צלקות- הקדמה

לכל קוראי הסיפור של סינדרלה, הנה ההקדמה שהבטחתי לפרסם שבוע שעבר (ולא פרסמתי כי אי תמיד חייבת לשכוח -,-).
אבל לכל אלו שחשבו שזאת תהיה הקדמה נחמדה ואולי להכיר סיפור חדש, שלום! אז זאת הקדמה לסיפור חדש שאני אפרסם בקרוב, אני מקווה שתאהבו אותו בדיוק כמוני ^^

"לא, אתה לא מבין!" קראתי אחריו, הדמעות בעניי מתגלגלות במורד לחיי במפלים.
"אני מבין טוב מאוד!" הוא צעק עליי, הכעס שבעניו גורם לי להירתע אחורה. לא חשבתי שאי פעם הוא יעשה, יכעס עליי, או יצעק עליי. אבל עכשיו הכל כבר בלבל אותי, כל הלא צפוי התרסק עליי בבת אחת וריסק אותי לחתיכות.
"בבקשה, רק תן לי-"
"אני לא צריך לשמוע יותר את התירוצים שלך." הוא קטע אותי. השיער המשי שלו שכל כך אהבתי להעביר בו את אצבעותיי ששכבנו בשקט במיטה בלילות קרים, והוא היה נרעד תחת מגעי ואומר לי עד כמה אני מיוחדת בעניו. אבל עכשיו, שיערו היה פרוע ומסובך, והוא נפל על עיניו שעכשיו שלחו לעברי מבטים נוקבים. היה בעניו כל כך הרבה כעס, כל כך הרבה צער וכאב שלא חשבתי שאראה בהן אף פעם.
אני הבטי בו, האיפור שלי נמרח ביחד עם הדמעות על פניי, והלב שלי שבור לרסיסים. לא חשבתי שהוא יעז לעזוב אותי, לא חשבתי שהוא ינטוש אותי בשום מצב שבעולם, בדיוק כמו שהוא הבטיח לי. אחזתי בכוח בשרוול שלי, כמעט קורעת אותו מעל זרועי שהכעס שטף אותי.
"אתה הבטחת…" אמרתי לו בשקט. "הבטחת שתבין, הבטחת שתתמוך בי." נתתי לעוד דמעות לזלוג מעניי, ללבי להמשיך להתפרק בתוך חזי עד שלא יישאר ממנו דבר מלבד רסיסים מדממים שאף אחד לא יכול לחבר שוב ביחד. "הבטחת שלא תעזוב אותי, לא משנה מה יקרה."
"מה שהבטחתי אז לא תקף עכשיו, ואת יודעת את זה." הוא אמר בקול שקט כמו שלי, ועניו שכל כך אהבתי לצפות בהן עכשיו סירבו לפגוש בשלי.
"אני לא עשיתי את זה!" חזרתי על דבריי שוב."למה אתה לא מאמין לי?"
הוא היה שקט לכמה רגעים, ידו עוברות בשיערו ומזיזות שיערות שוררות מפניו. הוא נשם נשימה עמוקה לפני שניסה לדבר, אבל שום מילה לא יצאה מפיו. עניו סוף סוף הביטו אל תוך שלי, שולחות לעברי גלים נרגשים שהתמזגו ביחד עם הכאב. "איך אני יכול להאמין למי ששיקרה לי?"
הנדתי בראשי כלא מאמינה, מחניקה ייפחה שאיימה לצאת מבין שפתיי. "אתה באמת מאמין לה?" שאלתי אותו בלחש שהוא עדיין יכל לשמוע, לא מאמינה למחשבה שעברה בראשי.
"רוקס-"
"תענה לי!" צעקתי עליו, גורמת לו להירתע אחורה בפחד. הוא לא היה רגיל שאני צועקת עליו גם כן. אבל אף דבר הוא לא כמו שהוא נדמה בהתחלה- כמו הפעם הראשונה ששנינו נפגשנו.
"כן." הוא ענה לי בשקט.
הנדתי בראשי שוב, עכשיו נותנת להתייפחויות לצאת מבין שפתיי ולהישמע באוזניו. הוא שנא את זה שאני בוכה, הוא אמר לי שהוא ראה דמעה יורדת מעניי הוא מרגיש כאילו מישהו מכה אותו. כשאני משמיעה קולות בכי, בשבילו זה כאילו מישהו דוקר אותו עמוק בלב, חודר עמוק ועמוק יותר עם כל דמעה שמתגלגלת על פניי עורי ואחר כך נופלת על הרצפה. עכשיו, הוא לא עשה דבר. הוא רק שתק והביט בי דרך ריסיו הארוכים, מחכה לראות מה אני יעשה עכשיו.
"אני שונאת אותך," סיננתי מבין שפתיי, את אותן שלוש מילים שלא חשבתי שאני אי פעם יוצא מפי. לפני שהסתובבתי ויצאתי מבעד לדלת הכהה, הבטי בעניו פעם אחת אחרונה. יכולתי לראות בהן את החרטה, הכאב שהוא הרגיש בדיוק כמוני. אבל הוא לא יתנצל. הוא לא יחשוב פעמיים אם לנסות להאמין לי הפעם, הוא פשוט בחר באפשרות הפשוטה ביותר והאמין לה. ועל זה, אני בחיים אל יסלח לו.
"רוקסי, חכי!" הוא קרא אחרי, אבל לא השבתי לדבריו, לא העזתי להביט לאחור ולראות את פניו שאתגעגע אליהם כל כך. טרקתי את הדלת אחרי, ממהרת לרוץ למעלית שבדיוק נפתחה בקומה, ומבעדה יוצא גבר מבולבל בחליפה שלא ציפה לראות נערה בוכה את נשמתה החוצה מאחורי דלתות המעלית.
מיהרתי לדחוף את הגבר מדרכי ולהיכנס למעלית, מתעלמת לגמרי מההתנשפות הנרגזת שלו. מיהרתי ללחוץ על קומת הקרקע, שומעת שהוא יצא מהחדר והחל לרדוף אחרי. כל מה שהספקתי לראות זה את עניו המקסימות מביטות בשלי פעם אחת אחרונה לפני שדלתות המעלית נסגרו והפרידו בנינו, אולי לתמיד.
קרסתי כנגד קיר המעלית, נותנת לדמעות לרדת ולבכי שלי להתגבר. אני לא שנאתי אותו. בכלל לא. להפך, הבחור הזה רק שיגע אותי כל פעם מחדש. הוא גרם לי להרגיש דברים שלא חשבתי שאי פעם היו קיימים. הוא גרם לסערה שלמה להתחולל בתוכי, הוא טלטל אותי ונתן לי את התחושה של עולם אחר, עולם שלא חשבתי שהיה קיים קודם. הוא ריגש אותי, העציב אותי, הכעיס אותי, הוא שיגע אותי. אבל למרות כל מה שעברנו, רציתי שהוא היה כאן לידי. רציתי שהוא יישב כאן איתי בתוך המעלית וייחבא אותי חזק אליו, ינגב את הדמעות המלוחות מעניי ויצמיד את שפתיו הרכות אל שלי. אבל ידעתי שזה לא יקרה, ידעתי שחלומות אף פעם לא מתגשמים.
כי אם חלומות היו מתגשמים, לא הייתי כאן, בוכה על רגשותיי המתסכלים ועל הכאוס שחוויתי.
כי אם חלומות היו מתגשמים, כל זה לא היה קורה.
כי אם חלומות היו מתגשמים, לא הייתי מתאהבת בו מההתחלה.