנכונים בזמן הנכון?" אמרתי בטון רגזני.
הוא פשוט מושלם. מושלם עד כדי כך שלפעמים זה משגע אותי.
"מה אני אגיד, את מוציאה את הטוב שבי דנבר" הוא אמר וחיוך שובב נמרח על פרצופו.
"הגעתי להחלטה" אמרתי בביטחון ונעמדתי בפתאומיות מהספה.
"והיא?" דין שאל מצפה לתשובה גורלית של חיים או מוות.
"אני אכין לך מרק עוף"
דין פרץ בצחוק.
"מה?" הוא שאל מבולבל- "זאת ההחלטה שהגעת אליה?"
"כן."
"אבל את לא יודעת לבשל"
"אל תגיד לי מה אני יודעת או לא יודעת לעשות, אדון אטיאס"
"אני פשוט לא רוצה שתשרפי לי את המטבח, זה הכל" הוא קם מהספה והתחיל ללכת לכיווני.
"דין, זה בסך הכל מרק, איך אני כבר יכולה להרוס אותו?" אמרתי ודחפתי אותו בעדינות עם ידי מונחת על חזהו לכיוון הספה.
מגע ידי על גופו הרגיש טוב כפי שמעולם לא חשבתי שיכול להרגיש.
"עכשיו, תשב פה" הצבעתי על הספה- "ואל תקום עד שאני אגיד לך, ברור?" אמרתי בטון פיקודי ודין נראה כמרוצה מהוראותיי.
דין הרים את ידיו בכניעה והתיישב על הספה- "כן המפקדת". הוא הניח את רגליו על השולחן והדליק את הטלוויזיה.
ניגשתי למטבח והתחלתי לחפש סיר. באותו זמן פתחתי מתכון באינטרנט- *איך מכינים מרק עוף*. פשוט בושה שאני לא יודעת להכין מרק. באמת.
לפתע קולו של דין נשמע מבין הרעש שהשמיעו הסירים בעודי מנסה לשלוף את זה שחפצתי בו- "הילי אם את צריכה עזרה אל תתביישי לבקש אותה"
"אני לא צריכה עזרה דין!" גערתי בו.
רציתי מאוד להוכיח לו שאני יכולה לעשות משהו אחד נכון, ובכוחות עצמי.
התחלתי לקלף גזר ותפוחי אדמה והשלכתי פנימה לסיר ומעליהם הנחתי את העוף שניקיתי לבד. בחיי, זה היה מגעיל. לראות את אמא עושה את זה מהצד זה דבר אחד, אבל לגעת בתרנגול ז"ל הזה זה משהו אחר לגמרי.
מילאתי את הסיר במים ושמתי אותו על האש.
אני לא בדיוק זוכרת איך זה קרה ולמה, אבל הדבר הבא שאני רואה מולי הוא את הסיר עולה בלהבות.
"דין, אש!!!"
"מה?" הוא שאל והמשיך להביט בטלוויזיה.
"הסיר עולה באש!!!" צרחתי בהיסטריה.
הוא קם בבהלה ועיניו נפערו.
הוא רץ לקומה העליונה וכעבור פחות מ4 שניות חזר עם מטף.
"הילי זוזי!" הוא ציווה עלי וזזתי במהירות הצידה.
הוא ריסס את המרק עוף שלי בקצף לבן עד שלא נשאר זכר לכך שהדבר הזה פעם היה אמור להיות אכיל.
האש נכבתה לגמרי ושנינו עמדנו שם מתנשפים.
דין החזיק את המטף ביד אחת וביד השנייה כיבה את הכיריים.
"הילי.." הוא אמר מתנשף והביט בי.
"אל"
"הילי.."
"בבקשה אל תגיד את זה"
"אני ידעתי שאת תשרפי לי את המטבח"
"דין אני כל כך מצטערת!" אמרתי ופרצתי בבכי.
"הי, הילי, אני צחקתי" הוא אמר ומיהר לחבק אותי.
הסתרתי את פרצופי עם כפות ידיי. הרגשתי כל כך מטומטמת.
"די,די, הכל בסדר" דין המשיך וניסה לנחם אותי.
"אני כמעט שרפתי לך את המטבח, את הבית, אני כל כך מצט.."
"תפסיקי להתנצל, זה בסדר הילי!" הוא קטע אותי והזיז את כפות ידיי מפרצופי.
הוא הביט בי ומחה את דמעותיי שלא הפסיקו לזלוג.
"בסך הכל רציתי להכין לך מרק"
"אני יודע" הוא אמר וצחקק.
הוא הקיף אותי בזרעותיו הגבריות ובאיטיות ראשי נצמד אל חזהו בשנית.
"רק בואי נקבע דבר אחד" הוא התחיל בלחישה-
"אל תבשלי יותר אף פעם, בסדר?"
פרצתי בצחוק שהתערבב עם דמעותיי- "בסדר" השבתי והמשכתי להישען על גופו החמים.