צללים נצחיים | 1

המכונית קרטעה כשירדה מן הכביש הראשי אל דרך עפר צרה. טלטול המכונית הקיץ את נעמי משנתה. ראשה נדפק בחלון המכונית והיא כיווצה את עיניה בכאב.
מהרגע שבו ירדו מהמטוס סירבה להביט לצדדים. היא לא רצתה לראות את הנוף הקודר של ורמונט החורפית והקרה, כשנופי קליפורניה השמשית והקיצית עוד הבזיקו במוחה. אז עד שהגיעו אל המכונית של איש המכירות שמכר להוריה את ביתם החדש היא הרכינה את ראשה ובהתה ברצפה. ואיך שנכנסו למכונית, עצמה את עיניה עד שנרדמה. אלו היו הימים הראשונים של החורף השנה, וכבר כשנחתו הבחינו בשאריות שלג מומס פה ושם.
כעת, התעוררה נעמי, וכשהרימה את ראשה להביט דרך החלון, בציפייה להיתקל בנוף המוכר של קליפורניה, התאכזבה למצוא את עצמה מביטה בנוף שומם של שדה בר אפרורי ויבש, מעבר לשביל העפר שבו נסעו.
היא נאנחה ברוגז, ואביה, שישב במושב שלפניה, סובב אליה את פניו וחייך.
"מתרגשת לקראת הבית החדש?" שאל.
"בפעם האלף, לא," רטנה נעמי ושילבה את ידיה על חזה.
"תחשבי על הצד החיובי," לחשה לה אמה, שישבה לצידה. "אבא ירוויח בעבודה החדשה פי שלושה מהמשכורת הקודמת. יהיה לנו יותר כסף לפנק אותך!"
נעמי גלגלה את עיניה וחזר ה להביט דרך החלון ברוגז. העבודה החדשה של אביה הייתה רק תירוץ שסיפרו לה הוריה למעבר. הם ניסו להתעלם מהסיבה האמיתית, אך מאז התאונה הפכו שקופים, והיא יכלה לקרוא אותם ללא בעיה.
איש המכירות נהג מלפנים, לצד אביה. הוא לבש חליפה שחורה ומגוהצת, ונדמה לה שעל התג שהיה נעוץ בחזית חליפתו היה מודפס השם ג'רי. לא שזה עניין אותה במיוחד. הוא דיבר ודיבר ודיבר , ללא הפסקה, מהרגע שבו פגש אותם בשדה התעופה. לרגע ניסתה להאזין לשיחה, אך וויתרה כששמעה שהם מדברים על מחיר החלב בורמונט. היא התמתחה במקומה וטפחה בקצות אצבעותיה על כתפה של אביה. "מתי מגיעים?"
באותו המכונית סטתה מהשביל הצר ובקול המנוע הגונח הם נסעו על כביש אספלט שמשני צדיו צמח דשא ירקרק. גדרות עת גבוהות ובהירות נראו לא רחוק מהם, ועם כל שניה שבה נסעו, הגדרות התקרבו והיה ניתן לראות מאחוריהן קירות בתים.
"כבר מגיעים," ענה במקום איש המכירות, וחייך כשפנה לאביה של נעמי, ג'ון. "השכנים כאן נהדרים. והרחוב עצמו נפלא. הוא שקט ואינטימי מאשר מרז העיר, אך לא רחוק ממנו."
"נשמע שבחרנו טוב," חייך ג'ון אל מארי, אמה של נעמי.
"כן. בחירה משהו," מלמלה נעמי וחזרה לשקוע במושבה. הנביעה כעת הייתה חלקה. מדי פעם קרטע הרכב בגלל גומחה קטנה שצצה בכביש. הבתים שניצבו מצידי הכביש נראו בסדר. הם היו בעלי שתי קומות, או שלוש, וגג רעפים אדום בהק תחת השמש החורפית.עצים ערומים וזקופים בחצרות ופה ושם נראו ילדים משתובבים או כמה מבוגרים שישבו בגינותיהם ופטפטו. אחרי כמה דקות של נסיעה, נגמרו הבתים והשכנים היחידים שנראו בצידי הדרך הם עשבים שוטים. נעמי חיפשה את הבתים הלבנים הגבוהים בלעי הגגות האדומים עם דייריהם, אך במקומם ראתה רק חול ועשבים. ואז מבנה כהה.
המכונית נעצרה ודלת הנהג נפתחה. איש המכירות יצא ואחריו גם ג'ון. פתאום המכונית הפכה קלה יותר. "קדימה, הגענו," אמרה מארי ויצאה גם היא מהמכונית.
עמי הביטה בבית הקודר שנישא מעליה. היא יצאה מהמכונית לאט, ממשיכה להביט במבנה. הוריה שוחחו עם איש המכירות בעת שהוציאו את הארגזים הכבדים מתא המטען, בעודה לא מתיקה את מבטה מהבית. תחושות מוזרות געשו בבטנה והיא רצתה לחזור ולהתכרבל במכונית החמימה. כשפסעה צד לאחור, לכיוון הרכב, ג'ון בדיוק סגר את הדלת שממנה יצאה. "מה את אומרת?"
הבית היה שונה לחלוטין משאר הבתים שהיו בתחילת הרחוב. לבניו האפורות-אדומות השוו לו מראה גותי מחריד . הסורגים המסוגננים שהיו בחלונות הקומות הגבוהות היו חלודים, והיה נראה כאילו דרקולה עומד לצאת מפתח הבית ולקבל את פניהם.
"הוא נראה… משהו. זה בהחלט משהו."
מכונית שחורה ומבריקה חנתה בחנייה המרוצפת אבנים שחורות ושחוקות, ופנסיה הבהבו פעמיים. איש המכירות עמד מאחורי נעמי והחזיק בשלט שחור קטן שהיה שייך למכונית השחורה. "הבניין הזה הוא קלאסיקה של האדריכלות הגותית הצרפתית," אמר. "הוא בין הבתים העתיקים ששרדו בורמונט מהתקופה שצרפת שלטה כאן. הוא שוחזר ושופץ בכמה מקומות בבית, אבל הוא בטוח לחלוטין. ועכשיו, הוא שלכם."
הוא זרק לעבר ג'ון מפתחות מרשרשים וג'ון תפס אותם ללא מאמץ. "תודה שאספת את המכונית, ג'פרי."
אז שמו ג'פרי, חשבה נעמי. לא ג'רי.
"בשמחה, ג'ון." ג'פרי פתח את דלת הנהג של המכונית השחורה והשתחל לתוך הרכב. "מזל טוב," אמר וסגר את הדלת. הוא יצא מהחנייה בהילוך אחורי, נופף להם מבעד לחלון והאיץ במורד החוב, מתרחק מהם.
"איזה בחור נחמד," נאנחה מארי והרימה ארגז מהרצפה, שנכתב עליו בטוש עבה ושחור צלחות – שביר!
"תזדרזי, נעמי, לפני שיחשיך," אמרה ומיהרה להיכנס פנימה. נעמי הלכה בעקבותיה, ממשיכה לסרוק במבטה החשדני את המבנה המאיים.
חלחלה עברה בנעמי, ובצעדים אמיצים היא חצתה את החצר הקדמית. לצד החניה המרוצפת לבנים שחורות צמח דשא צהבהב. חלון גדול שמסגרתו נבנתה מלבנים אדומות פנה לעבר הגינה הצהובה, ושביל אבנים לבנות ובולטות היה טבוע בדשא והוביל לחצר האחורית, שלא נראתה לעין מהכניסה.
דמותה של מארי הופיעה מעבר לחלון הגדול, כשהיא מוציאה מתוך ארגז קרטון וילון לבן וארוך. נעמי המשיכה ללכת לאורך שביל הגישה עד לדלת הכניסה, שהייתה אחרי החניה. הדלת הכהה שבמרכזה היה מלבן ארוך ורחב של זכוכית חלבית לבנה-אפורה הייתה חצי פתוחה ומאחוריה נגלה פנים הבית, חשוך וקודר. נעמי שלחה יד ופתחה לרווחה את הדלת. פנים הבית הואר כעת במעט אור היום החורפי מבחוץ, וכך הבחינה בספות הלבנות שנחו לצד הקירות החשופים והריקים.
"תכנסי, כבד לי!" ילל אביה מאחור ודחף אותה קלות בגבה עם הארגז שהחזיק. היא זזה מדרכו ותרה אחר גרם מדרגות שיוביל לקומה השניה. כשהבחינה בו, עלתה צעד אחר צעד, לאט ובזהירות, מחשש שהמדרגות העשויות אבן שחורה ונראו כל כך עתיקות יתפוררו תחת משקלה. אך כשראתה שהכל תקין ובטוח האיצה את צעדיה עד שהגיעה אל סוף הגרם. ידה, שהייתה מונחת על מעקה המדרגות, צברה אבק סמיך ושחור. היא ניקתה בזריזות את ידה בקצה חולצתה ונשענה על הקיר שלצידה בכתפה.
בקומה השניה היו ארבע דלתות. כולן נראו חדשות, לא מתאימות כלל לאווירה של הבית, כמו דלת הכניסה. הן היו בצבע לבן, וזכוכית חלבית תכלכלה ובהירה במרכזן. נעמי בחנה את הדלתות, אחת אחת. כשפתחה את זו שלשמאלה, נכנסה אל חדר אמבטיה מרווח שקירותיו היו מכוסים ריבועי חרסינה תכלכלים וקרים למגע. דלתות ארון לבנות היו מקובעות בתוך שקע מלבני בקיר ומעליהן שיש רחב ידיים בצבע שמנת ובמרכזו כיור לבן ומצוחצח. מעל היתה תלויה מראה רחבה וגדולה. הדלת נעצרה בחצי הדרך, כשנעמי פתחה אותה לרווחה, ונתקלה בעצם באמבטיה לבנה שהייתה מוקפת בוילון כחול ומולה אסלה.
נעמי יצאה מהחדר וסגרה מאחוריה את הדלת בשקט. היא שמעה את הוריה פורקים בקומה התחתונה את חפציהם במרץ. היא התקדמה אל הדלת שליד גרם המדרגות, זו שמול דלת חדר האמבטיה ופתחה אותה. היא הופתעה לגלות שהגיעה אל עוד חדר אמבטיה, רק שהוא היה קטן יותר ואינטימי יותר. כיור עמד בקצה החדר שמעליו מראה מאירה וקטנה יחסית לזו שבחדר הקודם. מאחורי הכיור הוצבה אסלה ולצד הפתח שבו עמדה היה מקלחון שקוף עם דלת הזזה חלבית, שעמעמה את פנים המקלחון. בין המקלחון לכיור, בקיר הנגדי, הייתה עוד דלת, הפעם דלת הזזה מעץ בהיר עם ידית כסופה וישרה, לא כמו הידיות העגולות שבקומה. היא הזיזה את הדלת וראתה חדר גדול, ובו מיטה זוגית, ארון רחב ידיים וכהה, שידת איפור בהירה ומעליה מראה גדולה ומאירה. בקיר שמולה, היתה שידת נעליים לבנה ונמוכה.
רחש תזוזה הקפיץ אותה במקומה, וכשהסתובבה ראתה את אמה עומדת מולה. "בואי, תראי את החדר שלך."
הן יצאו מחדר ההורים דרך האמבטיה הקטנה אל הקומה. חדרה של נעמי היה בעצם החדר שלו הייתה שייכת הדלת הרביעית והאחרונה, שהיא עוד לא פתחה, זה שהיה צמוד לחדר האמבטיה הגדול. הן נעמדו מול הדלת הסגורה, כשמארי עומדת מאחורי נעמי ומניחה את כפות ידיה על כתפה. "קדימה, תכנסי."
נעמי אחזה בידית החלקה וסובבה אותה. הדלת נפתחה בצליל נקישה. מארי שלחה יד מאחורי נעמי ופתחה את הדלת לרווחה.
קירות לבנים ומתקלפים היו בחדר, עירומים מכל הפוסטרים שקישטו את חדרה הקודם ואפיינו אותה. המיטה הזוגית שלה ניצבה בפינה אחת של החדר, מול הדלת ושולחן הכתיבה הוצב בפינה השניה. חלון עם הסורגים החלודים שהבחינה בהם קודם היה טמון בקיר שבין השולחן למיטה, ומתחתיו ארגז סדינים ורוד, עם מושב מרופד על המכסה.
לצד הדלת ניצב הארון הישן שלה, שהיו מודבקות עליו עשרות מדבקות, כשהדביקה עם חברתה הטובה בכיתה ד'. היא שמה לב שהוריה החליפו את הארון שלהם בארון החדש והכהה ואת שלה השאירו. היא לא ידעה אם לכעוס על כך שלא התחשבו בה והשאירו אותה עם אותו ארון ישן ומכוער, או לשמוח שהשאירו לה את הרהיטים הישנים – פיסת זיכרון מהחיים בקליפורניה.
"מוצא חן בעינייך?" שאלה אמה באוזנה.
"זה כמעט כמו… קודם," אמרה נעמי והתהלכה בחדר. היא ליטפה את כיסוי המיטה הפשוט בקצות אצבעותיה, בחנה במבטה את הארגזים שהוערמו על שולחן הכתיבה והבזיקה מבט אל הנוף שניבט מן החלון. הרחוב שבו נסעו היה שם, ומכאן יכלה לראות את הבתים הפשוטים והנעימים לעין של השכנים האחרים. כשהעבירה את מבטה על הקירות הקרים והריקים, מבטה נתפס במעין שרבוט מוזר שנחרט בקצה הקיר, ממש מעל הרצפה, סמוך לאחת מדלתות הארון. על הקיר היו חרוטות שתי אותיות: א.ג
נעמי התכופפה ונשענה על ברכיה, מקרבת את פניה להביט בחריטה. היא העבירה את קצות אצבעותיה ומלמלה שוב את האותיות.
מארי התקרבה אליה מאחור. "הכל בסדר?"
נעמי הנהנה ומיהרה לקום על רגליה. "כן. לא כלום. סתם חשבתי שראיתי שם איזה כתם." היא נעמדה מול אמה, מסתירה מעיניה את החריטה.
"אה, גם אם כן, במילא מחר מגיע הצבעי. "
בדיוק אז ג'ון נכנס אל החדר, נושא בידיו עוד שני ארגזים, אחד על השני ודידה עד שהניח אותם באנחת הקלה על קצה המיטה. על הארגזים היה כתוב באותו טוש שחור נעמי – בגדים.
"אני חושב שהעברנו את כל החפצים שלך," אמר, מתנשף. "כדאי שתזדרזי לסדר כאן. מיד ארוחת הערב, ואז את הולכת לישון מוקדם. מחר בית ספר."
המחשבה על בית הספר החדש גרמה לנעמי להצטמרר. מארי נגשה אליה וחיבקה את כתפיה בחיבוק אימהי מנחם. "אל תפחדי, יהיה בסדר. את תראי שצ'יק צ'ק אנחנו נתאקלם פה." היא יצאה אחרי ג'ון, סוגרת אחריה את הדלת בשקט.
נעמי נאנחה וחזרה לרכון מול החריטה. א.ג. מה זה מסמל? חשבה בליבה. מחשבותיה נדדו משתי האותיות אל זיכרונות על הבית הישן. את חבריה הבודדים השאירה מאחור, ועכשיו עליה להתחבר מחדש. משמה לא קלה בכלל.
באחת הפעמים שבהן אצה צלצלה את הפסיכולוגית שלה בשעת ערב מאוחרת, הצליחה נעמי לשמוע חלקים מהשיחה.
"יש יתרונות וחסרונות למעבר הזה, מארי,"
אמרה הפסיכולוגית בטלפון. אמה, שחשבה שנעמי כבר נרדמה ממזמן שוחחה עם הפסיכולוגית בטלפון הנייד שלה ושמה אותה על רמקול. כך שקולה הצרוד של הפסיכולוגית הדהד בין קירות הסלון הקטן בבית הישן.
"מצד אחד זוהי הזדמנות נהדרת להמשיך ולהתקדם ממה שקרה," המשיכה הפסיכולוגית. "אף אחד לא יכיר אותה בעיר החדשה, אף אחד לא ידבר איתה על מה שקרה ואף אחד לא ירכל על זה מאחורי גבה." מארי הנהנה לאורך כל ההסבר.
"אבל מצד שני," מיהרה להוסיף, "את כבר סיפרת לי בעבר שנעמי לא מסתדרת עם שינויים והתחלות חדשות בקלות. מאוד סביר להניח שבמקום החדש היא לא תצליח לרכוש חברים חדשים ולהשתלב. ואז היא תישאר בודדה, ותהיה עצובה ודיכאונית."
כעת, ישבה מעני על המיטה כשרגליה לחוצות אל חזה, והיא מהרהרת על השיחה ההיא.
עצובה ודיכאונית, גיחכה לעצמה, יותר עצובה ודיכאונית ממה שאני עכשיו אי אפשר להיות.
היא בהתה בארגזי הקרטון שנחו לצידה, על קצה המיטה, ועל אילו שנערמו זה על זה בזוגות, מולה, על השולחן, עד שהקיצה מהרהוריה. ובקפיצה מיהרה אל אלו שעל השולחן ופתחה אותם, זה אחר זה. היא העמידה את כולם על המיטה, לצד השניים שכבר היו שם והוציאה מתוכם חפץ חפץ. כל הפוסטרים שלה היו מגולגלים בראש התכולה של אחד הארגזים. מתחתם היו התמונות הממוסגרות שתלתה בחדרה הישן, וגם כני עפרונות בכל מיני צבעים. את הפוסטרים והתמונות הכניסה לתוך הארון, במדף הכי גבוה, שבמילא לא השתמשה בו לבגדיה. היא קיפלה בזריזות את הכל הבגדים שהיו בארגזים, סידרה את ספריה על השולחן ובמדף שנתלה מעל לשולחן, הכניסה את השמיכות והסדינים לתוך הארגז הורוד ולבסוף נחתה על המיטה בעייפות, אחריו שסידרה את כריות הנוי הצבעוניות עליה.
כשמארי נכנסה לחדר, כשבידיה וילון בד צבעוני לתלייה, היא הפתעה ממראה החדר. "אני מרגישה ממש כמו בקליפורניה!" אמרה ונשקה לראשה של נעמי. עכשיו היה נראה החדר כמעט נורמאלי, מלבד הקירות החשופים, ונעמי הרגישה שאולי בכל זאת המעבר הוא לא כזה נורא.
אחרי ארוחת הערב הדלה – בגלל שהוריה עוד לא הספיקו למלא את המקרר במזון ולכן אכלו רק שימורים – עלתה נעמי על מיטתה וניסתה להירדם.
כשעיניה הפכו כבדות לבסוף ונעצמו, הרגישה משב רוח חמים על לחייה. עורה סמר, והיא זכרה שהחלון סגור. עיניה נפקחו בבת אחת והיא התיישבה במהירות במיטה, סוקרת את החדר החשוך. אבל מלבדה לא היה אף אחד. היא הרגישה עקצוצים על עורה, מעין הרגשה כאילו מישהו עומד בפינת החדר ומביט בה. שוב ושוב בדקה שאין אף אחד בחדר, מחכה שעיניה יסתגלו לחושך. היא השתכנעה שהיא לבדה כששמעה את אביה ממלמל קללה כשהפיל משהו בקומה מתחת, ואת אמא קוראת בשמו.
באותה תחושה מעקצצת חזרה לשכב, כשהיא מושכת את שמיכת הפוך עד למעל ראשה. מבטה נדד אל החריטה שבקיר, ואז נרדמה.