צעד אחד קדימה ~פרק 4~

הגענו לבית החולים מהר מאוד (מעניין למה) ורצנו ישר לעמדת קבלה ״איפה אורן ואורנה שטרן?!״ הוא שאל בצעקה.. לא יודעת איך היא הצליחה להבין אותו אבל היא הינהנה ולקחה אותנו לקומה רביעית רצנו במיזדרון ןאז הבנתי איפה אנחנו רצים וניבהלתי,אנחנו רצים בין חדרי ניתוחים.
היא אמרה לנו שצריך לחכות לתשובה ובינתיים נשב ונחכה, ישבנו שם שעתיים ואני חשבתי לעצמי כל השעתיים האלה: הכל יהיה טוב הכל יהיה טוב הכל יהיה טוב הכל יהיה טוב הכל יהיה טוב הכל יהיה טוב …
בדיוק יצא הרופא מחדר הניתוחים וכבר באוזן שמעתי ׳הם בסדר לא לידאוג הם ישעו פה שבועיים ויחזרו הבייתה׳ ונוכל לאכול שוב ביחד ארוחות בוקר שאמא תכין את המאכל האהוב עליי ועל ירין כבר ראיתי את עצמי אוכלת עם כל המישפחה ארוחת שבת שאמא הכינה ושכולם משבחים את האוכל הטעים שלה … אבל המילים שלו חתכו את מחשבותיי כמו סכין חדה ״אני מיצטער.. הפציעות היו קשות מידיי והם לא שרדו״ .
ואז ראיתי שחור.. בכל מובן המילה .. אני לעומת אחרים זוכרת מה הרגשתי באותו רגע ואני יתאר את זה בשתי מילים ״חור שחור״ הרגשתי שהכל פשוט ניבלע לתוך חור שחור גדול ואני נישארתי לבד! הרגשתי שכל הארוחות שבת שהיו צריכות להיתקיים הארוחות בוקר שהיו צריכות להיות כל בוקר הקניות החוויות הכל ניבלע לתוך חור שחור גדול…
הם היו צריכים ליראות אותי מקבלת רישיון נהיגה, הם היו צריכים ליראות אותי מסיימת לימודים , הם היו צריכים לנפנף לי לשלום וליבכות על זה שאני הולכת לצבא , הם היו צריכים לראות אותי מסיימת תואר ראשון ושני והם היו צריכים ליראות אותי מיתחתנת, הם היו צריכים להחזיק לי את היד בזמן שאני יולדת ,הם היו צריכים לטוס איתי לחו״ל הם ..הם … הם היו צריכים לעבור איתי חוויות וליראות אותי גדלה … אבל הם לא יראו .. הם לא יעברו איתי את כל החוויות .. אני לבד… אני מרגישה שחסר לי משהו.. שלקחו וקרעו ממני חלק מאוד חשוב בתיפקווד הרגיל שלי… הם לקחו לי את הוריי.
אני בכיתי, אני ישבתי שם ובכיתי אני לעולם לא אראה אותם יותר,אני כבר לא יהיה אותו דבר, הכל יתנהל בצורה אחרת ,בצורה שונה, בצורה הזויה, הינה אני ילדה בלי הורים ,שנישארה לגור רק עם אחיה … הרגשתי ידיים מחבקות אותי כניראה של ירין ובכיתי במרירות וחזק יותר … הם עזבו אותי רק בתחילת המסע .. הם היו צריכים ליראות אותי מסיימת את המסע שליי .. אבל הם לא יראו …
״לירון אנחנו צריכים ליזכור אותם כפי שהם היו ,מאושרים ובואיננשאיר אותם ככה.. האנשים הכי מאושרים על פניי האדמה… כניראה עכשיו טוב להם למעלה , הם כניראה מיסתכלים עלינו ולא רוצים שניבכה עליהם , כי כניראה טוב להם שם למעלה …״ הוא אמר לי והוא בעצמו התחיל ליבכות שוב .. חיבקתי אותו חזק חזק ולא הרפתי , אני לא מוכנה גם לאבד את ירין, הדבר האחרון שנישאר לי שחור השחור לא לקח לי…
~בלוויה~
כולם חיבקו אותי היצטערו.. אמרו כמה הם היו אנשים נהדרים.. אבל הם לא באמת מיתכוונים לזה.. כי הם לא יודעים מה זה באמת לאבד אנשים שהיו כל כך קרובים אלייך…
תיכננתי שמלנה גם תבוא ותחבק אותי.. רק לחיבוק הזה באמת חיכיתי, אבל הוא לא הגיע. הלוויה היסתיימה ואני נישארתי יושבת לייד הקבר של הוריי יושבת ומדברת אליהם ,״ אתם יודעים? זה קשה באמת קשה, לא ליראות אתכם כל בוקר ולא להרגיש את החיבוק והמגע שלכם יותר, אתם תיהיו מאוד חסרים אפילו יותר מעכשיו, אבל איןדרך חזרה נכון? זהו? עכשיו אני באמת לבד? עכשיו באמת אני לבד…״ חזרתי על מילות השאלה כתשובה. גיחחתי , ״אני באמת מדברת לקבר?לאן הגעתי?!״ ובאותו זמן התחלתי ליבכות ״מה אני יעשה? איך אני ימשיך הלאה? אולי אני לא צריכה להמשיך הלאה?אולי אני צריכה להישאר על המוות שלהם ? או אולי להכחיש? אני לא יודעת מה לעשות … אני צריכה עזרה״ אמרתי בזמן שהדמעות ירדו להן בלי שום כוונה.
הגעתי להחלטה, צריך לעבור דירה צריך לעזוב את המקום הזה לפחות לשנה אחת , כי אני לא יכולה להמשיך לחיות ככה… אני צריכה להמשיך הלאה.. לזיכרם.. אני צריכה לעשות מה שהם היו רוצים שאני יעשה.. את מה שעושה אותי מאושרת.
קמתי לשבוע השלישי של בית הספר , צחצחתי שיניים שטפתי פנים היתארגנתי שמתי חולצה לבנה בכל זאת לא הלכתי לבית הספר שבועיים, ג׳ינס שחור ונעליי בובה לבנות. ירדתי למטה ונתתי חיבוק חזק לירין ״בוקר טוב ״חייכתי אליו והוא חייך אליי ״בוקר טוב להסיע אותך?״ הינהנתי והוא לקח אותי לבצפר ״כפרה תקשרי כשאת מסיימת״ הינהנתי וניכנסתי לבצפר.
כל החברות שלי חיבקו אותי ונישקו אותי ואמרו לי שהן תמיד יהיו לצידי ,אבל הן לא היו כל השבועיים האלה לצידי הן אפילו לא היתקשרו… שלא לדבר על החברה הכי טוב שלי שביכלל אפילו לא שלחה הודעה.
הלכתי לכיתה שמתי את התיק והלכתי לישרותים ואז שמעתי קול שבוכה, ״מי זה?״ שאלתי לא הייתה תשובה אבל אחרי כמה יבבות הבנתי של מי הקול … הוא היה של מלנה.