ציפור שחורה- פרק 4 (זואי)

"בחורים באמת אוהבים בנות כאלה?" שאלתי את איאן בשעה שישבתי על שולחן כתיבה במוסך והסתכלתי על פוסטר של אישה בלונדינית עם חזה ענקי לבושה בבגד ים מינימאלי מניפה דגל של אמריקה. איאן היה עסוק בתיקון המכונית שלו והיה מתחת למכונית ורק רגליו השתרבבו החוצה.
"כלומר חתיכות עם גוף טוב?" איאן ענה כשחצי מגופו מוסתר על ידי המכונית, וקולו הדהד מעט במוסך. "לא, אנחנו מעדיפים אותן שמנות עם פרצוף תחת- לפחות אתה יודע שאתה היחיד שעומד להיות איתה." הוא אמר.
"אבל זה הכול פלסטי," התעלמתי מהעוקצנות שלו. "החזה מזויף, האיפור נראה ליצני- מה יש לאהוב בזה?" לא הבנתי.
"את יכולה להביא לי את המברג שיש על השולחן?" הוא קרא לעברי. קפצתי מהשולחן והושטתי לו את המברג.
"אז תגיד לי," אמרתי כשהתכופפתי לעברו כדי לתת לו את המברג. "יש איזו בחורה ספציפית שאתה מחבב בבית הספר?" שאלתי אותו בחיוך.
הוא לקח את המברג ואמר, "את עומדת לעשות לי שיחת בנות? אני נראה לך כמו ילדה בת 14?"
"זה לא שיחת בנות!" התנגדתי בתוקף. "אני רק שואלת כי אף פעם לא באמת ראיתי אותך עם בחורה…"
"זואי, תחסכי ממני את שיחת הנפש," הוא אמר.
גלגלתי עיניים ודלת המוסך נפתחה וקולבי הופיע בה. קולבי היה אחיו בן ה14 של איאן, היה לו שיער בהיר ארוך שהגיע כתפיו וחיוך גדול שתמיד היה מרוח על פניו. חיבבתי אותו מאוד; הוא תמיד היה במצב רוח טוב, היה חברותי ודברן, ההפך מאיאן.
"זואי!" הוא קרא לעברי בחיוך כשראה אותי. קמתי לקראתו.
"קולבי בוי," הלכתי לחבק אותו. "אתה נהיה גדול, יש לך שרירים עכשיו?" הסתכלתי עליו.
"אני מתאמן קצת," הוא חייך שוב, מרוצה מהעובדה שהבחנתי.
"תעזור גם לאיאן להוריד את הכרס שלו," אמרתי. "הוא אוכל כמו שמן,"
"אין לי כרס!" איאן קרא מתחת למכונית. "ואני אוכל כמו שמן? ראית את עצמך אוכלת פעם? סנדויץ' פה, צ'יפס שם, קולה, שוקולד לקינוח, אחרי שעה עוד איזה חטיף-"
"היי!" קטעתי אותו.
"ממתי בחורות אוכלות ככה?" איאן התעלם ממני והתגלגל החוצה וסוף סוף ראשו הופיע חזרה. הוא קם כדי לגשת לארגז הכלים שלו. "חשבתי שהן מתביישות לאכול מול בחורים."
"אני מכיר כמה בנות שאוכלות בשירותים כי הן חושבות שזה מביך לאכול מול בנים," קולבי הסכים עם איאן.
"מה?" הסתכלתי בבלבול מסוים על קולבי. "הבנות האלה צריכות למצוא לעצמן פסיכולוג או משהו כי זה ממש עצוב לשמוע." אמרתי.
"היי, ככה שמעתי, אני לא יודע מה הבעיות של הנקבות האלה-" קולבי אמר והשתרע על הכיסא.
"אל תקרא להן נקבות," אמרתי לו.
"אז נשים?"
"בוא גם לא נגזים," עניתי. "הן בנות…"
קולבי צחק קלות.
"אתה חושב שזה מביך שבנות יאכלו מולך?" שאלתי אותו והתיישבתי על השולחן לידו.
"מה מביך בזה?" הוא משך בכתפו. "אני אוהב בחורות עם תיאבון בריא."
"בחורות כמו זואי?" איאן קרא מאחורינו בקול מקניט בעודו מחטט בארגז הכלים. איאן ציין בפניי פעם שקולבי קצת דלוק עליי; חשבתי שזה חמוד.
חייכתי אל קולבי שהסמיק מעט. "אם רק היית נולד 3 שנים מוקדם יותר, אי אפשר לדעת מה היה קורה…" קרצתי אליו.
"מה זה משנה הגיל?" קולבי החזיר. "כשזה מגיע לאהבה-"
"אתה עוד ילד, קולבי-" טפחתי לו קלות על הלחי.
"עדיין לא התחלת להתגלח אפילו," איאן אמר.
"היי! אני מתגלח-" קולבי התרגז.
"כמה שיערות על הסנטר לא אומר הרבה…"
צחקתי וקולבי נראה נרגז ומעט סמוק.
"אל תדאג," אמרתי לו. "אתה חתיך, אתה תמצא מישהי הרבה יותר יפה ממני בקלי קלות".

למחרת קרטר ניגש אליי בבית הספר וניסה להתנצל כאשר הייתי בדרך לשיעור ביולוגיה.
"אתה צריך להתרחק ממני ועכשיו, קרטר," הזהרתי אותו והמשכתי לפסוע מבלי לעצור.
"זואי, את יודעת שאני בחיים לא אפגע בך," הוא התעלם ממני ונצמד אליי. "אני אוהב אותך, לא הפסקתי אף פעם לאהוב אותך- את היחידה בשבילי-"
"תפסיק קרטר!" קטעתי אותו ברוגז. ראיתי את התלמידים מהכיתה שלי נכנסים לשיעור כאשר הגעתי אליו; מדיסון ואוליביה העיפו בשנינו מבטים בוחנים לפני שנכנסו גם. "תתרחק ממני קרטר, ואני לא רוצה שתיצור איתי קשר יותר-"
"את סתם אומרת את זה," לא נראה שקרטר באמת מקשיב לי. עצרנו ליד הכיתה וקרטר חסם את דרכי בגופו. "זה בגלל מדיסון ואוליביה? את יודעת שאני אנפנף אותן אם את רוצה, לא אכפת לי מהן!"
"זה לא בגללן, זה בגללך!" אמרתי לו בקול שקט וכועס והישרתי אליו מבט. "אני בחיים לא אחזור אליך- אני ואתה לא יקרה יותר לעולם! תכניס לראש שלך-"
לפתע קרטר חבט בקיר ביד שהיתה קמוצה לאגרוף וקטע אותי. "תפסיקי להגיד שטויות, זואי…" הוא סינן.
"יש פה בעיה?" לפתע שמעתי את קולו של דניאל מאחורי קרטר. הוא עמד ליד דלת הכיתה והביט בנו.
קרטר נרתע ממני כשראה אותו.
"לא, אין שום בעיה…" אמרתי ומיהרתי לעקוף את קרטר כדי להיכנס לכיתה. קרטר הסתובב והתחיל ללכת בכיוון השני כשדניאל שם את היד שלו בזרועי ועצר אותי.
"את בסדר?" הוא שאל, עיניו הכהות נעוצות בי. כשאצבעותיו נכרכו סביב הזרוע שלי, הלב שלי פרפר בהתרגשות אבל דניאל מיהר לשחרר אותי.
"כן," עניתי לאחר כמה רגעים שהייתי קפואה. "זה בסדר, לא קרה כלום…" אמרתי לו ונכנסתי לכיתה.
דניאל נכנס אחריי לכיתה והתחיל את השיעור. ישבתי בכיסא שלי וניסיתי להתמקד בשיעור אבל לא יכולתי להתרכז; הראש שלי התמלא במחשבות עליו. היד שלו על שלי, פניו כול כך קרובות לשלי.
איך תהיה ההרגשה לנשק אותו? זה די ברור שדניאל מנוסה. הוא היה מבוגר יותר ובטח היו לו הרבה חברות. המחשבה הזאת גרמה לי להרגשה לא נעימה בבטן; לפתע הרגשתי מועקה אופפת אותי. הניסיון היחיד שהיה לי זה היה עם קרטר ובקושי הגענו לבסיס שני כשהיינו יחד, אפילו הנשיקות איתו לא היו טובות במיוחד.
באותו יום היתה לי משמרת ערב בחנות ולקחתי לשם את שיעורי הבית שלי כדי שאוכל להכין אותם בזמן שאין לקוחות. אימא שלי הכינה לי סנדויץ' למשמרת אבל הייתי רעבה מדי וזה לא סיפק אותי. חיטטת במקרר הקטן שהיה במשרד הקטן של המנהל שלי מאחורי החנות ומצאתי משקה אנרגיה ושקית צ'יפס חצי פתוח על השולחן שלו. ישבתי מאחורי הקופה והכנתי שיעורים במתמטיקה כשלפתע נפתחה הדלת ודניאל נכנס בה.
הלב שלי קפץ מיד.
"היי," אמרתי לו בחיוך ולפתע תהיתי אם זו צורה מכובדת לדבר למורה, ואז חשבתי שמצד שני דניאל היה רק בן 25 ולא כמו המורים האחרים.
"מכינה שיעורים?" הוא הסתכל על הספר והמחברת שהיו שרועים על הקופה. הוא לבש חולצה לבנה עם ג'ינס וסניקרס פשוטים; לא יכולתי שלא להבחין שהזרועות שלו שריריות.
"החיים של תלמידת תיכון," חייכתי. הוא החזיר חיוך מהוסס וניגש אל המדפים כמו תמיד, בוחן, מחפש…
"הגיע אלינו אוסף חדש של הביטלס," אמרתי לו לאחר כמה רגעים. "שמרתי לך דיסק אחד. חשבתי שתאהב את זה…" הוצאתי מתחת לקופה את הדיסק והראיתי לו.
הוא נראה מעט מופתע. "תודה," הוא אמר וניגש כדי לקחת ממני את הדיסק ולבחון איזה שירים יש בו.
"יש שם את כול הלהיטים הטובים," אמרתי. "פני ליין, אול יו ניד איז לוב, לוב מי דו וגם יסטרדיי-"
זכרתי שיסטרדיי היה השיר האהוב עליו.
הוא הבזיק אליי מבט וחזר לבחון את הדיסק בלי להגיד כלום.
הרגשתי מעט נבוכה לפתע מכול הדיבורים שלי וחששתי שנראה היה לו שאני מנסה יותר מדי.
"ציירת את זה?" לפתע הבחנתי שעיניו נתקלו בשרבוטים שלי במחברת. זה היה שרטוט סתמי של אישה יושבת על צוק ומביטה במבט מהורהר.
"זה מה שאני עושה בשיעורים כשאני משועממת, אל תשפוט אותי-" אמרתי לו וסגרתי את המחברת במבוכה מסוימת.
"את טובה," הוא אמר לי וחייך קלות.
"זה סתם," עניתי בהינד יד. אף פעם לא ידעתי איך לקבל מחמאה.
"הכול בסדר עם קרטר הזה? הבחנתי שיש מתח ביניכם היום…" הוא אמר לי, עדיין מחזיק בדיסק של הביטלס.
"זה סתם," אמרתי וניסיתי להישמע קלילה.
"זה היה בגלל מה שקרה באותו ערב?" הוא שאל. תהיתי למה הוא כול כך מתעקש לדעת עליי.
"העניינים קצת יצאו משליטה באותו לילה והוא בא להתנצל," אמרתי לו.
"אתם ביחד?" הוא שאל. הופתעתי מאוד מהשאלה; זה נראה לי שאלה מאוד אינטימית לשאול תלמידה.
"לא," עניתי בהדגשה.
דניאל החזיר לי מבט בוחן לרגע ואז הסיט את מבטו וניגש חזרה למדפים. "אני שמח לשמוע זאת…" הוא אמר.
לא הבנתי למה הוא מתכוון אבל הייתי נבוכה מדי לשאול.
"איפה את מתכננת ללמוד בשנה הבאה?" הוא שאל.
"אולי בניו-רק," עניתי.
"אוניברסיטת קולומביה היא מצוינת," הוא אמר לי.
"איפה אתה למדת?" שאלתי אותו.
"ייל," הוא אמר בחיוך. "אבל אל תחשבי שזה רק לחנונים שמסתגרים בתוך הבית-"
"תמיד רצית להיות מורה?" שאלתי ויצאתי מאחורי הקופה כדי להתקרב אליו קצת.
"זה משהו שנבנה במהלך השנים," הוא אמר. "תמיד הייתי ממוקד בלהתקבל לאוניברסיטה טובה ולקבל תואר טוב, אבל ההוראה זה משהו שהבנתי שאני רוצה במהלך השנה הראשונה שלי בייל."
"איך החלטת?" הסתקרנתי.
"אולי אספר לך בהזדמנות אחרת," הוא חייך אליי והוציא עוד דיסק אחד מהמדפים. "כרגע אני חייב לזוז, אני אקח גם את הביטלס." הוא אמר.