צעד אחד רחוק מדי- פרק 10

(**ממליצה לשמוע עם השיר, אבל לא חובה**)
יום אחרי הבלאגן עם אריאל והשיחה עם דין, התעוררתי למשמע קולו מוכר של גבר מהמטבח של ביתי. קמתי בבהלה כי ידעתי למי שייך הקול הזה.
דין.
הסתכלתי על השעון והשעה הייתה 7:00 בבוקר.
ירדתי במהרה למטה ולא חשבתי בכלל על איך נראתי עם הפיג'מה המצחיקה שלבשתי.
"אמא? דין? מה קורה פה?"
"מותק, דין הגיע לפני כמה דקות.. הוא אמר ש..-"
"דין? אל תגיד לי שאמרת לה" קטעתי את אמא והסתכלתי על דין באיום.
כיווצתי את גבותיי והטיתי את ראשי הצידה, מאוד קיוויתי לטובתו של דין שהוא לא אמר לאמא ש..
"אני מצטער הילי, סיפרתי לה שהקאת. אומנם אני כבר לא המאמן שלך, אבל עדיין יש לי חוות דיווח במקרה של חזרה להרגלים רעים, ודווקא מאחר ואני לא המאמן שלך יותר וזה לא משהו שאני יכול לטפל בו, ההורים שלך חייבים להיות מודעים למצב."
דמעות מילאו את עיניי. כאילו שאתמול לא בכיתי מספיק כשחזרתי הביתה בעקבות הסיפור של דין. הוא שבר אותי. כל כך ריחמתי עליו. רציתי לחבק אותו ולא לעזוב לעולם.
אבל ברגע שהבנתי שהוא סיפר לאמא, כל מה שהרגשתי היה שנאה. כעס.
תחושה עצומה של בגידה. הוא בגד בי. הוא בגד באמון שלי בו.
"לך להזדיין" צעקתי עליו ויצאתי בכעס מהבית.
לא היה לי אכפת בכלל שלבשתי פיג'מה.
"הילי דנבר תחזרי לפ..-" אמא התחילה בטון כועס אבל רעש טריקת הדלת עמעם את סוף המשפט.
התחלתי ללכת בכעס בשביל לכיוון הכביש ושמעתי צעדים מהירים מאחוריי.
ידעתי שזה דין.
"לא שמעת? אמרתי שתלך להזדיין" צעקתי לעברו בעודי ממשיכה ללכת.
"שמעתי תודה" הוא אמר והשיג אותי.
הוא תפס בזרועי סובב אותי באגרסיביות כי התנגדתי לאחיזתו.
"לאיפה את חושבת שאת הולכת ככה? זה נראה כאילו את בדרך למסיבת פיג'מות"
"מצחיק שחמור יודע לספר בדיחות"
"הילי תרגעי"
"אתה רוצה שאני ארגע? באמת? היית צריך לחשוב על זה לפני שסיפרת לאמא שלי שהקאתי דין! מה חשבת לעצמך?!"
"שאני עוזר לך. אני לא המאמן שלך יותר. אין לי שליטה עליך ועל מה שאת עושה. ואני לא אתן לך לפגוע בעצמך במיוחד ואני לא שם כדי למנוע ממך לעשות זאת ולעזור לך. אני לא מתחרט לרגע שסיפרתי לאמא שלך. גם אם עכשיו לא תדברי איתי ותכעסי עלי ותגידי שאת לא רוצה לראות אותי יותר, אני אתמודד עם זה, כי אני אדע שעשיתי את כל מה שאני יכול כדי לשמור עליך"
"לשמור עלי? אני לא רוצה שתשמור עלי! אתה לא הבייביסיטר שלי לעזאזל!"
השתחררתי מאחיזתו ורצתי לכיוון הכביש.
נעמדתי על שול הכביש והסתכלתי לשני הצדדים. ראיתי משאית מתקרבת.
בשביל מה יש לי לחיות? ההורים לא ייתנו לי לרגע להיות לבד, יבדקו כל הזמן שאני אוכלת,
בעיקרון אני אחיה כמו אסירה.
חיכיתי שהמשאית תתקרב ונעמדתי מולה בכביש.
עצמתי עיניים.
רעש צופר המשאית שהחריש אוזניים התעמעם כשהרגשתי את גופי מוטל על המדרכה.
דין רץ תפס אותי והפיל את שנינו לצד השני.
"תגידי לי השתגעת???"
שכבתי על הרצפה ודין רכן מעליי.
שקעתי אל תוך עיניו הירוקות המהפנטות.
"הילי?? את שומעת אותי??" טונו הפך משאלה לשאלה ליותר מודאג וכועס.
"להתאבד? באמת? את עד כדי כך חלשת אופי?"
"את הגזמת הילי. את הלכת עם זה רחוק מדי."
"אני הלכתי עם זה רחוק מדי? אתה סיפרת לאמא שאני מקיאה!"
"אז הדרך שלך להחזיר לי היא להתאבד? ועוד מול העיניים שלי? את עד כדי כך שונאת אותי?"
הוא שאל ומבטו היה פגוע. מאוכזב.
הרגשתי חרא עם עצמי.
"א..אני לא שונאת אותך דין"
"את לקחת את זה צעד אחד רחוק מדי. את הגזמת. את לגמרי הגזמת."
"אני מצטערת"
"את מצטערת? הילי! את קולטת מה כמעט קרה לך? את קולטת בכלל מה עשית?"
רק דרך הצעקות שלו התחלתי להבין את ההחלטה הפזיזה שעשיתי.
מה לעזאזל חשבתי לעצמי? מה עשיתי? מה אני אעשה עכשיו??
הרגשתי מטומטמת. חלשה. מבוישת.
התחלתי לבכות.
"דיי.. שש.. הכל בסדר.. את בטוחה עכשיו.. את בטוחה" הוא לחש והרים אותי לזרועותיו ועטף אותי עם גופו.
לא היה מקום אחר שרציתי להיות בו באותו הרגע חוץ מזרעותיו המגוננות של דין.
אני לא חושבת שמישהו אי פעם דאג לי ככה..
זה אפשרי שאני.. כלומר.. אוהבת את דין?
לא. פחח. לא.
דין הוא המאמן שלי.
זה לא יהיה מקצועי.
מקצועי? על מה אני מדברת בכלל? יש לו חברה.
את פשוט סתומה הילי.
מעניין מה ליבי הייתה חושבת אם הייתה רואה את דין ואותי עכשיו..
"זוכרת לפני כמה חודשים כשהתאמנו אצלי בבית, עשית סיבוב בקומה העליונה והגעת לחדר נעול?" דין קטע את חוט המחשבה שלי על חברה שלו.
"איך אתה יודע שהגעתי לחדר הנעול?" שאלתי בהפתעה. לא סיפרתי לו דבר על אותו היום.
"שמעתי אותך מנסה לפתוח אותו בפעם הראשונה ולאחר מכן היה שקט. הנחתי שאת מעלה כל מיני השערות ללמה יש לי חדר נעול בבית שלי… בטח חשבת שאני מחביא שם גופות או משהו" הוא אמר בחיוך והביט בי.
"אממ.. בערך"
"כשקניתי את הבית לאחר מותה של תום, הפכתי את החדר הזה לחדר שלה. אני יודע שאולי את לא מבינה למה עשיתי את זה וזה עלול להראות מוזר ומטריד- אבל לעבור יום יום ליד החדר שלה מזכיר לי אותה ומבטיח שלעולם לא אשכח אותה"
"אני מבינה.. אתה ממש לא צריך להצטדק בפניי דין"
"אני דווקא מרגיש שכן. מתחילת העבודה שלנו יחד הפצרתי בך להיות כנה איתי, וכך עשית. אני לעומת זאת.."
"זה לא אותו הדבר. אתה המאמן שלי, אם אני לא אהיה כנה איתך כל העבודה שלנו תהיה לחינם. אבל היחס שלך כלפיי.. כלומר, אתה לא חייב לי שום דבר, בטח שלא לספר לי דברים אישיים שלך.."
הוא חייך ברכות.
"אבל שלא תטעה, אני מאוד מסוקרנת לגלות דברים עליך מר מושלם חכם אופה ומוצלח"
"מצחיקה דנבר"
"משתדלת"
"לפני שירדת במדרגות, דיברתי עם אמא שלך לגבי אפשרות שאחזור לעבוד איתך"
"מעולה"
"בתנאי ש.."
אאוח, אמא המעצבנת הזאת.
"מה, איך אמא הצליחה לאיים עליך? היא כזאת מעצבנת אלוהים.."
דין צחק- "ממש לא לאיים. היא ביקשה שאת האימונים נעשה אצלך בבית, או בפארק."
צחקתי בלעג- "כלומר במקומות שהם או בשדה הראייה שלה או מוקפים באנשים שרוב הסיכויים שהיא מכירה ויכולה להוציא מהם מידע על תוכן האימונים שלנו?" גלגלתי עיניים.
"אל תקחי את זה קשה מדי, אני מבין את החששות שלה, היא אמא שלך. היה מדאיג יותר אם היא לא הייתה דואגת לך."
"שתזדיין"
"אני חושב שהיא כבר עושה את זה.."
"אומיגאד דין! איכס!"
"מה?? את הרמת להנחתה.." דין אמר והתרומם.
"תודה רבה לך. עכשיו גרמת לי לחשוב על ההורים שלי עושים.. דברים.. ביחד..
אני שונאת אותך!!!"
"לא את לא" הוא אמר בצחקוק והושיט לי יד כדי שאקום.
"אז מה קורה עם ליבי?" פלטתי כמעט ללא שליטה על פי.
זה היה הנושא שסקרן אותי יותר מכל, למרות שידעתי שדין לא אוהב לדבר עליה..
"לא קורה כלום" הוא השיב והתחלנו ללכת לכיוון הבית.
"מזאת אומרת לא קורה כלום? נפרדתם?" שאלתי וניסיתי להישמע כמה שפחות מצפה לתשובה חיובית מצידו.
"לא.. ואת יכולה להישמע קצת פחות מתלהבת את יודעת"
"מה?"
"הרי את מתה שליבי ואני ניפרד"
מה? מאיפה הוא הביא את זה?
האדמתי בטירוף ופקחתי עיניים בפליאה.
התחלתי לגמגם ודין קטע אותי-
"אני קורא אותך כמו ספר פתוח דנבר, אל תהיי כל כך מופתעת"
"למה אתה חושב שאני רוצה שתיפרדו? אני פאקינג הלכתי אליה הביתה ודיברתי איתה אחרי המקרה עם הבריכה.."
"נכון, אבל אני מעריך שזה מתוך האכפתיות שלך כלפיי.."
"לא אכפת לי ממך"
"שקרנית"
נתתי לו אגרוף חלש לכתף וחייכתי.
"אני פשוט חושבת שהיא עושה סצנות מכל דבר. ושמגיע לך יותר, זה הכל".
דין שתק.
"אא.. אני מצטערת. זה לא מהמקום שלי לדבר על ליבי ככה. או בכלל. סליחה"
"לא זה בסדר הילי..
לפעמים אני חושב בדיוק כמוך.."