ציפור שחורה- פרק 6 (זואי)

חניתי ליד המדרכה וכיביתי את המנוע. השעה היה תשע בלילה ובדיוק סגרתי את החנות; הרחוב היה שומם, כמעט אף מכונית לא חלפה על פניי בשעה שישבתי במכונית והרגשתי את הלב הולם בקרבי.
לאחר כמה רגעים יצאתי מהמכונית; הלילה היה חם במיוחד, שום רוח לא היה באוויר ואפשר היה להרגיש את היובש במעיק. ספטמבר שגרתי.
הרגליים שלי הובילו אותי כאילו מעצמן אל תוך הבניין. הלב שלי המשיך לפעום במהירות והידיים שלי רעדו מעט. זאת היתה החלטה שקיבלתי באימפולסיביות, לא הייתי בטוחה במה שאני עושה, לא רציתי לחשוב על מה שיקרה או לאיפה זה יוביל; רק רציתי לעשות זאת. רציתי להיות פה. שאלתי את השומר של הבניין איפה הדירה ועליתי.
טיפסתי את המדרגות עד הקומה השנייה אל דירה 9 ונעצרתי מול הדלת. הידיים שלי רעדו עוד יותר והלב שלי כמעט קיפץ מהחזה שלי.
פשוט תעשי את זה, זואי! תדפקי על הדלת!
הרמתי את היד כדי לדפוק על הדלת אבל משהו עצר בעדי; עצמתי את עיניי בחוזקה.
למה אני פה בעצם? מה אני מנסה להשיג בזה?
המחשבות התרוצצו בראש שלי וקדחו, היד שלי היתה קמוצה לאגרוף בחוזקה כאילו אני מוחצת משהו.
זואי, את מתנהגת כמו ילדה ולא חושבת כמו שצריך. לכי מפה!
הנדתי בראש בתסכול, הורדתי את היד והתחלתי לחזור בדרך שבה באתי כאשר שמעתי את הדלת נפתחת ואת קולו של דניאל מאחוריי "זואי?".
הסתובבתי כדי להביט בו והרגשתי את הפנים שלי מאדימות. "אוה היי," גמגמתי אליו במבוכה והשפלתי את עיניי.
רציתי לקבור את עצמי. זואי את פתטית.
דניאל לא אמר דבר ורק תקע בי את עיניו. "אני לא יודעת למה אני פה…" מלמלתי אליו לבסוף והרמתי אליו את מבטי והבחנתי שיש לו בקבוק בירה ביד; הוא לבש חולצה לבנה ומכנסי בד שחורים והוא היה יחף.
דניאל בחן אותי לרגע ארוך, וחשבתי להסתלק ולברוח מפה מבלי להגיד כלום, אבל אז הוא אמר, "את רוצה להיכנס?"
הרגשתי הקלה אדירה. דניאל סימן לי להיכנס ועשיתי כדבריו; הרגשתי סמוקה ומובכת. הוא סגר את הדלת מאחוריו בשעה שאני הסתכלתי סביב; הדירה שלו היתה די קטנה אבל נראתה נעימה ונוחה, המטבח והסלון היו צמודים זה לזה, ראיתי חדר שינה אחד שהיה פתוח ועוד דלת אחת שהנחתי שהוא השירותים והמקלחת. ראיתי מחשב נייד פתוח על שולחן האוכל, כמה דיסקים שרועים על השולחן בסלון וסטריאו בפינת הסלון. היה חלון פתוח מאחורי הטלוויזיה שהיה בסלון והוילונות שלו היו פתוחים; ראיתי שהוא משקיף על הפארק הקטן שליד הבניין.
"אני מניח שאני לא בדיוק נותן דוגמא טובה פה," שמעתי את קולו של דניאל והסתובבתי להביט בו. הוא דיבר על בקבוק הבירה בידו.
"אם היית מציע לי לשתות, אז זה היה גרוע ביותר," עניתי. "אבל זה כשלעצמו בסדר." חייכתי קלות.
דניאל חייך והתיישב על הספה; ראיתי בזאת הזמנה לשבת והתיישבתי על הכורסה לידו. הרגשתי לחוצה וניסיתי לא לתת לידיים שלי לרעוד.
"אכפת לך שאעשן?" הוא הביט בי. הנדתי את ראשי לשלילה והוא הוציא סיגריה אחת מחפיסת הסיגריות ושם בפיו. תנועות הגוף שלו היו כול כך גבריות, היה בו משהו אדיש אך יחד עם זאת קליל וחסר דאגות.
"אימא שלך לא תדאג לך?" הוא שאל ונשען חזרה על גב הספה עם הסיגריה דלוקה.
"אמרתי לה שאני אצל איאן," עניתי בחיוך מהוסס.
"איאן דיקנסון?" הוא נשף את הסיגריה אל תוך האוויר מולו. "וזה אמור להרגיע אותה?" הוא חייך בציניות מסוימת.
"יש לאיאן מוניטין מוטעה בבית הספר," אמרתי בהתנגדות לרמיזת דבריו.
"מוטעה?" הוא הביט בי בהרמת גבה. "אז הוא לא הרביץ כמעט מכות מוות לילד בן 14 לפני כמה חודשים?"
"זה לא היה מכות מוות," מחיתי. "וזה היה ילד שנטפל לאחיו והכה אותו ושבר לו שתי צלעות-"
"אה, אז זה בסדר ככה…" דניאל חייך חיוך עוקצני ולגם מבקבוק הבירה. אהבתי את העובדה שהוא לא מרגיש את הצורך להיראות אחראי וסמכותי מולי.
"אני לא אומרת שזה היה בסדר," אמרתי לו. "הוא חמום מוח, אבל הוא עשה את זה כי הוא מגונן על קולבי-"
"אח שלו?"
"כן," עניתי. "יש להם קצת בעיות במשפחה אז לפעמים הוא יכול להיות קצת אינטנסיבי…" הוספתי.
דניאל בחן אותי ושאף מהסיגריה. "את חברה שלו הרבה זמן?" הוא שאל.
"לא, התחלתי להסתובב איתו בקיץ. הוא עזר לי קצת עם המכונית שלי," עניתי.
"את יודעת שהמחנכת שלך מודאגת מהעובדה שאת מסתובבת איתו?" הוא שאל אותי.
"אני מניחה שזה היה צפוי," משכתי בכתפי. "כשזה מגיע לכולם, אני קצת השתגעתי אחרי מה שקרה עם אבא שלי. כול פעם שהיועצת רואה אותי עוברת במסדרון, היא עוצרת אותי ושואלת אם אני בסדר," אמרתי.
דניאל חייך ושאף מהסיגריה.
"אני שונאת את השאלה הזאת…" הוספתי.
"הן רק מביעות דאגה," דניאל אמר לי. "זה אומר שאכפת להן…"
"זה אומר שהן רק עושות את העבודה שלהן-" תיקנתי אותו.
"את עד כדי כך צינית?" הוא הרים גבה.
נאנחתי וגלגלתי את עיניי. "אני מניחה שלא," עניתי בכנות. "אבל אני רק רוצה שיעזבו אותי וישכחו את כול מה שקרה, אני כול החיים אהיה הילדה הזאת שאבא שלה התאבד."
דניאל שתק ונתן לדממה להשתרר בסלון. הוא המשיך לעשן ולשתות.
הבחנתי שיש דיסק אוסף להיטים של הסמית'ס ולקחתי כדי להסתכל עליו.
"אתה יודע שמוריסי שנא את השיר What Difference Does It Make, והתחרט שהקליט אותו?" אמרתי כשבחנתי את רשימת השירים בדיסק. "הוא חשב שהמילים קיטשיות מדי…"
"מה רע בקיטשיות?" דניאל שאל. "סיפורי האהבה הגדולים ביותר מורכבים מקיטשיות ואוסף של קלישאות…" הוא חייך. לא ידעתי אם הוא מדבר בעוקצנות או לא.
הדקות התחילו לחלוף במהירות והתחלתי להרגיש בנוח בנוכחותו של דניאל ובדירה שלו; הרגשתי את הגוף שלי נרפה ומתחיל להירגע ככול שהזמן חלף. ידעתי שאני אצטרך ללכת עוד מעט לפני שהשעה תהיה מאוחרת מדי אבל לא רציתי ללכת. רציתי להישאר, רציתי להמשיך לדבר איתו; דניאל גרם לי להרגיש רגשות סותרים כמו שבחיים לא הרגשתי, הרגשתי לחוצה, נרגשת, משוחררת, סמוקה ויחד עם זאת רגועה, ישירה (אולי אפילו יותר מדי) ונינוחה.
"אני אראה לך משהו," אמרתי לו לאחר כמעט שעה וחצי. לקחתי את חפיסת הקלפים שראיתי על שולחן המטבח; חזרתי אל הסלון והתיישבתי על רצפת הסלון מול דניאל כשהשולחן מפריד בינינו. פרשתי את הקלפים על השולחן ואמרתי לו לבחור קלף אחד.
"תסתכל עליו טוב ותחזיר לחבילה," אמרתי לו. דניאל הביט בי מסוקרן; בקבוק הבירה עמדה ריקה על השולחן והוא כבר לא עישן. הוא בחר קלף אחד, הסתכל עליו והחזיר לי.
ערבבתי את הקלפים טוב ואז פרשתי אותם שוב על השולחן, וחלפתי על החבילה באצבעותיי כשאני מסובבת את כול הקלפים על פניהם בתנועה מהירה וחלקה. השווצתי קצת בערבובים מהירים ושונים שלמדתי כשהייתי קטנה ואז שאלתי אותו באיזה יום בחודש הוא נולד.
"24 לחודש…" הוא ענה.
עשיתי את עצמי סופרת את הקלפים עד שהגעתי ל24 והוצאתי את הקלף והראיתי לו.
"זה הקלף שבחרת?" שאלתי אותו.
הוא חייך והניד בראשו.
צחקתי. "דייויד קופרפילד יכול לאכול אבק!" אמרתי.
"איך עשית את זה?" הוא שאל בעניין וחזר להישען על הספה.
"קוסמת טובה אף פעם לא מגלה את סודותיה…" קרצתי אליו והחזרתי את הקלפים לחפיסה.
"איפה למדת לעשות קסמים?" הוא שאל.
צחקתי שוב. "אני בעצם מכירה רק את הקסם הזה," אמרתי לו. "אבא שלי לימד אותי כשהייתי קטנה…"
הוא בחן אותי לכמה רגעים ואז הרים את ידיו ושם אותן מאחורי ראשו ונשען עליהם.
קמתי מהרצפה והסתכלתי על השעה; זה היה כבר אחרי 11 בלילה והתמתחתי מהישיבה המתמשכת. הרגשתי את החולצה שלי מתרוממת קלות וראיתי את עיניו של דניאל חולפות על פני הגוף שלי. הסמקתי ומיד הורדתי את הידיים שלי. עיניו של דניאל דילגו חזרה אל פניי אבל הבעת פניו נשארה אדישה ולא נראה שהוא נבוך.
"אני חייבת לחזור הביתה…" אמרתי, נבוכה מעט. לקחתי את הפלאפון והמפתחות שלי ושמתי בכיס המכנסיים שלי והתחלתי ללכת לכיוון הדלת; דניאל קם בעקבותיי וליווה אותי.
פתחתי את הדלת וכשיצאתי ממנו הסתובבתי חזרה אל דניאל שהמשיך לנעוץ בי את עיניו הכהות שכול כך אהבתי. הוא החזיק בדלת ושיערו הבהיר נראה פרוע מהרגיל בגלל הישיבה המתמשכת בספה; הוא נראה כול כך טוב.
"אני יכולה לבוא גם מחר?" שאלתי אותו.
לא ידעתי איך היה לי אומץ לשאול אותו את זה אבל לא יכולתי למנוע מהמילים לצאת מהפה שלי; רציתי לחזור שוב, רציתי להיות איתו שוב לבד מחוץ לבית הספר, ורציתי לדבר איתו ולשוחח איתו כמו שעשינו הלילה. רציתי רק להיות איתו.
דניאל המשיך לנעוץ בי מבט ואז הסיט את עיניו והשעין את ראשו על הדלת. הרגשתי את הלב שלי פועם והידיים שלי רעדו והזיעו בתוך הכיסים.
"כן," הוא אמר לבסוף והחזיר את עיניו אליי. "את יכולה…".