ציפור שחורה- פרק 7 (דניאל)

ידעתי שזה לא בסדר, אף אחד לא היה צריך להגיד לי. זואי היתה תלמידה שלי ואני הייתי המורה שלה; היא היתה רק בת 17, עוד לא 18 אפילו ואני הייתי מבוגר ממנה ב8 שנים. אני הייתי צריך להיות הבוגר יותר ולקטוע את הקשר הזה בתחילתו; ראיתי אותה מביטה בי בעיניים של ילדה מאוהבת, ידעתי שהיא נכנסת לזה בעיניים עצומות מבלי לדעת לאן זה יכול להוביל או למה זה יכול לגרום.
היא היתה רק בת 17, היא לא חשבה בראש צלול, היא רק הלכה עם הרגש שלה וההורמונים שלה. אני הייתי חייב לעצור את זה, אותה…
אבל לא עצרתי.
המשכתי להיפגש איתה; היא היתה מופיעה אצלי בדירה כמעט כול ערב, באה עם אותו חיוך תמים, גוף מעט דרוך וכנות מתפרצת. היא היתה פרץ של מילים, רגשות ואנרגיה; אפשר היה לראות על פניה כול רגש שהתחולל בתוכה, היתה פולטת מילים ושאלות ישירות מבלי לחשוב פעמיים, צוחקת בקול מתגלגל ובנאיביות של נעורים שכמעט שכחתי שהיה קיים גם אצלי, עפה מנושא לנושא בסקרנות שיכלה לאפוף רק נערה בגילה…
זואי היתה כמו משב רוח מרענן בתוך העיירה הדחוסה והלחוצה הזאת. לא יכולתי להסיט את עיניי ממנה או להתרחק כמו שכול לילה הבטחתי לעצמי לעשות; אהבתי את קרבתה ונוכחותה בדירה שלי. אהבתי את העובדה שהיא סיפרה לי סיפורים מעברה ומילדותה כאילו אני מישהו שהיא מכירה שנים, סומכת עליי בעיניים עצומות ושמה את רגשותיה על הצלחת ומגישה לי.
אבל זה גם הפחיד אותי.
4 שבועות חלפו כאשר היא ממשיכה לבוא אליי לדירה, חודש אוקטובר הגיע והביא עימו מעט קרירות ששברה את החום המעיק של ספטמבר. הפגישות שלי עם וונדי כמעט נקטעו לחלוטין יחד עם ההופעה של זואי בדירה שלי.
לא רציתי ששתיהן ייתקלו זו בזו בטעות בבניין שלי; ידעתי שזואי עומדת להיפגע מזה אז הפסקתי להתקשר אל וונדי וכשהיא יצרה איתי קשר, הייתי מנפנף אותה.
הייתי חושב על זואי לעיתים קרובות מדי, חולם עליה; לא יכולתי שלא לבחון אותה כשהיא מגיעה אליי, העיניים שלי היו עוברות על הגוף שלה כשהיא היתה מתיישבת על הרצפה מולי. פניה היו חיוורות וחלקות, עיניה חומות וגדולות, השיער הכהה שלה השתפל עד מתחת לכתפיה והיא תמיד היתה מסיטה אותו מפניה בתנועה חיננית וחלקה, גופה היה דק ורזה והיא לא היתה גבוהה במיוחד אבל היו לה קימורים נשיים ויפים.
באחד הערבים שהיא ישבה על רצפת הסלון שלי, היא לבשה סוודר דקיק מעל חולצת ורודה ומכנסי ג'ינס קצרים. היא דיברה על אוליביה ומדיסון, סיפרה על התקופה שהיא היתה מסתובבת איתן.
"לפני כמה שנים, היינו בבית של מדיסון כמו תמיד וסתם היינו משועממות, החלטנו למדוד את הבגדים של אימא שלה- אימא שלה היא פצצה עם חוש טעם טוב- הוריה לא היו בבית אז נכנסנו אליהם לחדר ולארון הבגדים והתחלנו להשתעשע ולמדוד בגדים וסתם השתטינו," היא אמרה ונשענה על ידיה על השולחן. "בטעות קרעתי את אחת השמלות שלה, שמלה ממש יקרה- וכשאני אומרת יקרה אז אני מתכוונת שזה עלה איזה 2000 דולר- והיא בדיוק נכנסה ותפסה אותנו על חם. היא כול כך כעסה שהיא לא נתנה למדיסון לצאת איתנו למשך איזה 3 חודשים והייתי בטוחה שהיא עומדת לתת לי להחזיר לה כסף על השמלה, כול כך פחדתי שהיא תתקשר להורים שלי ותבקש מהם את הכסף. אבל היא לא עשתה זאת…"
זואי דיברה הרבה, אבל לא באופן מעצבן, לא באופן שמציק, היה בזה משהו מאוד שובה לב; זה היה כאילו היא אומרת את כול מה שבראש שלה מבלי לתת חשבון לדבריה.
"אני זוכר שהיית מבלה איתן כול הזמן, בהתחלה כשהגעתי לפה ללמד," אמרתי לה. ותוך חודשיים אבא שלה מת והיא התהפכה 360 מעלות בהתנהגותה.
"כן," היא מלמלה במבט מהורהר.
"את מתגעגעת לזה?" שאלתי. "היית גם בנבחרת המעודדות והיו לך הרבה חברות אם אני זוכר נכון…" אמרתי.
עיניה ריצדו אליי ואז היא משכה בכתפיה. "לא יודעת, לא נראה לי…" היא אמרה.
שתקנו לכמה רגעים.
"לפעמים אני מתגעגעת," היא אמרה לבסוף ועיניה היו מושפלות לשולחן.
"את תמיד יכולה לחזור לבלות איתן…" אמרתי.
"לא נכון," היא ענתה. "הן שונאות אותי עכשיו-"
צחקתי. "נראה לי שאת קצת מגזימה…"
"אני לא," היא אמרה בקול רציני והביטה בי. "איך שהן דיברו אליי והסתכלו עליי-" היא מלמלה.
"מה זאת אומרת?" לא הבנתי.
"לא משנה," היא אמרה בהינף יד והזדקפה חזרה. "תספר לי משהו עליך, משהו שאתה עשית כשהיית בתיכון…" היא חייכה אליי.
"אני?" חייכתי חזרה וצחקתי. "אני ישבתי בבית, קראתי ועשיתי שיעורי בית. אף פעם לא שתיתי או השתמשתי בסמים- אני דבק בזה…"
"לא," היא הנידה בראשה בחיוך וקמה ממקומה ובאה להתיישב לידי על הספה. הרגשתי את הבטן מתהפכת באי נוחות כשהיא התיישבה רק במרחק של כמה סנטימטרים ממני. "תספר לי משהו אמיתי…" היא אמרה לי והרימה את רגליה החשופות על הספה והתיישבה בנוחות.
כול מיני מחשבות הופיעו לי בראש בשל קרבתה אליי אבל ניסיתי להתמקד בנושא.
"קדימה…" היא האיצה בי כשלא עניתי.
"מה את רוצה לשמוע?" שאלתי.
"משהו רע," היא חייכה אליי.
"משהו כמו לקרוע שמלה יקרה?" הקנטתי.
"היי!" היא מחתה. "אל תזלזל…"
צחקתי. "אוקי," אמרתי. "היה לנו איזה נשף מסוים באולם הספורט של בית הספר כשהייתי בשנה האחרונה שלי, היה משעמם שם. אף פעם לא באמת אהבתי דברים כאלה והלכתי רק בגלל החברים שלי והמסיבות שהיו אחרי זה. אני ושני חברים שלי היינו משועממים עד מוות ואחד מהם הציע שזה יהיה מגניב אם נתגנב למשרד של המנהל ונעשן שם מריחואנה. אז זרמנו עם העניין והלכנו לשם, המשרד היה פתוח והכול היה חשוך. התרווחנו במשרד והתחלנו לעשן. לאחר כמה ימים גילינו שהיה שם מצלמה והקליטו את כולנו שם אבל למזלנו לא הדלקנו אורות במשרד אז לא הצליחו לזהות את הפנים שלנו ויצאנו מזה בהרבה מזל-"
"ואו," זואי הביטה בי מתרשמת. "ולא תפסו אתכם?"
"לא," משכתי בכתפי. "אם היו תופסים אותי, אני לא בטוח שהייתי מתקבל לייל…" צחקתי.
"בטח ההורים שלך גאים…" זואי אמרה. "ייל זאת אחת האוניברסיטאות המובילות באמריקה".
השתתקתי והסטתי את מבטי ממנה. רכנתי לכיוון השולחן ולקחתי סיגריה מהחפיסה.
"איפה הם גרים? רחוק מפה?" זואי שאלה.
הדלקתי את הסיגריה ונשענתי חזרה על הספה. "זה קצת מסובך…" אמרתי לה בחיוך עקום.
"איפה שהם גרים? אני יכולה להתמודד עם זה…" זואי חייכה בהקנטה.
"הסיפור עם ההורים שלי," אמרתי.
היא שתקה והתבוננה בי. "רוצה לספר לי?" היא שאלה לאחר רגע.
שאפתי מהסיגריה והסתכלתי על הנערה שישבה לידי, מביטה בי כאילו אני הבן אדם המעניין ביותר בעולם.
"אימא שלי סכיזופרנית," אמרתי. "המצב שלה קשה, היא מאושפזת בבית חולים פסיכיאטרי. אבא שלי בכלא לאחר שניסה לשדוד בנק והרג את מנהל הבנק."
זואי שתקה ובהתה בי. היא נראתה מעט המומה ובעיקר חסרת מילים.
הסתכלתי עליה לכמה רגעים ארוכים, נותן לשניות לעבור באיטיות ואז שאפתי מהסיגריה וחייכתי, "אני צוחק…" אמרתי לה.
"שיט," היא נשפה בהקלה ואז לפתע חבטה בי בכתף והתחילה לצחוק. "אני כזה חושבת לעצמי 'מה לעזאזל אני אמורה להגיד עכשיו?!'"
צחקתי ולא יכולתי שלא להשוות את התגובה שלה ושל וונדי.
"זה הדברים שאתה מספר על ההורים שלך?" היא שאלה בעוקצנות.
"יכול להיות שזה נכון," משכתי בכתפי. "אי אפשר לדעת…"
זואי לא אמרה דבר והביטה בי בבלבול.
"אני יתום," חייכתי אליה ונשפתי עשן הרחק ממנה. "גדלתי בבית יתומים…"
"באמת?" היא הופתעה. "כמו קטנטנות?"
לפתע פרצתי בצחוק מההשוואה. זואי חייכה.
"עם פחות שירים," אמרתי לה לאחר שהפסקתי לצחוק.
"זה הכי כיף-" היא אמרה לי. "והריקודים…"
"אני לא רוקד," אמרתי.
"מי לא רוקד בעולם הזה?" היא הזדעזעה.
חייכתי. "אני," אמרתי לה.
"אז צריך לתקן את זה!" היא אמרה בלהיטות, קמה מהספה ומשכה ביד שלי כדי להקים אותי מהספה.
"עם הביטלס!" היא קראה בקול שמח ולקחה את דיסק האוסף שלהם והלכה להכניס לסטריאו בשעה שאני מחיתי והתיישבתי חזרה על הספה.
"אל תהיה מבאס," היא אמרה והתחיל להישמע בחדר השיר "love me do". היא התקרבה אליי חזרה ושוב ניסתה למשוך אותי מהספה אבל התנגדתי.
"אתה רק תקנא בי ככה," היא הזהירה אותי והתחילה לרקוד לצלילי השיר. צחקתי. היא התנועעה בתנועות חינניות לשיר, והתחילה גם לקפץ בקלילות בצורה שרק מתבגרים יכולים לעשות. היא הושיטה לעברי את ידיה וסימנה לי להצטרף אבל נענעתי את הראש שלי לשלילה והמשכתי לעשן.
לאחר שהשיר נגמר היא שבה להתיישב לידי כשהמוזיקה מהדיסק עדיין אופפת אותנו.
"העולם מלא באנשים כמוך שלא יודעים להעריך מוזיקה טובה שאפשר לרקוד אליה…" היא אמרה לי.
"אז תודה לאל שיש אנשים כמוך שיכפרו על כך." קרצתי אליה.