ציפור שחורה- פרק 3 (זואי)

באותו ערב ישבתי בבית וצפיתי בתכנית טלוויזיה סתמית עם אימא שלי. מאז שאבי מת ולוגאן התחיל ללמוד במכללה, אני ואימי נשארנו לבד בבית ובילינו כמעט כול ערב יחד. הייתי מאוד קרובה לאימי גם לפני שאבא שלי מת אבל לאחר ה"תאונה" הקשר בינינו התהדק עוד יותר; לא באמת הצלחתי לדבר איתה על ההתאבדות של אבי אבל רק העובדה שהיא היתה לידי ותמכה בי, מבינה בדיוק מה אני מרגישה, גרמה לי לתחושת שלווה מסוימת.
המשרד של אבי נותר סגור ונעול; אף אחד לא נכנס אליו מאז מותו, אף אחד לא רצה להיכנס אליו מאז.
"את בסדר היום?" אימא שלי שאלה אותי כשרגליי בחיקה ושתינו עטופות בשמיכה דקיקה. "את שקטה…"
"אני לא שקטה," אמרתי לה. "אני מאוד מרוכזת בג'יי לנו שמנסה להצחיק אותנו אבל לא באמת מצליח…"
"ג'יי לנו לא כזה מעניין," היא אמרה לי.
"זה הסנטר," חייכתי.
אימא שלי צחקה קלות אבל שוב פנתה להביט בי, "קרה משהו בבית הספר?" היא שאלה.
"את יודעת, המורים ניסו להעביר לנו ידע מסוים, התלמידים סירבו להקשיב בתוקף-" עניתי לה. "עוד יום רגיל."
"זואי…" אימא מלמלה אליי בפנים רציניות.
נאנחתי. "שום דבר לא קרה," אמרתי לה. "אני פשוט- לפעמים זה מוזר לחשוב על החיים שהיו לי לפני שאבא…"
השתתקתי ודממה מעיקה השתררה.
"מה זאת אומרת?" אימא שאלה.
"הכול השתנה כול כך," אמרתי לה. "למה את חושבת שהוא עשה את זה? למה הוא השאיר אותנו לבד?" הבטתי בה. אימא שלי נאנחה בעצב ועצמה את עיניה לרגע קצר.
"הוא פשוט סבל, מותק," היא אמרה לי. "הוא היה אומלל…"
"ועכשיו אנחנו סובלים," אמרתי בקול ציני. "כמה זה אירוני…"
אימא שלי שתקה ולא הגיבה. המשכנו לצפות בג'יי לנו מציגים קטעים מעיתונים שהציגו טעויות כתיב מצחיקות.
"לפעמים אני שונאת אותו." אמרתי לאחר כמה דקות ארוכות של שתיקה ובהייה במסך הטלוויזיה.
אימא שלי פנתה להביט בי אבל לא אמרה דבר; היא שמה את זרועה סביבי וחיבקה אותי.

למחרת בערב כשבדיוק היינו אחרי ארוחת ערב, מישהו צלצל בפעמון. הלכתי לפתוח את הדלת ומצאתי את קרטר עומד בפתח.
"קרטר," פלטתי בהפתעה. "מה אתה עושה פה?"
קרטר חייך. "באתי לקחת אותך למפגש קטן אצל מדיסון…"
"מה זאת אומרת?" שאלתי בבלבול.
"מי זה?" אימא שלי הציצה מהמטבח, אוחזת במגבת קטנה ומוחה את ידיה.
"שלום גברת סמית'," קרטר חייך אליה.
"אוה שלום קרטר," היא החזירה אליו חיוך. "מזמן לא ראינו אותך…" היא ניגשה אלינו.
"באתי להזמין את זואי לצאת," הוא אמר לה. "כמה מאיתנו נפגשים אצל מדיסון ורציתי לראות אם היא רוצה לבוא גם."
"מדיסון אנדרסון?" היא שאלה בהפתעה.
"זה מאוד נחמד מצידך, קרטר," אמרתי לו. "אבל לא נראה לי שאצא…"
"אני חושבת שזה רעיון מעולה שתלכי, זואי," אימא שלי אמרה לי. "מזמן לא יצאת עם מדיסון ואוליביה והן בטח התגעגעו אלייך!"
קשה היה לי להאמין שהן התגעגעו אליי.
"קדימה, זואי, יהיה כיף." קרטר הבטיח לי.
"זואי, זה יעשה לך טוב…" אימא שלי לחשה לי באוזן והביטה בי בעידוד.
לבסוף הסכמתי ואמרתי לקרטר לחכות לי עד שאחליף את הבגדים. היתה לי הרגשה מוזרה בבטן, כאילו יש לי חור ענקי בתוכו. זה היה מוזר לחשוב שאני הולכת לפגוש את האנשים שהייתי מבלה איתם כמעט יומיום לפני שנה.
יצאתי עם קרטר מהבית והוא הסיע אותנו לביתה של מדיסון.
מדיסון אנדרסון היתה הבת של אחד מהאנשים הכי עשירים בעיירה. היה להם בית גדול ומפואר בעל שתי קומות ובריכה בחצר האחורית. הייתי מבלה בבית הזה מדי יום לפני שנה; היינו עושות מסיבות פיג'מה ומסיבות בריכה פרטיות. זה היה מוזר לחשוב שאני מגיעה לבית הזה כמעט זרה עכשיו.
כשנכנסנו אל תוך הבית, קרטר הוביל אותי החוצה אל הבריכה הגדולה שתפסה את רוב החצר האחורית. הוריה של מדיסון לא היו בבית.
כשיצאנו אל החצר האחורית ראיתי את מדיסון ואוליביה בבגדי ים צבעוניים יושבות על מעקה הבריכה עם הרגליים שלהן משתלשלות אל תוך הבריכה ואת ג'יימס ולואי- שני בחורים משכבת הגיל שלנו- בתוך הבריכה, שוחים ומשתעשעים עם הבנות.
"היי, חבר'ה!" קרטר קרא בקול רם וכולם הסתובבו להביט בנו. הבחנתי ישר שמדיסון ואוליביה מופתעות לראות אותי שם.
לעזאזל, הן אפילו לא הזמינו אותי לבוא.
"מה היא עושה פה?" מדיסון הפטירה לעברי והביטה בקרטר. הסמקתי מטון קולה הקר.
"אני הזמנתי אותה," קרטר ענה וחייך אליי. זה לא גרם לי להרגיש יותר בנוח.
"למה?" מדיסון לא הבינה וזרקה לעברי מבט נרגז.
"תפסיקי להיות כלבה, מדיסון," קרטר אמר לה והציע לי להתיישב על יד אחת כיסאות הנוחות מול הבריכה והוא התיישב לידי.
"אני חושבת שאתה מתבלבל ביני לבינה," מדיסון ענתה לו.
"עכשיו את רוצה לחזור לבלות איתנו?" אוליביה הצטרפה גם והביטה בי באותו מבט קר ומאשים.
"לא מספיק לך להיות עם העבריין הבריון הזה?" מדיסון ירתה לעברי. "אני בטוחה ששניכם העברתם זמן איכות ביחד."
קמתי מהכיסא ללכת משם. לא היה לי סבלנות לריב איתן.
"זואי," קרטר תפס בזרועי ובא בעקבותיי. "אל תשימי לב אליהן!"
"תיתן לה ללכת, קרטר," מדיסון קראה אחרינו. "אני בטוחה שיש לה איזה פגישת מסוממים איפשהוא בעיר."
"תפסיקי, מדיסון!" קרטר קרא לעברה בכעס.
שחררתי את הזרוע שלי ממנו וחזרתי אל תוך הבית כשהוא בא בעקבותיי.
"אני מצטער, זואי," הוא אמר לי כשיצאתי מהבית והוא עדיין ממהר אחריי. "לא חשבתי שהן יגיבו ככה."
"אז מה חשבת בדיוק?" שאלתי ברוגז. "למה בכלל הזמנת אותי לפה?"
"רק רציתי להיות איתך כמו פעם, שהכול יחזור להיות כמו פעם-" הוא ענה.
"זה לא יחזור להיות כמו פעם, קרטר!" כעסתי. "תפסיק עם זה!"
"אנחנו לפחות יכולים לבלות לבד? כבר יצאת…" הוא אמר לי במבט כמעט מתחנן. הרגשתי כועסת מדי, רציתי לחזור הביתה ולהסתגר בחדר שלי. העובדה שמדיסון ואוליביה דיברו אליי בצורה הזאת, כאילו הן שונאות אותי, היה יותר מדי קשה להכיל; ידעתי שהניתוק שלי פגע בהן, אבל לא חשבתי שהן ישנאו אותי בגלל זה. זה היה קשה מנשוא לחשוב שאלה היו החברות הכי טובות שלי פעם.
"זואי, בבקשה…" קרטר אמר כשלא עניתי.
הסכמתי לבסוף וחזרנו לאוטו לעשות כמה סיבובים בעיירה כדי להעביר את הזמן.
"לא חשבתי שהן יתנהגו ככה," קרטר אמר לאחר שעצרנו ליד הפארק אחרי כמעט חצי שעה. ישבנו בתוך המכונית מבלי לצאת. "אני מצטער…" הוא אמר שוב.
"זה בסדר, זה כבר קרה ואין מה לעשות בקשר לזה." אמרתי לו.
"זה היה אימפולסיבי מצידי לבוא להזמין אותך," הוא המשיך. "רק רציתי לראות אותך ולהיות איתך…"
שתקתי והבטתי בו.
"את לא מתגעגעת אליי?" הוא שאל ורכן לעברי.
"לפעמים," אמרתי בכנות. לפעמים באמת רציתי שמישהו יחבק אותי וינשק אותי, התגעגעתי למגע הזה וקרטר היה החבר היחיד שהיה לי ולעיתים חזרתי לחשוב עליו כשהרגשתי בודדה בלילות.
"אני חושב עלייך הרבה," הוא אמר גם והתקרב אליי עוד יותר ונרתעתי מעט אבל הוא נטל את זרועותיי ומשך אותי אליו.
"קרטר, אמרתי לך כבר-"
"אבל אמרת שאת מתגעגעת אליי גם," הוא אמר לי, פניו קרובות מדי לשלי. הוא הצמיד את שפתיו אל שלי בכוח ולפת את זרועותיי, מהדק אותי אליו. שפתיו נעו בפראות להוטה על שלי כשאני מנסה להדוף אותו; הוא לא הגיב לרתיעה שלי וניסה לפשק את שפתיי והרגשתי את לשונו מנסה להידחס אל תוך פי.
"תפסיק, קרטר-" ניסיתי להגיד לו וניסיתי לשחרר את זרועותיי מהאחיזה שלו אבל היא היתה חזקה מדי. הרגשתי את אצבעותיו חופרות בשלי בכוח וכמעט מוחצות אותה. "קרטר, אתה מכאיב לי!" אמרתי בקול רם אבל לא נראה שהוא מקשיב לי. עיניו היו עצומות והוא שוב הידק אותי אליו והצמיד את פיו על שלי.
נרתעתי לכיוון החלון כאשר הוא רוכן מעבר לתיבת ההילוכים כדי להמשיך לאחוז בי אבל אחיזתו הרפתה לרגע קצר וניצלתי את ההזדמנות כדי להשתחרר בתנועה חדה; היד שלי נקמצה לאגרוף והכיתי אותו בכוח.
"חרא!" הוא קרא בכאב ותפס את צד פניו, נרתע ממני.
פתחתי את דלת המושב שלי ויצאתי משם במהירות מבלי להביט אחורה. התחלתי לרוץ כדי להתרחק מהמכונית. הרחוב היה כמעט ריק מאנשים בשעה שרצתי על המדרכה; פחדתי שקרטר יבוא אחריי אבל הוא לא בא. לאחר כמה דקות הפסקתי לרוץ ונעצרתי כדי להסדיר את הנשימה שלי. השעה היה כמעט 11 בלילה.
התכופפתי ונשענתי על ברכיי וניסיתי לנשום כמו שצריך. מחיתי את הפה שלי בגועל, נזכרת בפיו של קרטר נצמדות אל שלי ולפתע התחלתי לבכות.
אוליביה ומדיסון שונאות אותי וקרטר ניסה לכפות את עצמו עליי; אלה היו שלושת האנשים העיקריים שהייתי מבלה איתם לפני שנה. הדמעות שלי המשיכו לזלוג על לחיי ומחיתי אותן והתחלתי לפסוע במדרכה לכיוון הבית שלי. הרגשתי לפתע את הבדידות נוחתת עליי בבת אחת; זאת הרגשה שהיתה אופפת אותי מדי פעם מאז שאבא שלי מת. אולי זאת אשמתי, אני התרחקתי וניתקתי את כול החברים שהיו לי, זאת אני שהחליטה להפסיק לבלות איתן ולפרוש גם מנבחרת המעודדות; אבל לא ידעתי אם הרגשת הבדידות נבעה מזה, הרגשתי כאילו אף אחד לא יכול להבין אותי, אף אחד לא ידע מה עברתי…
הרגשתי כאילו אני כמו אייל בתוך להקה של זאבים. כולם רק חיכו לרגע הנכון כדי לטרוף ואני רק ניסיתי למצוא דרך בריחה, מתרוצצת הלוך ושוב מדלגת על רגליי, מנסה למצוא דרך החוצה…
לאף אחד לא באמת היה אכפת ממני וממה שאני עוברת; כולם רק ניסו למצוא עליי רכילויות, חשבו שהצליחו להבין אותי. הילדה המסכנה ההיא שאביה התאבד כשהיא רק במרחק של כמה מדרגות עכשיו מתחילה להשתגע, מתחברת עם פושעים ובטח מתחילה לצרוך סמים, קטעה את כול החברים שלה מחייה רק כדי להתבודד בדרמטיות.
כולם בטח חשבו שאני צריכה פסיכולוג.
"זואי?" לפתע מכונית עצרה לידי. אפילו לא שמעתי אותה מתקרבת מאחוריי מרוב שהייתי עסוקה במחשבות שלי.
זה היה דניאל.
מחיתי מיד את הפנים שלי מהדמעות והסתכלתי עליו. "היי," אמרתי וקיוויתי שהעיניים שלי לא היו אדומות והסגירו את העובדה שבכיתי.
"את בסדר?" הוא נראה מודאג. הוא היה במכונית ג'יפ שחורה.
"מעולה," עניתי לו.
הוא בחן אותי לכמה רגעים ואז שאל, "רוצה הסעה הביתה?"
הנהנתי ונכנסתי אל הג'יפ שלו. הוא הכניס את הג'יפ להילוך ראשון והתחיל לנסוע.
"לילה גרוע?" הוא שאל. שיערו הבהיר היה פרוע באופן חינני כמו תמיד והוא לבש חולצת טי שירט רגילה עם מכנסי ג'ינס.
"גרוע מאוד…" עניתי בשקט. הרגשתי את הלב שלי הולם בתוך החזה שלי; לא האמנתי שאני יושבת בתוך המכונית של דניאל ונמצאת איתו שוב לבד מאז אותו לילה בחנות.
"זה קשור לקרטר בון?" הוא הפנה אליי את מבטו. "הוא הרגע עבר לידי במכונית שלו."
השפלתי את עיניי וראיתי כמה דיסקים מונחים מתחת לתיבת ההילוכים. "בוא נגיד שכול ספק שהיה לי בנוגע לניתוק שלי מהחברים הקודמים שלי התפוגג הלילה…" אמרתי לו.
דניאל שתק לרגע ושוב הביט בי ולאחר רגע החזיר את עיניו אל הכביש.
"אתה חושב שיש משהו אחרי המוות?" שאלתי אותו. הוא נראה מופתע מהשאלה.
"אני לא יודע," הוא ענה ועיניו שוב ריצדו אליי.
"אני רוצה לחשוב שכן," אמרתי. "אבל גם אם יש, אני לא בטוחה איפה אבא שלי יהיה…"
"מה זאת אומרת?" דניאל שאל.
נעצתי את עיניי ברחובות בשעה שחלפנו על פני המכולת הגדולה של העיירה שהיתה סגורה וחשוכה כעת. "הוא התאבד, ברוב הדתות זה נחשב כאסור. אתה דתי?" שאלתי אותו.
הוא חייך. "לא במיוחד…" ענה.
"אתה לא מאמין באלוהים?" שאלתי.
הוא השעין את ידו השמאלית על אדן החלון וידו הימנית נשארה על ההגה. הוא חשב לרגע ואמר, "לא גדלתי בבית דתי אבל אני רוצה להאמין שיש אלוהים. אני חושב שזאת מחשבה יפה, להאמין שיש מישהו גדול יותר מכולנו שמנווט את החיים, שאפשר להתפלל אליו בעת הצורך ולפנות אליו בבקשות ושאלות. זה תמים וטהור בהרבה מובנים."
שתקתי.
"מה את חושבת?" הוא שאל. נדמה היה לי שהוא רוצה לדעת מה דעתי על הנושא, כאילו זה מסקרן אותו באמת.
"אני חושבת שזה מפחיד," אמרתי.
"מפחיד?"
"זה אומר שהגורל שלנו כתוב במקום כלשהו? שכול מה שיקרה בחיים שלי כבר ידוע והוחלט כבר?" הבטתי בו. "אני לא רוצה לחשוב שהכול כבר הוחלט בחיים שלי על ידי מישהו אחר, שכול בחירה שאני עושה זה בעצם בחירה של מישהו אחר שכתב את מהלך החיים שלי. אני לא רוצה שהחיים שלי יהיה כמו ספר."
"אולי זה ספר טוב," דניאל הבזיק לעברי חיוך. החיוך שלו היה כול כך נערי ותמים שהרגשתי את הלב שלי שוב מגביר את הקצב.
"אני רוצה לכתוב לעצמי את ההתחלה, האמצע והסוף," אמרתי לו. "זה כול הכיף בחיים לא?"
דניאל עצר מול הבית שלי והסתכל עליו.
"למה לא חזרת לחנות בקיץ?" פלטתי אליו לפתע ומיד התחרטתי על מה שאמרתי; זה נשמע לי כול כך נואש ומתחנן שהפנים שלי האדימו מיד.
דניאל החזיר אליי את עיניו והתבונן בי בריכוז; הרגשתי כאילו הוא סוקר אותי בעיניו הכהות. הוא היה כול כך שקט ורגוע, בוגר ושקול, הוא היה שונה ממני בכול המובנים.
"אני מצטערת," אמרתי והשפלתי את עיניי כשהוא לא ענה.
"אל תצטערי…" הוא אמר לי, עיניו הכהות נעוצות בי, כאילו הוא רוצה להגיד משהו אבל מתאפק. הוא הושיט את ידו לעברי ולרגע חשבתי שהוא עומד לגעת בי אבל הוא שם אותו על תיבת ההילוכים.
"תודה על ההסעה," אמרתי לו ופתחתי את הדלת כדי לצאת.
"זואי," הוא קרא לעברי כשיצאתי מהמכונית והתכוונתי לסגור את הדלת. רכנתי חזרה כדי להביט בו. "אני לא חושב שהחיים כתובים. זה יגיד שאנחנו כבולים לגורל מסוים ולחיים מסוימים ואין לנו שום החלטה ובחירה בנושא, ואני לא מאמין בזה. אני חושב שכול אחד בוחר לעשות בחיים שלו מה שהוא רוצה; אם איש הולך והורג את המשפחה שלו, או גנב הולך לשדוד בנק, או מישהו בוחר להיות אתאיסט, זה בחירה שלו ולא של אף אחד אחר. אלוהים לא היה בוחר להפוך מישהו לרוצח או גנב או אתאיסט רק כדי לגנות אותו אחר כך ולזרוק אותו לגיהנום- במידה ויש דברים כאלה- זה לא עובד ככה."