צלקות- פרק 1

פרק ראשון! וואו, אני לא מאמינה שאני מתחילה סיפור חדש XD טוב, אז כמו שאמרתי בהקדמה, הסיפור הזה לא היה כמו הסיפורים האחרים שלי, אז אני לא יודעת איך זה זה בדיוק התנהל בעתיד. אני מקווה שאתן תאהבו אותו!

בשמיעת הצפצופים של הבוקר, קריאת עצבים יצאה מבין שפתיי. האור חדר אל עניי, ומיהרתי לשים את ידי מעליהן בשביל לא להסתנוור ואולי לחזור לישון. אך זה לא עזר, במיוחד לא עם הציפור שהחליטה שאני נראית בשבילה כמו מקום מנוחה.
"עופי ממני!" צעקתי עליה והנפתי את ידיי לצדדים, והיא מיהרה לעופף בצפצופים מפוחדים. לא הייתה לי ברירה, נאלצתי לפקוח את עניי ולהתעורר משנתי. שפשפתי את עניי במהירות, נותנת לפיהוק לצאת מפי. התיישבתי ונתתי לשמיכה הבלויה שכיסתה אותי ליפול מכתפיי ולחשוף מתחתיה את החולצה השחורה והמרופטת שלבשתי במשך השבוע. מתחתי את זרועותיי לצדדים, הגב שלי דאב מהספסל הלא נעים שנאלצתי לישון עליו בלילה שעבר במקום המקום הנעים שמצאתי לעצמי עד שחבורת הבנים המפגרת ההיא החריבה לי את המקום שקראתי לו 'בית'.
אבל אין לי בית. לא היה לי בית כבר די הרבה זמן. אז מעכשיו, הרחוב הוא הבית שלי, אם אפשר לקרוא לו ככה. הדברים היחידים שהיו לי הם התיק שלי, הבגדים שעל גופי וכמה חלופיים בתוך התיק, מברשת ומשחת שיניים (שעומדת להיגמר), מברשת שיער, וכמובן הגיטרה שלי. אה, וגם את הפרט הכי חשוב.
"לולה!" קראתי והבטתי מתחת לספסל, רואה אותה מצטנפת בתוך עצמה ונוחרת, בטנה הפרוותית בצבע שחור עולה ויורדת עם קצב נשימותיה. "קדימה ישנונית, הגיעה הזמן לקום!" צחקתי וליטפתי את ראשה שהיה במרחק הישג יד.
היא השמיעה נהמה ישנונית עמוק מתוך גרונה, זזה מעט במקומה לפני ששוב חזרה לישון. זנבה הארוך זז מעט, אבל זה היה הסימן היחיד לזה שהיא ערה.
"קדימה ילדה, יש לנו יום ארוך היום!" דחקתי בה ודקרתי עם אצבעותיי את ראשה ברכות. אחרי כמה דקות שאני מדברת אליה והיא נוהמת מעצבנות, היא סוף סוף קמה אחרי שהצעתי לה לקנות לה נקניקיה. זה מה שגרם לה לזנק ישר ממתחת לספסל והבהילה בחורה שהלכה ברחוב וצעקה מהלם. היא שלחה לעברי מבט מעוצבן שאני כמובן התעלמתי ממנו, ומיהרתי לחבק את לולה כמו שאני עושה בכל בוקר.
לולה היא לא רק הכלבה שלי- היא גם החברה הכי טובה שלי, אחותי הקטנה, אוזן קשבת. לול היא הכל בשבילי. בשבילי, לולה היא לא כלבה, אלה אדם לכל דבר. היא גם יותר חכמה משאנשים חושבים שהיא, היא מבינה מה אומרים לה, וגם נותנת תשובות מדי פעם בדרכים משלה.
לולה היא כלבה מסוג רטריבר, עם פרווה שחורה וחלקה ואף חמוד שהיא תמיד אהבה לדחוף לעברי כל פעם שהיא רצתה שאני אלטף אותה. היא תמיד אוהבת ללקק לי את הפנים, מה שגורם לי להרגיש די מעורכת מידי הכלבה. אבל מה שאני הכי אוהבת בלולה אלו העניים שלה- אחת חומה, והשנייה כחולה. אני שמעתי מהרבה אנשים שאמרו שהעניים של לולה לדעתם די מלחיצות, אבל בשבילי הם כמו שני עולמות שונים במקום אחד. עין אחת היא בצבע חום כהה וחמים, שגורם לי להרגיש שלווה כל פעם שאני מביטה בה. העין השנייה והכחולה כקרח גורמת לי להרגיש מוגנת, כאילו שבעזרתה היא יכולה להבריח את כל הפחדים הכי כמוסים שלי. זה למה אני אוהבת את הכלבה שלי, היא כל מה שאני צריכה בחיים.
"אוקי לולה, זה מספיק!" צחקתי שלולה לא הפסיקה ללקק את פניי והשאירה אותן רטובות מרוק כלבים. "אוקי ילדה, עכשיו זכיתי בביקור קטן במכון היופי." הנדתי בראשי והוצאתי את הרצועה שלה מהתיק שנח לידה במשך הלילה. חיברתי אותו לקולר שלה והשחלתי את לולאת הבד בקצה השני סביב ידי בשביל לתחוב את השמיכה שלי אל תוך התיק. אני לא רוצה לשכוח אותה (שוב).
"קדימה, בואי!" דרבנתי את לולה שקמתי מהספסל והתקדמתי ביחד איתה ברחוב עד שהגעתי למקום הרצוי- חנות של תחנת דלק. בשבילי, הוא היה 'מכון היופי' שלי. כן, מכון יופי מסריח, עם מנורה שבקושי מאירה, והוא נראה כאילו לא נוקה לפחות שנה. אבל בשבילי זה היה די ויותר, אני גרה ברחוב בכל מקרה, בשבילי שירותים ציבוריים היו הדברים היחידים שעוזרים לי להרגיש מעט יותר מודרנית, אבל זה היה יותר טוב אם הם היו בחינם.
"בוקר טוב!" הבחור מאחורי הקופה קרא בטון יותר מדי שמח כשנכנסתי והפעמון הקטן מעל הדלת צלצל.
"בוקר טוב." החזרתי לו בחיוך, ולולה נבחה כתגובה.
"אה, גברתי, אסור להכניס לכאן בעלי חיים." הבחור מיהר לומר כשהוא שם לב ללולה.
"בעל חיים?" שאלתי אותו כמבולבלת, מכווצת את גבותיי בשביל השפעה יותר טובה.
"הכלב שלך," הוא הצביע על לולה. "אסור להכניס אותו לכאן."
"זאת נקבה," תיקנתי אותו. "והיא לא בעל חיים."
"אולי לא בשבילך, אבל לפי חוקי המקום היא לא רשאית להיכנס." הבחור התעקש, החיוך שלבש על פניו נראה יותר ויותר מזויף והעצבים נראים כבר בעניו.
"אני מצטערת, אבל אני לא משאירה אותה בחוץ." הנדתי בראשי. "אנשים יכולים לגנוב אותה."
"אני מבין את זה," הבחור אמר מאחורי שיניים חשוקות. "אבל אני לא יכול להרשות שהיא תישאר כאן בחנות."
שתקתי לכמה שניות, מנסה לחשוב על תירוץ מספיק טוב בשביל להשאיר את לולה בפנים ולא בחוץ שכל אחד יכול להניח עליה את היד. אבל לא רציתי לריב, ובמיוחד עכשיו שכל כך רציתי רציתי רק להיכנס, להתנקות, ולצאת מהחנות בלי דרמות מיותרת.
"אתה יכול להבטיח לי שתשמור עלייה?" ביקשתי בקול המתוק ביותר שיכולתי לגייס. הרחבתי את עניי מעט בשביל להראות מעט מודאגת. "אני לא יודעת מה אני יעשה לעצמי אם יקרה לה משהו. היא כל מה שיש לי…" אמרתי בקול שקט ועצוב בזמן שליטפתי את ראשה של לולה בחיבה, והיא מיהרה לשפשף את ראשה כנגד רגלי.
המוכר הביט הלוך ושוב ביני לבין לולה (שייללה בעצבות בשביל להיראות יותר אמינה, היא יודעת מתי להתנהג כמו הכלבה הכי מתוקה בעולם בשביל שאנשים ינמסו). בסופו של דבר, הוא החליט:" בסדר, את יכולה להשאיר אותה כאן, אבל בבקשה תהיי זריזה!"
"תודה, ממש תודה!" קראתי בשמחה. קשרתי את הרצועה של לולה לעמוד שהיה עמוס בחטיפים שונים. המוכר לא נראה כל כך מרוצה מזה, אבל אותי זה לא עניין. "יש לכם שירותים?"
"אה, אני מצטער, אבל שירותים הם ללקוחות בלבד." הוא אמר, ועדיין לא יכל להוריד את עניו מלולה שבהתה בו בענייה בעלות שני צבעים שונים.
"אה, אוקי." חייכתי ולקחתי את אחת מהסוכריות ליד הקופה שעלו אולי חצי דולר לכל היותר. "הנה," אמרתי והוצאתי שתי רבעי דולר מכיסי והושטתי לו את המטבעות.
"בסדר," הוא נאנח והתכופף אל מתחת לדלפק, ותוך שנייה הוא התרומם עם מפתח כסוף בידו. "השירותים הנמצאים בסוף החנות, הדלת מימין."
"תודה," חייכתי ולקחתי את המפתח הכסוף מידו ומיהרתי אל השירותים. זה לא היה תא השירותים הכי מטופח שראיתי בחיי (ראיתי הרבה יותר גרועים מזה), אבל זה הספיק לי בהחלט. עשיתי את ארגוני הבוקר שלי, שטפתי פנים וצחצחתי שיניים עם משחת השיניים שנותרה לי בתיק שעדיין היה על גבי. החלפתי גם את הבגדים שעל גופי, בשביל לנסות להיראות יותר ייצוגית ממה שהייתי מקודם (מה שהיה בסך הכל חולצה בצבע אדום ומכנסי ג'ינס קרועים). אחרי שגמרתי להתארגן, סירקתי את שיערי השחור באצבעותיי, והבטתי בעצמי במראה שהייתה תלויה מעל הכיור. עניי החומות בהו בי חזרה מהמראה, וחיוך קטן צץ על שפתיי.
אף אחד לא חשב אפילו שאני גרה ברחובות במבט ראשון. אני נראית יותר כמו בחורה בסביבות קולג', עם גובה מרשים, וחיוך מתוק שגורם לך לחייך גם. אבל אחרי שאתה באמת מכיר אותי, אתה מבין כמה אני לא מתוקה. בכלל לא מתוקה.
"או, הנה את!" המוכר נשף בהקלה שראה שהתקרבתי לקופה. "הכלבה שלך כמעט אכלה את המדף."
"מה פתאום!" קראתי. "לולה בחיים לא תעשה משהו כזה."
"זה לא משנה,"הוא הניד בראשו. "עכשיו שגמרת, את עומדת לצאת מכאן? אני לא רוצה שהבוס שלי יראה אותה כאן."
כן, ככה זה היה. אחרי שאנשים הבינו שאני לא הבחורה המתוקה שהם חשבו שאני, הם ידעו שכדי להם לתפוס מרחק ממני. אני באמת לא מסוג הבחורות שאתה רוצה להתעסק איתן, במיוחד שאני לא עצבנית כמו שאני עכשיו.
"בסדר," נשפתי ופרמתי את הקשר של רצועתה של לולה מהעמוד. "שהיה לך יום נעים," מלמלתי ויצאתי מהחנות בלי לחכות שהוא יואמר משהו. לולה עקבה אחרי כמובן, ממהרת לצאת מהחנות של תחנת הדלק עם אותו מוכר חצוף. יש פעמים שיש מוכרים מספיק נחמדים שנותנים לי להשתמש בשירותים בלי לקנות דבר בהתחשב במצב שלי, והם אפילו נותנים לי משהו לאכול מדי פעם. אבל כנראה שהיום זה לא היה היום שלי בכלל.
"טוב, לולה," אמרתי לכלבה שהפנתה את מבטה אלי ברגע שדיברתי. "מה את רוצה לעושת היום?"

הנחתי את הגיטרה מידי, בוחנת את אצבעותיי שהיו אדומות ונפוחות מלנגן כל כך הרבה זמן. הרבה אנשים חושבים שהעבודה שלהם היא הכי נוראה בעולם- למלצר במסעדה עם לקוחות חצופים, לסחוב מזוודות כבדות לאנשים בבית מלון, או לעבוד במפעל כלשהו.
לאלו שגרים ברחוב אין אפשרות אפילו להיות בעבודות כאלה. אף אחד אל יקבל אותך בשום מקום, כולם יבעטו אותך מחוץ לדלת. אז מה העבודה שלי? הדבר היחיד שיכול לעוזר לך בעיר ניו יורק זה לדאוג לעצמך. בשבילי, זה לנגן ולשיר ברחוב, ומדי פעם אנשים עוצרים ושמים לב אליי, ואם הם ממש נחמדים הם זוקרים לי מטבע של רבע דולר לכובע שהנחתי לפני. יש ימים טובים שאני מרוויחה לפחות 50 דולר שיספיקו לי למשך השבוע, אבל יש ימים שאני מרוויחה אפילו פחות מ10 דולר, או כלום. ספרתי את הכסף שהיה בתוך הכובע, והסכום של הכל היה 7.65 דולר, דולר קנדי אחד, וסוכריה על מקל שילד קטן השאיר לי.
"מצטערת לולה," נאנחתי ואספתי את כל הכסף לתיק הקטנטן שסחבתי בו את כספי. "אני לא חושבת שנאכל היום."
לולה יבבה בעצב והניחה את ראשה על ברכיי.
"אני יודעת, אבל זה לא יספיק לשתינו." ליטפתי את ראשה, וחיוך קטן התפרש על פני שהיא ליקקה את ידי. "אבל את תדאגי, אני אנסה לקנות לך משהו."
"היי!" מישהו קרא וגרם לי להרים את ראשי. הבטתי מסביבי, אבל הדבר היחיד שראיתי היו האנשים שהלכו הלוך וחזור כאילו הם מאחרים לאנשהו, לא מישהו שנראה לי מחפש אותי.
"היי, רוקסי!" אותו קול קרא שוב, והפעם גם קרא בשמי. בסוף גיליתי מישהו מוכר מבין כל האנשים, עומד מאחורי דוכן קטן על גלגלים.
"וויל?" קראתי חזרה וקמתי ממקומי, אוספת את דבריי על גבי ואוחזת ברצועה של לולה. התקדמתי אל הדוכן הקטן, מתעלמת מכל האנשים שבטח הפרעתי להם בדרכם.
"רוקסי!" הוא קרא בשמי שוב, מחייך חיוך ענקי מאוזן לאוזן. "לא חשבתי שאני אראה אותך היום!"
"אתה לא אמור להיות ברחוב 25?" שאלתי אותו, איפה שהוא בדרך כלל נמצא עם הדוכן הקטן שלו, מנסה למכור דברים שונים כל פעם.
"החלטי לשנות מיקום," הוא צחק, השפם השחור שלו נמתח ביחד עם שפתיו.
וויל הוא אחד האנשים שפגשתי במהלך חיי שהכירו אותי לפחות מעט בשביל להכיר אותי כמו שצריך. וויל היה בן 40 לפחות, עם שפם שחור וענקי וחיוך מחמם לב. הוא היה בן אדם נורא נחמד שפעם נתקלתי בו בזמן שניגנתי בגיטרה שלי וניסיתי להרוויח מעט כסף. אחרי שלולה כמעט נשכה אותו אחרי שהריחה את רגלי העוף שהוא מכר בתקופה זו, נהיינו די קרובים. וויל הוא מאיטליה במקור, אבל הוא החליט לעבור לאמריקה אחרי שאשתו וילדיו עזבו אותו. עכשיו הוא חי כאן, בניו יורק, וניסה למכור כל מני דברים שיעזרו לו לסגור את החודש.
"אז מה אתה מוכר היום?" שאלתי ונשענתי על הדוכן שלו. "פרחים? דגלים?"
"נקניקיות!" הוא קרא בשמחה, ותוך שניות הראה לי את הלחמנייה המוארכת שהחזיקה את הנקניקייה.
"לא ניסית למכור אותן לפני חודש?" שאלתי בהרמת גבה.
"חשבתי לנסות לחזור לזה, שמעתי שזה נהיה פופולרי בזמן האחרון." הוא משך בכתפיו. "את רוצה אחת?"
"אין לי מספיק כסף," נאנחתי והפסקתי להישען כנגד הדוכן שלו.
"אל תדאגי לגבי כסף!" הוא קרא ונופך בידו. "זה על חשבון הבית!"
"לא, וויל." הנדתי בראשי. "אני לא לוקחת את ממך בלי תשלום, אני יודעת שאתה צריך את הכסף."
"קחי, אני מתעקש." הוא דחק בי והושיט לי את הלחמנייה. הבטן שלי שהחליטה להשמיע רעשים רק מהריח המדהים גרמה לו להתעקש עוד יותר, ובסופו של דבר נכנעתי ולקחתי את הלחמנייה לידי.
"הנה לולה, קחי גם." הוא אמר ותפס במלקחיים הכסופים שלידו, מרים נקניקייה וזורק אותה אל עבר לולה שהתנפלה עליה ישר.
"זה נורא טעים," אמרתי בפה מלא ונגסתי בלחמנייה שוב.
"בתיאבון, אני שמח שיש לי לפחות קצת לקוחות מרוצים." הוא חייך אליי. "איך את? את מסתדרת?"
בלעתי את מה שהיה בפי ונתתי לאנחה לצאת מבין שפתיי. "אפשר לומר."
"כמה הרווחת היום?" הוא שאל והחווה בראשו אל הגיטרה שעדיין הייתה מסביב לגופי בעזרת הרצועה שלה.
" שבע דולר," נאנחתי שוב. "היום לא היה היום הכי טוב שלי."
"את יודעת שאת מוזמנת לישון אצלי בדירה אם את רוצה," הוא אמר. "אני אשמח לארח אותך."
חיוך קטן התפרש על פניי מההצעה שלו. הוא תמיד הזמין אותי לישון אצלו לפחות פעם אחת במקום להישאר לישון ברחובות, אבל כמו תמיד הנדתי בראשי ודחיתי את הצעתו. יש לוויל לב טוב, הבנתי את זה מהרגע הראשון שפגשתי אותו. אבל אני לא רוצה לנצל אותו, במיוחד לא עם הבעיות הכלכליות שיש לו.
"אל תדאג, אני ולולה מסתדרות טוב מאוד בעצמנו." עניתי וליטפתי את ראשה של לולה שבדיוק סיימה לאכול את הנקניקייה שלה. "נכון לולה?"
הכלבה נבחה בתגובה ובקשקוש זנבה לצדדים.
"אם את אומרת," וויל נאנח. "אם את רוצה למצוא אותי, תנסי לחפש אותי כאן."
"אל תדאג, אנחנו עוד ניפגש." חייכתי אליו והמשכתי לאכול מהנקניקייה שבידי. "תודה על האוכל."
"בבקשה, אני שמח לעזור." הוא חייך בחזרה.
אחרי שיחה קצרה ועוד שלוש נקניקיות (עוד אחת בשבילי ועוד שתיים בשביל לולה), אמרתי לוויל להתראות והלכתי לדרכי. למרות שבטני הייתה מלאה, ידעתי שזה לא יימשך ככה לאורך זמן. החיים שלי הם קשים, הם כמו לשרוד בג'ונגל אבל יותר מודרני. יש הרבה אנשים מסוכנים ברחובות שאתה לא רוצה להסתבך איתם, ובזמן שאנשים אחרים יכולים לברוח לביתם, או להתקשר למשטרה, אני לא יכולתי לעשות את זה אפילו. לא היה לי טלפון להתקשר גם אם ארצה, ואין לי בית לברוח אליו. גם פעם לא היה לי מקום לקרוא לו כביתי, אני תמיד הייתי לבד לא משנה איפה נמצאתי. הדבר היחיד שמאחר לי חברה היא לולה, אבל היא לא יכולה להשתוות לבן אדם רגיל, לבן אדם שאת יכולה לדבר איתו והוא יענה לך חזרה.
כל מה שרציתי היה בית, מקום שיגרום לי להרגיש שייכת, מקום שיגרום לי להרגיש שיש לי מקום לחזור אליו. אבל לצערי, בשביל זה צריך כסף. ולי? אין לי כסף בכלל, אפילו לא לאוכל. אני שונאת שיש אנשים שרואים אותי ישנה ברחוב מדי פעם ביחד עם לולה ומשאירים לי כסף. אני יודעת שיש להם כוונה טובה, אבל אני רוצה להרוויח את הכסף שלי בעצמי, ואני לא רוצה שהם ייתנו לי אותו מתוך נחמה או מתוך סימפתיה עבורי. אני רוצה שהם יתנהגו אלי כמו אל בן אדם בדיוק כמוהם, ולא כמו חתול רחוב.
אני צריכה להשיג כסף, ואני צריכה להשיג אותו מהר. לא משנה לי איך, אבל אני חייבת להשיג משהו שיעזור לי, לפחות לעכשיו.
"הי, שמעת?" בחור אחד אמר לחברו שהם ישבו על הספסל שעברתי בדרכי. משום מה החלטי לעצור ולהקשיב לשיחה שלהם, אז העמדתי פנים שהשרוכים בנעליים שלי נפרמו והתכופפתי לקשור אותם.
"מה יש?" הבחור השני ענה לחברו.
"קימברלי לינץ', היא בניו יורק!" הבחור הראשון קרא נרגש.
"האישה הזאת עשתה יותר ממה שעשר גברים עושים ביום אחד, האישה הזאת היא כמו גיבורת על," הבחור השני אמר ונאנח. "הלוואי שיכולתי לפגוש אותה יום אחד."
"אתה יכול," הבחור הראשון אמר. "היא נשארת בניו יורק למשך חצי שנה הקרובה, ממש כאן מעבר לפינה!" הוא הוא אפילו הצביע להמשך הרחוב, איפה שיש פנייה לשורת בניינים יוקרתיים שבהם רק העשירים גרים בהם.
"אמרת שהיא כאן?" הבחור השני שאל, נשמע יותר נרגש בכל שנייה שעוברת.
"כן, לפי מה שהבנתי הטיסה שלה נתחה ממש היום, היא יכולה להיות בדרך, או שהיא בדירה החדשה שלה כבר ממזמן!"
בשלב הזה, החלטי לקום ולהפסיק לצטט לשני הבחורים ולהמשיך בהליכתי ברחוב. אבל נושא השיחה שלהם נורא עניין אותי. בחורה עשירה? כאן בניו יורק, ועוד ממש מעבר לפינת הרחוב? זה יכול להיות רעיון שיעזור לי עם הבעיה הכספית… אני יודעת שהבטחתי שאני לא יעשה את זה שוב אחרי הפעם הקודמת, אבל אין לי ברירה. מצבים נואשים זקוקים לפתרונות נואשים אף יותר.
"לולה!" קראתי ועצרתי במקומי, מתכופפת על ברכיי בשביל להיות יותר קרובה לגובה עניים של לולה. "יש לי תכנית, את יכולה אולי לעזור לי?"